בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פידיון שבויים

"הרוח השבויה" של צ'סלב מילוש הוא ספר משכנע מאוד. אי אפשר לקרוא אותו בלי להבין כי יש צד נכון להיות בו. מבחינת הסופר, הקומוניזם הסובייטי לא היה עיוות של התיאוריה המרקסיסטית, אלא כשל מהותי בהבנת האדם

תגובות

הרוח השבויה

צ'סלב מילוש. תירגמה מפולנית: מירי פז. הוצאת קשב לשירה, 242 עמ', 89 שקלים

נקודת מוצא אפשרית לקריאה בספר המאלף הזה היא התבוננות בפסקת הפתיחה ובפסקת הסיום שלו. כך כותב צ'סלב מילוש, המשורר הפולני זוכה פרס נובל לספרות, בפתח "הרוח השבויה": "רק באמצע המאה ה-20 הגיעו תושבי מדינות רבות באירופה לידי הכרה, מצערת על פי הרוב, שספרי פילוסופיה מסובכים וקשים מדי לבן תמותה רגיל משפיעים במישרין על גורלם"; וכך הוא חותם את הספר, הבוחן בתבונה יוצאת דופן את תגובתם של סופרים ומשוררים לתכתיביו התרבותיים והפוליטיים של המשטר הקומוניסטי בפולין: "הרגשתי שאם לא אעשה דבר במתת זו (ביכולת ההתבוננות של המשורר), לא אמצא טעם בשירי ואמאס בתהילה. אולי זאוס, שלא תייג אספני מטבעות עתיקים ומגדלי צבעונים כאידיוטים גמורים, יסלח לי".

האם פסקאות אלה מרמזות כי נושאו הנסתר של הספר הוא מעמדה של המחשבה העיונית והמופשטת ביחס לכוחות המניעים את ההיסטוריה? האם מילוש מתנצל בו לכאורה על בחירתו בעיסוק אזוטרי ובלתי שימושי או מצביע דווקא על רגעים שבהם לכתיבה היה חלק מוכח בעיצוב גורלם של עמים ויחידים? במלים אחרות, האם הוא שופט את חבריו, אשר רתמו את כישרונם לטובת מה שהוא מכנה "הדת החדשה" - אם מתוך אופורטוניזם טהור ואם מתוך היקסמות אידיאולוגית, ולרוב מתוך עירוב של גוני הביניים שבין שתי העמדות - על כך שחטאו לייעודם האמנותי או על כך שזנחו את ייעודם המוסרי, את חובתם לרעיהם בני האדם?

ארכיון: אי-פי

העיון בשאלה הזאת אכן מתגנב ללב תוך כדי קריאה, כמו הספקולציה "מה הייתי עושה אני ברגע היסטורי כזה", אבל בדיוק בנקודה הזאת מתגלה כוחו המצמית של הספר. הדיוק והעומק של מילוש בבואו לאבחן את מצבו של האינטלקטואל בשלטון הסובייטי - לא רק בפיקוח משטרת המחשבות ומנגנוני הטיהור הסטאלינסטיים, אלא גם תחת שטיפת המוח המתמדת של התיאוריה הבלתי ניתנת לעירעור כביכול של המטריאליזם הדיאלקטי - מגלה עד כמה שאלה כזאת היא, בפשטות, פינוק המתאפשר לאנשים חופשיים בלבד. רק במרחק ביטחון סביר ממחנות הכפייה הסיביריים, או ממשרות הנוחות ומהתהילה המיידית המובטחים לסופר-מטעם, אפשר לעסוק בה כבסוגיה עיונית גרידא.

"הרוח השבויה", שנכתב ב-1951, כלומר מיד לאחר עריקתו של מילוש למערב, אכן מתייחס לא אחת להיקסמות התמימה של הוגים שם מן התיאוריה והפרקטיקה המרקסיסטיות במזרח (ולהפך). מילוש אציל נפש מכדי לעלוב בהם ממש, כפי שאינו שופט לחומרה את ארבעת הסופרים שהוא מביא כדוגמה לאנשי מוסר שהפכו את עורם והיו למשוררי חצר, אבל "הרוח השבויה" הוא ספר משכנע מאוד. אי אפשר לקרוא אותו בלי להבין כי יש צד נכון להיות בו, רוח נכונה להילחם למענה ודרך שאין ללכת בה. מבחינת מילוש, הקומוניזם הסובייטי לא היה עיוות או יישום לא מוצלח של התיאוריה המרקסיסטית, אלא כשל מהותי בהבנת האדם, נפשו, צורכיו ומושג החירות.

קצרה היריעה מלתמצת כאן ולו במקצת מאבחנותיו המבריקות אשר לאחיזת המלקחיים של השלטון הקומוניסטי בנתיניו, הן מצד הטרור שבחיי היומיום והן מצד הפיתוי האוטופי, המשיחי אפילו, שהציע. זהו עיקר הספר, וראוי מאוד לעיין בו מצדו זה. הוא מלמד הרבה מאוד על נפש האדם ועל מהותו של הכוח בכל זמן, בכל מקום. הוא מלמד כמעט הכל על מבנה העומק של הפן האדום במאה ה-20. אבל מותר גם לבקש להבין למה מתכוון מילוש בדברו על רוח חופשייה, לאיזו תמונת אדם הוא מכוון אז. "אין באדם אלא ריק", אומר למילוש חבר האוחז במטריאליזם הדיאלקטי. משמע, האדם הוא אך ורק פונקציה של כוחות חברתיים וכלכליים, המעצבים אותו בלחץ חיצוני, ורק התמרתם לטובתו תבטיח לו חירות אמיתית. "זה נכון, כנראה", כותב מילוש בתגובה - בתרגומה הבהיר והקולח של מירי פז - אבל "אילו האמין האדם שאין בו כלום, דנטה לא היה כותב את 'הקומדיה האלוהית', מונטיין לא היה כותב את 'המסות' ושרדן לא היה מצייר ולו ציור אחד של טבע דומם... אם אפשר יהיה לחיות בלי לחץ כפוי, אם ניתן יהיה ליצור את המתח לבד, אזי אין תוקף לאמירה שהאדם אין בו כלום. ליטול סיכון כזה יהיה אקט של אמונה".

ותמונה נוספת מעמיד מילוש נגד הניסיון לעצב אדם חדש, המחונך על פי עקרונות מדעיים כביכול של צדק מוחלט. הוא עומד בתחנת רכבת בברית המועצות, מן הרמקולים בוקעות סיסמאות תעמולה, ופתאום עוצר אותו מראה זעיר של משפחת איכרים. עיניו מתמלאות דמעות. "בתוך ההמון שמילא את התחנה אנושיותם היתה כמו אי; האנושיות הפשוטה והרגילה שלהם היא שחסרה להמון. תנועת היד המוזגת את התה, ההגשה העדינה והרגישה של הספל לילד, מלות האהבה, שאותן ניחשתי רק על פי תנועות השפתיים; ההתבודדות והפרטיות שלהם בתוך ההמון. לרגע הבנתי דבר מה שתמיד חמק ממני".

מה היה אותו הדבר, שגרם למילוש, בסיכומו של דבר, לערוק למערב? כמובן, אי היכולת להעלים עין מעוול, מפשעים נגד האנושות, מתודעה כוזבת, אבל גם "ההשערה שלי שהאדם הוא סוד". אותו סוד, כדבריו, נגלה אליו באותה תחנת רכבת. הוא ראה שם את האור האצור באדם בלי קשר למעמדו, לעמדותיו ולמקומו בהיסטוריה, כפנים בהמון הצועד בסך.

Aniewolony Umysl \ Czeslaw Milosz

כל מה שאומרים הוא הגיוני

אני זוכר את אלפא קורא את סיפוריו בוורשה מוכת המגפות, מנצל את הנושא 'בעודו חם', ואת המבוכה שאחזה בנו, שומעיו; יצירותיו היו "מגוהצות" מדי. אלפי אנשים סביבנו מתו בעינויים; לגולל מיד את הייסורים האלה למלודרמה טראגית נראה לנו לא הגון. לעתים מוטב לגמגם מרוב רגש מאשר לדבר במשפטים עגולים ומושלמים. הקול הפנימי הגוזר עלינו איפוק כשהצורך דוחק להביע יותר מדי הוא קול חכם. אין זה מן הנמנע שאלפא הכיר את הקול הזה. רק תשוקה לאמת היתה מצילה את אלפא מלהפוך לאיש שהיה. נכון, הוא לא היה כותב אז את הרומן על הקומוניסט הזקן ועל הנוער המנוון. הוא הרשה לעצמו להביע חמלה, אך עשה זאת במסגרת בטוחה, שחסכה ממנו טענות מצד הצנזורה, וזכה להכרה כשתיאר את האירועים ברדידות הראויה, כרצון המפלגה. חריגה אחת גררה שנית ושלישית, עד שלבסוף כל מה שאומרים הוא הגיוני, עגול ושלם להפליא, אך מנותק לחלוטין מהווייתו של אדם בשר ודם. זהו צדה השני של מדליית הדיאלקטיקה: יש מחיר לנוחות הרוחנית שהיא מעניקה. בסביבתו של אלפא חיו וחיים הרבה פועלים ואיכרים שלמלותיהם אין השפעה אך בסופו של דבר הקול הפנימי שהם שומעים אינו שונה מן הקול, החותם לעתים את שפתותיהם של הסופרים ודורש: הכל או לא כלום. מי יודע, אולי האיכר האלמוני או פקיד הדואר הזוטר ראויים לעמוד במקום גבוה יותר בסולם התורמים לאנושות מאשר אלפא איש המוסר.

מתוך "הרוח השבויה"; אלפא הוא הסופר יז'י אנדז'יבסקי, מחבר "היהלום והאפר", שתורגם לעברית על ידי אמיר גלבוע וראה אור בספרית פועלים ב-1949



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו