בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שקט רועש מאוד": על ההיסטוריה של הפוסט-טראומה

ספרה של עירית קינן מתאר בצורה מעניינת את התפתחות הטיפול בתופעה ממלחמת העולם הראשונה. אולם הוא אינו צולל אל נפשם של פגועי מלחמה

12תגובות

כאילו היא פצע נסתר: טראומת מלחמה בחברה הישראלית

עירית קינן. הוצאת עם עובד בשיתוף עם נט"ל, 288 עמ', 94 שקלים

חציו הראשון של השבוע השני של חודש מארס השנה התאפיין בסבב אלימות נוסף בדרום: פצצות מרגמה, רקטות גראד, קסאמים וכיפת ברזל התעופפו באוויר במחול מאיים. כן, גם כיפת ברזל מסוכנת כשחלקי המתכת נופלים ארצה ואתה במקרה נמצא בדרכם. מהמשרד שלי במועצה האזורית חוף אשקלון יכולתי לשמוע את צעקות הבהלה של העובדים כשנשמעה מדי פעם בפעם אזעקה עולה ויורדת. מפחיד, סכנת חיים אפפה אותנו. למרות זאת, המשכנו לתת שירותים לתושבי המועצה כמיטב יכולתנו, לפחות 30 מהם פנו למרכז החוסן לטיפול בחרדה ועוד רבים הגיעו בשבועות שלאחר מכן.

רק לאחר שנרגעתי מעט מהלחץ שבו הייתי שרוי, יכולתי להתרכז בקריאת הספר "כאילו היא פצע נסתר: טראומת מלחמה בחברה הישראלית" מאת עירית קינן. שם הספר עורר בי ציפיות רבות, כך גם ההקדמה, שבה מתארת המחברת את שלוש שנות איסוף החומר, כתיבתו ועריכתו. קינן מסבירה בתחילת הספר שמטרתו היא "לפרוש תמונה עמוקה ורחבה, שגם כאשר היא מכאיבה, היא משורטטת מתוך אמפטיה ומנסה להעלות את הדברים למודעות ולהציע אפשרות אחרת., ציטוט זה וציטוט אחר המופיע עמוד קודם - "שקעתי כל-כולי בעולמם של נפגעי הטראומה מצד אחד, ובקשייה, פחדיה ומועקותיה של החברה הישראלית מצד אחר" - גרמו לי להבין שהספר עומד להתמקד בנפגעי הטראומה ולהעלות לפני הקוראים את כאבם וקשייהם.

לנגד עיני צפו דמויותיהם של חברי לפלוגה ולגדוד, הלומי קרב הצנחנים בחווה הסינית: דדי - שראש אחד מחייליו עף עליו ומאז לא חזר לעצמו; בני - שגרר חייל פצוע ונפצע אף הוא, אך לא פצעיו הגופניים הם אלו שהשפיעו על חייו; הנרי - שכל פעם שהוא רואה צנחן הוא בוכה; ועוד רבים וטובים שמצדיקים את האמירה שדור מלחמת יום הכיפורים הוא "דור שרוט".

גם מעורבותה של עמותת נט"ל (נפגעי טראומה לאומית) בהוצאת הספר - ואני מכיר מקרוב את עבודתה הברוכה והחשובה עם נפגעי הלם קרב - נתנה לי את התחושה שזהו הספר שלהם, של נפגעי הטראומה והפוסט-טראומה. זהו ספר הממחיש, למשל, מה עובר על פדויי שבי שלקו בפוסט-טראומה: ערים בלילה, הם חווים בדמיונם את צעקות חבריהם לשבי ועוד חוויות קשות מנשוא שינצרו בלבם עד יומם האחרון. אבל מתברר שטעיתי, ההקדמה אינה מלמדת על המשך הספר. זהו ספר המתאר את התפתחות הטיפול בטראומה ופוסט-טראומה ממלחמת העולם הראשונה ועד ימינו אלה. ככזה, הספר כתוב בצורה מעניינת, מדויקת וידידותית לקוראים שאין יודעים על התפתחות ההכרה והטיפול בטראומה ובפוסט-טראומה לאורך השנים.

קינן מחלקת את הספר לשלושה שערים. השער הראשון נפתח בציטוט מספרו של מנחם אנסבכר, "רסיס ממגש הכסף" (דניאלה די-נור, 2003). אנסבכר - סגן צעיר בגדוד הצנחנים 50, מפקד מוצב תל סאקי שברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים - מתאר במלים ספורות ובצורה עדינה ומרגשת את עולמם הפנימי של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, עולמו שלו: "על אף שהלכנו למקומות אחרים, אפילו שבנינו לעצמנו עולמות אחרים, כולנו בעצם נשארנו שם, בעשן השחור הדועך, בשקט הנורא שאחרי, בשתיקות, כל אחד לבדו". ציטוט זה יכול היה להכניס את הקוראים דרך השער הראשון ישר לעולמו הפנימי של הלום הקרב, אך לא כך הוא. השער מוביל אותנו להיסטוריה של הלומי הקרב החל ממלחמת העולם הראשונה - שבה נחשבו הלומי הקרב כ"פסיכופטים משתמטים ופחדנים, המעדיפים את האינטרסים האנוכיים של עצמם ובוגדים בערכים האתיים של אומותיהם". באופן צפוי, מובילה אותנו קינן למלחמת העולם השניה, כשהממסד האמריקאי חשש שהלם קרב הוא בעצם "סוג של מגפה, בעיה חולפת הנובעת מתשישות, ששבוע מנוחה וכמה ארוחות ירפאו אותה ויחזיר את החיילים מלאי מרץ לקו החזית", ומשם להיסטוריית הפוסט-טראומה של מדינת ישראל.

על פי קינן, מלחמת השחרור התאפיינה כ"מאבק של לחיות או לחדול, מלחמה למען אלה שסבלו וחלמו בעבר ומתו בסבלותיהם, מלחמה להגשמת החלום של נפש יהודי חופשייה במולדתו". במלחמה זו טופלו נפגעי פוסט-טראומה במחלקות פסיכיאטריות שהוקמו ביפו, צריפין וחיפה. הם שוחררו מהצבא, אך לא הוכרו כנכי צה"ל. קינן מסבירה שהלומי הקרב נחשבו אז כבעלי כוונת השתמטות או חולשה אידיאולוגית.

רק לאחר מלחמת יום הכיפורים הכירה מדינת ישראל בהלם קרב כפציעת מלחמה לכל דבר. אחת הסיבות לכך היא שלעומת המלחמות שלפניה, במלחמת יום הכיפורים חוותה מדינת ישראל, בפעם הראשונה, מעין "תגובת קרב קולקטיבית". בהמשך טוענת קינן כי "משתקף שינוי הערכים גם באופן שבו תופשים הצבא והמדינה את מחויבותם לגורלו האישי של כל חייל וחייל", וממשיכה וכותבת ש"המשבר במחויבות לחיילים נוגע בראש וראשונה באתוס הישראלי המושרש של חילוץ לוחמים בכל תנאי, שהעשור הראשון של המאה ה-21 מסמן את התפוררותו". כדי לחזק את דבריה על התפוררות האתוס הלאומי, מביאה קינן שלוש דוגמאות: פרשת מותו של מדחת יוסף, מלחמת לבנון השניה, שדירדרה את האמון בהנהגה המדינית והצבאית, והמאבק הציבורי לשחרורו של גלעד שליט.

בעמוד 105 כותבת קינן: "ראש הממשלה אז אהוד ברק הנחה את שר הביטחון שאול מופז להימנע מפעולה צבאית לחילוץ החייל הפצוע וכו'". כאן מופיעה, כמובן, טעות גסה. שאול מופז היה רמטכ"ל ולא שר ביטחון, וגם במו אוזני שמעתיו אומר, בביקור אצל חיילים שישבו מול עזה: "בעניין מדחת יוסף טעינו". אני מסכים עם דעת המחברת באשר להתפוררות האתוס הישראלי, אלא שלדעתי הוא החל עוד במאה הקודמת. די אם נזכיר את מאבקו של סרן (במיל') מוטי אשכנזי, מפקד מוצב בודפשט, ורבים אחרים, שהפגינו נגד ממשלת גולדה מאיר ומשה דיין והיו בין הגורמים הבולטים להחלטתה של גולדה מאיר להתפטר וללכת לבחירות חדשות.

בשער השני דנה קינן בגבורתו של העורף בישראל ומתארת ברגישות רבה את התמודדות האזרח הישראלי עם פיגועים, אוטובוסים מתפוצצים, מלחמת המפרץ הראשונה, נפילות רקטות קסאם וגראד, והעורף, שספג מאות טילים במלחמת לבנון השניה.

קינן מצביעה על הבטים חשובים בממד ההיסטורי והפוליטי ודנה בסטיגמות שאוחזים מוסדות ציבוריים כלפי נפגעי חרדה, ואף מרחיבה בעניין "השוואת הזכויות החומריות של אזרחים נפגעי פעולות האיבה לאלה של החיילים". לטעמי, לדיון האחרון אין מקום בספר על נפגעי טראומה וזאת משום שהוא מרחיב את היריעה למאבק שאינו ממין העניין.

קינן מקדישה מקום, ובצדק, לעמותות כמו נט"ל במערך הטיפול בנפגעי טראומה ולמרכזי החוסן, שהוקמו לפני כשבע שנים בישובי עוטף עזה, הנותנים מענה לאוכלוסיות נפגעי טראומה ופוסט-טראומה. חבל שלא מוזכר שמרכזים אלה הוקמו בעקבות מאבקם הבלתי נלאה של מנהלי המחלקות לשירותים חברתיים בעוטף עזה. ראוי גם לציין כי למרות שהרקטות עדיין נופלות בדרום הארץ, ממשלת ישראל, בחוסר רגישות והבנה, מחפשת מסיבה לא מובנת את הדרך לסגור את המרכזים האלו, שטיפלו עד היום באלפי נפגעי טראומה.

בשער השלישי דנה קינן, בין היתר, בהתפתחות החרדה בקרב האזרחים בארץ ובעולם כתוצאה מאירועים מכוננים: "יש להתחשב בשני גורמים שעוצמתם לא היתה מוכרת עד אז: היקפם המבהיל של הפיגועים וחוסר היכולת להתכונן לקראתם מחד גיסא והשינויים הקיצוניים שחלו בדרכי העברת המידע החדשותי בעולם כולו מאידך גיסא". כדוגמה מביאה קינן את הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק - עם ממדיו הגדולים וההפתעה המוחלטת מהקלות שבה נרצחו אלפי אזרחים ממש בלבו של מרכז העולם; ואת אינתיפאדת אל אקצא, שפגעה באזרחים ישראלים רבים והגיעה באופן ישיר לסלון ביתו של כל אחד מאתנו וגרמה לתחושת חרדה לאומית.

קינן ממשיכה להשוות בין ארצות הברית לישראל גם בכל הקשור ליחס הרשויות לטראומה. אחד הממדים ליחס כלפי הנפגעים הוא התשלום החומרי שהמדינה מחליטה להעניק להם. בעמוד 199 מביאה קינן כמה דוגמאות מעניינות מאוד ליחס השלטונות לנפגעים: "גם שיקולים כלכליים, שנועדו לצמצם את מספר הזכאים לפיצויים, עומדים בבסיס הניסיונות לצמצם את הגדרת הטראומה. לאחר הפיגוע במגדלי התאומים מצאו שיקולים אלה ביטוי בולט בהחלטת הקונגרס בארצות הברית שלא לכלול נפגעי פוסט-טראומה בין מקבלי הפיצויים אלא אם נלוותה לכך פגיעה פיסית מוכחת". קינן מביאה בהקבלה את הניסיון הנואל לצמצם את הפיצויים שמדינת ישראל משלמת לנפגעי מערכת הביטחון באמצעות ועדת גורן, שהוקמה במאי 2009: "הוועדה נתבקשה לגבש קריטריונים לנסיבות שבהן תזכה הפגיעה את הפצועים ואת בני משפחות החללים בתמיכה ובסיוע של משרד הביטחון". כפי שעולה מהפרוטוקולים של דיוני הוועדה, גם כאן נסב הוויכוח לא על עצם הפגיעות אלא על שאלת האחריות והיקפה. חילוקי הדעות הם כלכליים וערכיים ומונעים משיקולי תקציב ומהשקפות חברתיות ולאומיות. ועדת גורן מתייחסת כמובן לכלל נכי צה"ל ופוגעת גם בזכויותיהם של נפגעי הלם קרב. לסיום, אציין שרק בעמוד 215 מביאה קינן מעט שבמעט על מה שבאמת מתרחש בנפשם של נפגעי הטראומה: "אנשים טראומטיים בוחנים את העולם שמסביבם מנקודת ראות שתרה אחרי סימני סכנה. הם מגיבים בבהלה מוגזמת למראות, לצלילים ולאירועים של יומיום ונוטים לעוינות ולהתפרצויות זעם" וכו'. לדעתי, אין זה מספיק ואין זה מספק. עירית קינן אמנם ערכה עבודת מחקר רצינית מאוד, שמובילה את הקוראים להבין היטב את ההיסטוריה של תופעת הפוסט-טראומה, ההגדרה שלה, סוג האוכלוסיות הנפגעות (חיילים, עורף, ערבים), יחס העם והמדינה אליה והסטיגמה הקשה סביב הנפגעים - ויש להעריך אותה על עבודה חשובה זו - אך היא כתבה מעט מאוד, בניגוד להצהרות הפתיחה של הספר, על נפשם הפגועה ולעתים אף המעונה של נפגעי הטראומה והפוסט-טראומה.

הספר אולי מוקדש לנפגעי המלחמות באשר הם, אך זהו אינו הספר שלהם: הם גיבורי המשנה שלו. נראה לי שגם עירית קינן לא העזה לטבול ידיה ברותחין המבעבעים של הטראומה והפוסט-טראומה. היא לא נכנסה לאותם מקומות אפלים וקשים בנפשו של הפצוע, בשקט הנורא שאחרי, ולהבנתי, גם אחרי קריאת הספר, "הפצע עדיין נסתר".

מעוזיה סגל הוא עובד סוציאלי, מנהל האגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית חוף אשקלון. שימש בעבר כראש האגף לשיקום נכים במשרד הביטחון

איור: דוד פולונסקי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו