בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקדים תרופה: על הביוגרפיה של אלי הורביץ

הביוגרפיה החדשה של מנכ"ל ויו"ר טבע מתארת כיצד הפך בחור צנוע לבעלי חברת התרופות הגנריות הגדולה בעולם, אך פוסחת על הכישלונות

14תגובות

אלי הורביץ

יוסי גולדשטיין. הוצאת שוקן, 368 עמ', 99 שקלים

כתיבה על אישיות כאלי הורביץ "קשה ובעייתית מכל בחינה. במידה רבה הוא היה איש חיובי לעילא, הצליח על פי כל קנה מידה, וכל שנותר לכתוב עליו הנם שירי הלל", כותב הפרופ' יוסי גולדשטיין, הביוגרף של אלי הורביץ, מנכ"ל ויו"ר טבע שמת בנובמבר 2011. הורביץ אכן היה אדם בעל כישורים והישגים יוצאי דופן, כנראה היזם ואיש העסקים הישראלי הבולט ביותר עד כה, ועל כן ניתן להבין את מצוקתו של גולדשטיין. הפתרון שמצא לכך הוא "לכתוב ביוגרפיה אובייקטיבית שתעמוד באמות המידה של מחקר היסטורי".

הבעיה היא, כפי שמעיד גולדשטיין עצמו, שאחד המקורות העיקריים לספר הוא 120 שעות של ראיון עם הורביץ עצמו, וכך הספר הזה לא באמת מקיים את ההבטחה של "ביוגרפיה אובייקטיוית". 120 שעות של שיחה עם הורביץ הן אלו שמעניקות לספר את קסמו - הספר רווי בסיפורים מרתקים. גם משום שאלו היו חייו של האיש, וגם משום שהורביץ, בין מעלותיו הרבות, היה מספר מחונן - אבל מכאן נובעות גם חולשותיו הלא-מעטות.

ספק, למשל, אם ישראל מקוב, המנכ"ל לשעבר של טבע, יסמוך את ידיו על הדברים שהעיד הורביץ על עצמו באוזניו של גולדשטיין.

ליאור מזרחי

הספר הוא במידה רבה ההיסטוריה של חברת טבע כפי שסופרה על ידי המנצח, האיש שנטל את המושכות ממייסדי החברה, והפך אותה לחברת התרופות הגנריות הגדולה בעולם.

גולדשטיין זכה ונבחר על ידי אלי הורביץ לשמש כביוגרף שלו. בערוב ימיו וכשהוא מתמודד עם מחלה קשה הורביץ שיחרר את חרצובות לשונו, סילק את מסך המכובדות והדימוי של תרבות ארגונית אידיאלית, וסיפק כמה סיפורים בעלי ערך עיתונאי עצום: כל מי שקשור, ולו בצורה הרופפת ביותר, לעולם הכלכלי, שאל את עצמו, למשל, מה עמד מאחורי סיום תפקידו של מקוב כמנכ"ל טבע: מקוב מונה ב-2002 לתפקיד במקומו של הורביץ, שסיים כהונה של 25 שנים. הורביץ נשאר בחברה כיו"ר הדירקטוריון - הגוף שממנה ומפטר מנכ"לים, ושהמנכ"ל מדווח לו. כאשר הוכרז במפתיע על סיום כהונתו של מקוב סיפקה טבע סיפור כיסוי לא משכנע בנוגע לאי-חידוש החוזה, והדפה שמועות עקשניות על מתיחות בין הורביץ למקוב, בין היתר על רקע יחסו של מקוב לחיים הורביץ, בנו של אלי הורביץ שהיה אז מנהל החטיבה הבינלאומית של טבע.

בספר הורביץ העניק לגולדשטיין את הגרסה הלא-מכובסת של הסיפור. זהו חומר נפץ אמיתי שהיה מזכה כל עיתונאי בכותרת הראשית, לאו דווקא של המדור הכלכלי: בעמודים 320-322 מספר גולדשטיין כיצד מקוב רקח - מאחורי גבו של הורביץ - עסקה שבמסגרתה תרכוש חברת ענק בינלאומית את השליטה בטבע, תסלק את הורביץ מתפקיד היו"ר ותותיר את מקוב כמנכ"ל. הורביץ עלה על המזימה להדיחו במקרה, כאשר אחד מהמשתלטים הפוטנציאליים שאל לדעתו על העסקה מבלי שיידע שהורביץ לא אמור להיות בסוד העניינים. הורביץ מצוטט על ידי גולדשטיין כאומר: "מישראל חטפתי הרבה מכות... טבע נבגדה. ישראל עשה דבר שלא ייעשה ולא היתה לו רשות לעשות מה שהוא עשה".

מעבר לספקות בנוגע לנסיבות שבהן גילה הורביץ את ניסיון הפוטש-לכאורה - קרנות השקעה פרטיות יודעות וחוקרות על עסקיהן של החברות שאותן סימנו כיעד לרכישה הרבה מעבר לידיעה הפשוטה מי משמש כיו"ר החברה - גולדשטיין אינו מבהיר אם ישראל מקוב יוזם הפוטש-לכאורה מאשר את גרסתו של הורביץ. בכך הוא מחזק את התחושה ש"אלי הורביץ" הספר מרוחק ת"ק פרסות מהיומרה לביוגרפיה אובייקטיבית.

גולדשטיין אמנם מרחיב בדיון על מגרעותיו של מקוב, ובעת הקריאה בספר נדמה לעתים שהיריעה אינה רחבה מספיק מלמנותן: נזכרים שם חוסר יכולת לנהל את ציפיות המשקיעים במניית טבע בנוגע לתוצאותיה הכספיות; נטייתו של מקוב לטפח שכבת מנהלים נאמנה לו ולהרחיק את המנהלים המזוהים עם הורביץ; וחולשתו בכל הקשור להתוויית אסטרטגיה ארוכת טווח.

לטובת הביקורת על מקוב נזנחת גם הנטייה של טבע שלא להודות בטעויות, או להמעיט בכך ככל האפשר; נטייה שהיא תולדה של עשרות שנים של הצלחה שהפכו אותה לחברה גאה וגאוותנית. טבע אינה ששה לדון בכישלונותיה בכלל, ובכל הנוגע לרכישות ומיזוגים - מקור גאוותה העיקרית של החברה - בפרט. והנה כאשר דנים ברכישת חברת סיקור האמריקאית, רכישה שאותה הוביל מקוב ושילם תמורתה, בניגוד לדעתו של הורביץ, 3.4 מיליארדי דולרים, כותב גולדשטיין: "סיקור היתה אחת החברות הבודדות שלא רק שלא עמדה בציפיות, אלא הפכה למקור של אכזבה". אבל כמעט באותה נשימה חושף המחבר מאבקי אגו בלתי-פוסקים בין הורביץ לבין מקוב, אדם בעל אגו מפותח משלו, כולל נטייתו לכאורה של מקוב לייחס לעצמו את הצלחתה של טבע.

אייל טואג

קצת מדהים לגלות בספר שהקנאה יוקדת באיש שלקח חברה משווי שוק של עשרות בודדות של מיליוני דולרים עד לשווי של 36 מיליארד דולר רק משום שבמשאל שנערך באחד העיתונים השיבו 29.5% מהנשאלים שמקוב הוא המנהל הישראלי הנערץ ביותר, בעוד שהורביץ זכה במקום השני המכובד עם 20%, כאשר די ברור לכל בר דעת שהערך של משאלים אלו שואף לאפס - אם לא אפס בעצמו.

תנו בוטנים קבלו תרופות

קרב הסכינים בין הורביץ למקוב הוא אחד משיאיו של הספר. גולדשטיין מיטיב גם להתמודד עם אחת השאלות המסקרנות: "כיצד הצליח בחור תל-אביבי צנוע, קיבוצניק בעברו, שהכשרתו האקדמית הסתכמה בתואר ראשון בכלכלה, להפוך חברת תרופות פתח-תקוואית קטנה לחברת התרופות הגנריות הגדולה בעולם", ולדון בעקיפין בשאלה מה מקומם של הפרט והאקראיות בעיצוב תהליכים היסטוריים.

גולדשטיין פותר חלק מהתעלומה כשהוא מגולל את סיפור חייו של צבי הורביץ, אביו של אלי הורביץ, אינדיווידואליסט חסר תקנה ובעל יכולות מגוונות, שכבנו העשירי של רב העיירה נטש את הישיבה לטובת קריירה מצליחה כסוחר, ונאלץ לזנוח אותה כשברח מפולין בשל החשש מגיוס לצבא במלחמת העולם הראשונה. בהמשך נהפך לכורה פחם באוסטריה ובעל קבוצת עבודה מצליחה בתחום הטייחות בארץ ישראל המנדטורית.

בנו, אלי הורביץ, כך מסתברר, לא היה רק קיבוצניק צנוע - ואמיץ כפי שמלמד סיפור לא-ייאמן מתוך הספר על הורביץ החורש את שדות תל קציר תחת אש צלפים סורית - אלא גם ילד פלא תל-אביבי, שנשלח לבתי ספר מעולים שנוהלו על ידי אנשי חינוך מהשורה הראשונה, שנמלטו מגרמניה.

הכריזמה של הורביץ התגלתה כבר בנעוריו, ובזכותה הצליח להביא את דוד בן גוריון להתערב בוויכוח עם המוסדות המיישבים על שמו של הקיבוץ שבו חי, ולגרום ללוי אשכול, אז ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ולימים ראש ממשלת ישראל, להפוך את הקיבוץ הצעיר תל קציר, שהיה נתון תחת התקפות בלתי פוסקות מצד הסורים, לבן חסותו ולדאוג לכל מחסורו. יחד עם זאת ברור, שליד המקרה היה חלק מכריע בעתידו של הורביץ. נישואיו לתוך אליטת העסקים המקומית, בת למשפחת סלומון - אחת משלושת בעלי המניות בחברת התרופות אסיא - נתנה לעילוי הצעיר כר נרחב להתפתח בו, ומבחינה זו תעשיית התרופות המקומית צריכה להודות ליום המוצלח ב-1951, שבו נחו עיניה של דליה סלומון, חברה בגרעין של הצופים, על אלי הורביץ, אז מזכיר קיבוץ תל קציר.

צמיחתו של הורביץ מעמדת שוטף הכלים במעבדה האנליטית של חברת אסיא, לממזג הגדול של תעשיית התרופות ולמודל לחיקוי להרבה אנשי עסקים ישראליים אחריו תופסת כמחצית מהספר, ובצדק. זוהי דוגמה ייחודית לכך שאדם אחד בעל יכולת ניתוח, ביצוע וכריזמה, שנפגש בצירוף נסיבות ייחודי, מסוגל לחולל שינויים מרחיקי לכת.

גולדשטיין מיטיב לתאר את המקוריות והיצירתיות של הורביץ בשטח המסחר, הייצור, המיזוגים והרכישות: הספר מתאר כיצד הורביץ לא בחל בשיווק תרופות מעל גבי מכונית ואן בדלתת הניז'ר באפריקה כדי לחדור ליבשת המתעוררת; ובעסקות בארטר של בוטנים בטורקיה כדי לפרוץ את המחסומים המינהליים שערמו לפני יצוא תרופות למדינה זו. הורביץ הטמיע בטבע שיטות ייצור מתקדמות ותכנון לטווח ארוך כסנדרדט הניהולי. כך הפך אותה לחברה הישראלית ה"גרמנית" הראשונה.

לוינסון רוצה את טבע

הדחיפה האמיתית לעסקיה של טבע היה המפגש בין הורביץ למומחה האמריקאי הפרופ' דון ג'פריס. ב-1962 הזמינה ממשלת ישראל את ג'פריס להרצות לפני בעלי חברות התרופות וייעץ להן להתמזג כדי להפיק יתרונות של גודל ולהתייעל.

הורביץ, אז בן 30 בלבד, היה היחיד שמיהר להפיק לקחים. הוא הניע תהליך של מיזוגים ורכישות שנמשך מ-1963 ועד 1988 וגייס אליו, במניפולציות אינספור, את בעליה השמרנים של אסיא, כשבמהלכה של אותו תקופה הציג ערמומיות, נחישות ותחכום - החל במימון וכלה בתכנוני מס שהיו גדולים בכמה מידות מכפי מידתו של העולם העסקי אז.

חלק זה של הספר כולל תיאור, קצת מוחמץ, של אחת הסצינות המהממות בתולדות המשק הישראלי כאשר דן זיסקינד, המנהל הפיננסי של טבע במשך 31 שנים ארוכות, גילה לחרדתו ביום שישי חם אחד של יולי 1983, באמצעות מעטפה שנמסרה לו על ידי שומר המפעל, שחברת כור רכשה 41% ממניותיה של טבע ואיימה לעשות להורביץ, האיש שהביא את תרבות וול סטריט לישראל, את מה שעשה הוא ב-20 השנים הקודמות לוותיקי ענף התרופות האחרים.

לקורא בן ימינו קשה להאמין שחברת כור - כיום שריד מרוט לחברה הגדולה של שנות ה-80, ששוויה רק 1.5% משוויה של טבע, היתה כה קרובה להשתלט על טבע; והסיפור נהפך מדהים עוד יותר כאשר מתברר שבמלחמה בין אלי הורביץ לבין יעקב לוינסון - אז מנכ"ל בנק הפועלים, והאיש שיזם את ניסיון ההשתלטות העוינת - לא בחלו שני הצדדים במעשים שהיום היו מזכים אותם בשעות חקירה ארוכות במשרדי הרשות לניירות ערך, אם לא חמור מזה.

קשה יותר לחלוק שבחים לחלקו האחרון של הספר. גולדשטיין נופל בחלק זה קורבן להיכרות שטחית עם העולם הכלכלי, ואולי גם לנטייה מוגזמת לאמץ את דבריו של הורביץ כפשוטם, בלי להציב סימני שאלה ולאזכר כמה מכישלונותיו של הורביץ, וגם כאלו היו: סיפורה של קופקסון - התרופה המקורית היחידה כמעט של טבע, שייצרה לה מכירות של עשרות מיליארדי שקלים, הוא הדוגמה הבולטת לכך. גולדשטיין מספר את סיפורה של קופקסון, התרופה המקורית שפיתחה טבע לטיפול בטרשת נפוצה. הוא מפליג, ובצדק, בתיאור חזונו ונחישותו של הורביץ שזיהה הזדמנות יוצאת דופן, הדף את האסטרטגיה המסודרת מעל השולחן, ובאופורטוניזם מבורך דחף כמעט לבדו את החברה להעמיס על עצמה נטל פיננסי כבד של פיתוח תרופה מקורית וכך הביא את טבע לגדולה שבהצלחותיה.

אולם גולדשטיין אינו מתייחס לחלקו של הורביץ בכישלונה של טבע להתמודד עם חוק הפטנטים; הרגע שבו פקע הפטנט על התרופה המקורית קופקסון ומכירותיה צנחו כמו אבן מצוק. השאלה כיצד תחליף טבע את התרופה שייצרה לה 50% מרווחיה ב-2011 מעיבה בשנתיים האחרונות על מחיר מניית טבע, מניית העם, ומטרידה את בעליה. אבל גולדשטיין לא ממש מזכיר זאת בספרו.

גם התיאור של פרשת פרומדיקו, אחד מרגעי השפל בקריירה המפוארת של הורביץ, מאמץ בצורה חד צדדית את גרסתו של הורביץ למשפט שהתנהל במשך שש שנים תמימות, ושבמהלכו הואשם בסיוע להעלמת מס בהיקף של 18 מיליון דולר. פסק הדין של השופטת איילה פרוקצ'יה, שנדחה על ידי בית המשפט העליון, היה זרוע שאלות קשות וענייניות והערות מביכות על הופעתם של יועצים בכירים לטבע ולהורביץ. אבל גולדשטיין מציג את המשפט כמעט כקונספירציה מכוונת נגד הורביץ. אפשר רק לדמיין כיצד העיתונות, שרוגשת בימים אלו סביב פרשנות מרחיקת לכת של נציבות המס לחוק עידוד השקעות הון, שתובעת מטבע 2.7 מיליארד שקלים ודורשת למצות את הדין עם טבע - היתה מטפלת בתכנון מס אגרסיבי כפי שהיה במקרה פרומדיקו.

בצד ההישג של פרסום ביוגרפיה חודשים בודדים בלבד לאחר מותו של מושאה קשה להתחמק מהתחושה שהקפדה גדולה יותר על הפרטים היתה עושה חסד עם הספר: קצת אירוני שביוגרפיה של פרפקציוניסט כפייתי כמו הורביץ נגועה בטעויות מיותרות (אבונקס אינה חברה, אלא תרופה שמתחרה בקופקסון); או אזכור אגבי של מונחים שאינם אמורים להיות נהירים לקורא הממוצע (על מקוב נכתב ש"נכשל פעם אחר פעם בניהול הציפיות של טבע" הכוונה היא שמקוב לא השכיל לספק לשוק ההון תחזיות רווח מדויקות שימזערו את התנודתיות של המניה).

הביוגרפיה "אלי הורביץ" כתובה בצורה קולחת. הספר נשען על סיפור חייו המרתק של איש העסקים המצליח ביותר בתולדות המשק הישראלי, וכולל פנינים של ממש. סביר להניח, על כן, שקוראים רבים ימצאו בו עניין. מי שבקיאים מעט יותר בעולם העסקים המקומי, ובעסקיה של טבע בפרט, יתקשו להתעלם מחוסר ההתמצאות של גולדשטיין במצבה הנוכחי ומהתיאור החד-צדדי והפשטני של טבע כסיפור של הצלחה מושלמת שאיש אחד עומד מאחוריה.

יורם גביזון הוא כתב שוק ההון של "The Marker" ומסקר את חברת טבע במשך שנים רבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו