בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הפצצה": על העבר והעתיד של פצצת האטום

ספרו המרתק של ג'ים באגוט מבהיר את השפעתן של תגליות מדעיות על ההיסטוריה. כיצד גילוי מדעי, של ביקוע הגרעין, הוביל את העולם לעידן חדש ומסוכן

13תגובות

הפצצה: ההיסטוריה הסודית של פצצת האטום, 1939-1949

ג'ים באגוט. תירגמה מאנגלית: מיכל גרינפלד. הוצאת ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 679 עמ', 128 שקלים

ב-16 בנובמבר 1945 נערך בלוס אלמוס, האתר שבו פותחה פצצת האטום, טקס חגיגי ובו העניק צבא ארצות הברית תעודת הוקרה למדענים שפיתחו את הנשק הגרעיני. היה זה זמן לא רב לאחר שהטלת שתי פצצות האטום על הירושימה ונאגאסקי הובילה לכניעת יפאן ולסופה של מלחמת העולם השנייה. בנאום שנשא בטקס, השמיע רוברט אופנהיימר, מי שהיה המנהל המדעי של פרויקט מנהטן (תוכנית פיתוח הפצצה), אזהרה: "אם פצצות אטום עומדות להצטרף למאגרי הנשק של עולם במלחמה או למאגרי הנשק של אומות שמתכוננות למלחמה, יבוא יום שבו המין האנושי יקלל את שמותיהן של לוס אלמוס ושל הירושימה".

חששותיו של אופנהיימר מפני השפעתו הרעה של הנשק הגרעיני על עתיד המין האנושי התממשו במידה רבה, ומאז אוגוסט 1945 מתנהלים היחסים הבינלאומיים בצל הפחד, שהפך ללא רציונלי, משימוש נוסף בנשק שמחק בתוך שניות שתי ערים ביפאן. היום לא מקללים עוד את לוס אלמוס, אלא את נאתנז ובושהר, ואת החשש האותנטי שליווה את המדענים מפתחי הפצצה מפני הפצצה הנאצית מחליף הניצול, הציני לעתים, של פחד ההמון על ידי פוליטיקאים. במסע אל מנהרת הזמן מחזיר אותנו בנימין נתניהו אל התקופה ההיא וקובע כי "השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה". ההבדל הגדול הוא, שבשנים ההן, כאשר חששו האמריקאים מפצצת אטום נאצית, לא היה בידם נשק גרעיני; בעוד שהיום, כאשר חוששים מהפצצה האיראנית, מצוי בידיה של ישראל, על פי פרסומים זרים, מאגר גדול של נשק גרעיני. אם מבקש נתניהו לגזור גזירה שווה בין התקופה ההיא לבין העתיד, ראוי גם שיזכיר את הצלחת ההרתעה הגרעינית בתקופת המלחמה הקרה וישווה אותה ליכולת ההרתעה הגרעינית של ישראל מול איראן.

רקס

פיתוחה של פצצת האטום העניק לראשונה לאדם את היכולת המעשית להביא במו ידיו קץ על הציביליזציה האנושית. את החידוש המחריד הזה בתולדות האנושות הבינו ליאו סילארד ועמיתיו זמן רב לפני שהשלימו את מלאכת הפיתוח. סיפורו המרתק של פיתוחו של הנשק הגרעיני הוא לפיכך לא רק סיפור גאונותם של אנשי מדע, אלא גם מייצג נאמנה את הדילמה שליוותה את קבוצת המדענים המבריקים שכונסו באתר נידח בניו-מקסיקו כדי לפתח את הנשק הנורא הזה. הסיפור, כפי שג'ים באגוט כה מיטיב לתאר, הוא גם סיפור התלבטותם של המדענים, שהבינו הרבה לפני הפוליטיקאים והגנרלים את העוצמה האדירה ויכולת ההרס הטמונות ביכולת לבקע את גרעין האטום. היו אלה אנשי המדע, שלאחר שהצליחו במשימת פיתוח הפצצה, עשו מאמצים כבירים, אך חסרי סיכוי, לשכנע את נשיא ארצות הברית שלא לעשות בה שימוש.

ראשיתו של פרויקט מנהטן בחשש האמריקאי מפני כך שהפיסיקאים של היטלר פועלים במרץ לפתח פצצה גרעינית. אם יצליחו במשימה - חששו המדענים האמריקאים ועמיתיהם האירופים, שברחו לארצות הברית מאימת המשטר הנאצי - עלול לבוא הקץ על הדמוקרטיות המערביות. כדי למנוע זאת, אין מנוס מלמהר ולהקדים את המדענים הנאצים, גם אם התוצאה תהיה פיתוחו של נשק שבכוחו להשמיד את האנושות. מוטב שיהיה הנשק הזה בידי מנהיגי המערב, אמרו זה לזה ליאו סילארד, יוג'ין ויגנר ואדוארד טלר (שלושתם מדענים גולים מהונגריה, שחוו את אימי המשטר הנאצי), ופנו לאלברט איינשטיין כדי שיסייע להם בקידום רעיון פיתוח הפצצה האמריקאית. סילארד הביע לא פעם חשש שארצות הברית לא תהיה מוכנה "לפני שפצצות גרמניות ימחו ערים שלמות באמריקה". איינשטיין, בעצמו גולה מגרמניה, שכבר אז נחשב לגדול הפיסיקאים בכל הזמנים, נרתם למשימה והכתיב להם מכתב, שנועד לעיניו של הנשיא רוזוולט, ובו הוא מזהיר מפני "פצצות רבות עוצמה מסוג חדש" שמדעניו של היטלר עלולים לפתח. המכתב הזה, שנמסר לנשיא האמריקאי באוקטובר 1939, תרם רבות לתחילתו של תהליך שהוביל להחלטתו של רוזוולט להניע את פרויקט מנהטן לייצור הפצצה האמריקאית.

את המרוץ בין ארצות הברית לבין גרמניה להשגת הפצצה מתאר באגוט בכישרון רב, ואף שהקוראים יודעים מי ניצח במרוץ הזה, עדיין הקריאה מרתקת, בעיקר משום שהספר רחב היריעה מוסיף פרטי מידע חדשים ומעניינים. גם מי שבקיאים בספרות הענפה שפורסמה עד היום על תולדות פיתוח הפצצה (קוראי העברית בוודאי זוכרים את ספרו של רוברט יונק, "שבעתיים כאור החמה"), יימצאו עניין רב בתיאוריו וניתוחיו של באגוט. הנשק הגרעיני הוא הנשק היחיד בתולדות האנושות אשר מדענים - ולא אנשי צבא - לא רק פיתחו אותו, אלא גם גיבשו את תורת הלחימה שלו ואת התפישות האסטרטגיות הכרוכות בהצטיידות בו.

"עם גילוי הביקוע (הגרעיני)", כותב באגוט, "הפכו הפיסיקאים למשאב הצבאי החשוב ביותר שמדינה יכולה לגייס". ואכן, ארצות הברית, גרמניה, ברית המועצות ובריטניה גייסו את טובי הפיסיקאים והטילו עליהם את פיתוח הפצצה. באגוט מתאר בפרטי פרטים את הפתרונות המבריקים שמצאו מדענים בדרך לפיתוח הפצצה. החל ממציאת הדרך להעשרת אורניום ועד ליצירת גל הדף כדורי מושלם. השקעת המשאבים העצומה בפרויקט מנהטן העניקה לאצות הברית יתרון ניכר על פני הגרמנים, שמנהיגיהם, כולל היטלר, לא העניקו לתוכנית פיתוח הנשק הגרעיני עדיפות על פני תוכניות פיתוח צבאיות אחרות. התוצאה היתה כמובן ניצחונה של ארצות הברית במרוץ אל הנשק, וב-16 ביולי נערך הניסוי הראשון של הפצצה (שכונה "טריניטי" - השילוש הקדוש).

ארכיון: גטי אימג'ס

"בראשי ריחפה שורה מן הבהגודגיטה (אחד מכתבי הקודש ההינדים)", סיפר אופנהיימר על אותו אירוע: "אני נהפך למוות, מנפץ העולמות". הצלחת הניסוי התרחשה לאחר כניעת גרמניה (במאי 1945) ומדענים לא מעטים טענו כי מאחר שהוסרה סכנת הפצצה הנאצית, אין כל צורך בשימוש בפצצה. באגוט מתאר את פעילותם של מדענים אלה, שאף חיברו עצומות ובהן קראו לנשיא טרומן להימנע משימוש בנשק הנורא שפיתחו, או לפחות להזהיר את היפאנים מפני הפצצה ולאפשר להם להיכנע לפני השימוש בה. כזה היה הדו"ח שחיבר ג'יימס פרנק (פיסקאי יהודי-גרמני גולה שהשתתף בפרויקט מנהטן). הדו"ח היה סיכום עבודת צוות יועצים שכונן שר הביטחון, הנרי סטימסון, והוא מדגים היטב את ראיית הנולד של המדענים, אלה שמעולם לא עסקו בפוליטיקה, במדיניות או באסטרטגיה. "הדבר הנכון הוא לערוך תצוגת אש של הנשק החדש לעיני נציגי 'האומות המאוחדות' במדבר או באי שומם. האווירה הטובה ביותר להשגת הסכם בינלאומי תיווצר אם אמריקה תאמר לעולם: 'תראו איזה נשק היה בידינו, אבל נמנענו מלהשתמש בו. אנחנו מוכנים לוותר על השימוש בו ולהצטרף לאומות אחרות בפיתוח מנגנון פיקוח הולם על הנשק הזה'. אם ארצות הברית תהיה הראשונה שתשתמש בנשק החדש הזה לשם השמדה המונית חסרת הבחנה, היא תאבד את התמיכה הציבורית ברחבי העולם, תאיץ את מרוץ החימוש ותפגע באפשרות להשיג הסכם בינלאומי לפיקוח עתידי על נשק כזה".

אך דברי הנבואה של פרנק ועמיתיו נפלו על אוזניים ערלות. דעתם של בכירי הממסדים הצבאיים והפוליטיים היתה נחושה להטיל את הפצצות על יפאן, בין השאר מתוך כוונה להציב את ארצות הברית בעמדת יתרון במלחמה הקרה, האמורה לפרוץ בינה ובין ברית המועצות (הכינוי "מלחמה קרה" ניתן לה מאוחר יותר).

פרקים מרתקים מוקדשים בספר לפרשיות הריגול של קלאוס פוקס, הארי גולד, הזוג רוזנברג, דייוויד גרינגלס ואחרים, שהמידע שהעבירו למוסקווה (במיוחד זה שהעביר פוקס) סייע למדענים הסובייטיים לקצר את תהליך פיתוח הפצצה הרוסית ולהפתיע את האמריקאים בניסוי הגרעיני שביצעו כבר באוגוסט 1949.

הקריאה בספרו של באגוט, מעבר לכך שהיא מרתקת, מעוררת לא מעט מחשבות פילוסופיות על חשיבותן של תגליות מדעיות והשפעתן על מהלכה של ההיסטוריה. כיצד גילוי מדעי, של ביקוע הגרעין, הוביל את העולם לעידן חדש ומסוכן. כיצד תוצאת עבודתם של מדענים במעבדה הפכה לכלי נשק מטיל אימה ששינה לחלוטין את אופי היחסים בין מדינות. ספרו של באגוט מתאר את התהליך שבו הפצצה יצרה עולם של חששות וחרדות, ומסביר כיצד היתה זו הפצצה הגרעינית שגרמה לכך שבעלי ברית לשעבר החלו מאיימים זה על זה בהשמדה. באגוט יצר מסמך מקיף מרתק שכל חובבי ההיסטוריה ימצאו בו חומר קריאה מרתק. הקוראים הישראלים יוכלו להרהר באמצעותו על הקשר שבין מדעני לוס אלמוס לאלה הפועלים בנאנתז.

Atomic \ Jim Baggott



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו