בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרגש האילם

מדוע הקנאה הופכת אותנו לאנשים מכוערים? תסתכלו על אותלו, למשל

65תגובות

המלה העברית "קנאה" מכילה בתוכה שני רגשות שבאנגלית ובשפות רבות אחרות הוענקו להם מונחים נפרדים: Jealousy (קנאה במובן של צרות עין, קנאה מינית) ו-Envy, רגש שנכלל בעולם הנוצרי בין שבעת החטאים ובמובנים רבים אפשר לראות בהוקעתו בנצרות משום הרחבה של הדיבר "לא תחמוד" ביהדות: כלומר, זו קנאה שאינה מכוונת רק לאובייקטים פיסיים (כמו אשה או בית) אלא גם לאופי, מעמד וכדומה; ואינה בהכרח קשורה במעשה הגזילה בפועל.

שני הרגשות, צרות עין (Jealousy) וקנאה (Envy) שונים אפוא במהותם: צרות עין היא הפחד לאבד מישהו שאנחנו אוהבים (כשהחבר שלך מפלרטט עם האשה היפה ביותר בחדר); וקנאה היא לרצות משהו ששייך למישהו אחר (את הרולקס שלו, את הגוף הרזה שלה, את בית הנופש שלהם, את הקידום שלו, את הפרסום שלה, או גרוע מכך - את כל אלו ביחד). כפי שאריסטו ניסח בתמציתיות: קנאה היא כאב לנוכח מזלם הטוב של אחרים ("רטוריקה", כרך 2, פרק 10).

באופן מפתיע ומעניין, אף שקנאה היא רגש נפוץ, רק לעתים רחוקות מודים בה. אני לא מכירה אדם שבשיחה בארוחת ערב יודה שהוא מקנא בשכן שלו, או בעמית לעבודה או בחבר (אבל הוא בהחלט יודה שהוא כועס, עצוב או לחוץ באופן כרוני). ליתר דיוק, קנאה היא מה שאנחנו מייחסים לאחרים, לעולם לא לעצמנו. שלא כמו רגשות שליליים אחרים, קנאה היא אילמת. בניגוד לשפה העברית, בתרבות הנוצרית לשני הרגשות של צרות עין וקנאה יש מעמד מוסרי שונה. אותלו של שייקספיר, מקרה קלאסי לעיסוק בקנאה וצרות עין, הוא חד וברור: אותלו הורג את דסדמונה אהובתו מתוך צרות עין, אך עד הסוף הוא נתפש כמוסרי יותר מיאגו, שמשקר, מרמה ומתחמן, מתוך קנאה בו. אותלו מוכיח בבירור שצרות העין במקרה הזה אינה מערערת את מוסריותו, כנראה משום שצרות עין רוצה לשמר את מערכת היחסים, אפילו במצב של בעלות. לעומת זאת, קנאה היא חומצה המאכלת קשרים חברתיים. קנאה היא הסיבה הראשונה לרצח אח, כפי שמזכיר לנו סיפור קין והבל. אצל שייקספיר, קנאה היא הרוע הנורא מכל, הרסנית הרבה יותר מזעם, חמדנות או עצלות (ששלושתם נכללים בשבעת החטאים). אבל אם קנאה היא באמת כה זדונית, מה הופך אותה לכזאת?

אי-פי

את התשובה אפשר למצוא ב"המחרוזת" מאת גי דה מופאסאן, המספר על מאדאם מטילדה לואזל ובעלה שארל הפקיד זוטר, שמנסה ככל יכולתו לספק את חלומותיה של אשתו על חיים של כבוד וזוהר. ופעם כשהיא סופסוף מוזמנת לנשף, היא שואלת מחברתה מאדאם ז'אני פורסטייה מחרוזת יהלומים מהודרת - וזו אובדת. מטילדה ובעלה אחוזי האימה לוקחים הלוואות גדולות כדי לקנות מחרוזת יהלומים הדומה בגודלה וביופיה לזו שאבדה ומחזירים את המחרוזת. נדרשות להם עשר שנים של עבודה קשה כדי להחזיר את 36 אלף הפרנקים שלוו. יום אחד, מטילדה נתקלת ברחוב בחברה שהשאילה לה את המחרוזת. מטילדה מודה באוזניה שהיא איבדה את המחרוזת ובמשך עשר השנים האחרונות של חייה החזירה את החוב שנוצר כשהחליפה אותה. המומה, מספרת ז'אני למטילדה שהמחרוזת ששאלה ממנה היתה מיהלומים מזויפים ושווייה היה 500 פרנק לכל היותר.

במישור התמתי, הסיפור הוא על סוג הקנאה שמטפחות חברות צרכניות, המבוססת על ההבטחה הדמוקרטית לשוויון באמצעות ערכים חומריים. מטילדה וז'אני דומות בלידתן, אך הן אינן מתחתנות עם אותו אדם ואינן משתייכות לאותו מעמד חברתי. ולמרות זאת, שמלה יפה ומחרוזת יציבו את מטילדה במעמד שווה לזה של ז'אני, ולו רק לערב אחד. אם כך, קנאה, כפי שציין אלכסיס דה טוקוויל ב"הדמוקרטיה באמריקה", היא הרגש המרכזי בחברות שוויוניות. במלים אחרות, קנאה היא הרגש שמוחה בשקט נגד אי שוויון. קנאתה של מטילדה לא היתה מתרחשת לו היתה רואה בעצמה אשה מכובדת וראויה כנשים העשירות ממנה, הלבושות טוב יותר, הבולטות בחברה יותר ממנה. במובן זה, קנאה היא הרגש המרכזי בחברות דמוקרטיות לא-שוויוניות, המזכיר לנו שמזלם הטוב של אחרים, מעמדם והונם - הם לא מוצדקים ואף לא הוגנים.

ולמרות זאת, השוויון בחברות הדמוקרטיות הוא שוויון של זכויות, לא שוויון של כישרון וסגולה. כל מי שחי בעולם הזה חמש דקות יודע שאנשים שונים אלה מאלה באינטליגנציה שלהם, באומץ, בהגינות ובטוב הלב. אם כך, מה עלינו לעשות במקרים שבהם הקנאה מכוונת כלפי אותם אנשים אצילים וכישרוניים יותר מאתנו, במקרים שבהם קנאה היא דרישה לשוויון בלתי אפשרי? ולמה הקנאה משפיעה באופן הרסני יותר מאשר כעס, עצלות, חמדנות או תשוקה, הנכללים ביחד אתה במצעד שבעת החטאים? בקיצור, מה הופך את הקנאה - רגש השוויוניות - לרגש הנתעב מכולם?

שייקספיר שוב נותן לנו רמז, משום שבבסיס מערכת היחסים בין יאגו ואותלו ניצבת הקנאה, לפחות בשני מובנים: יאגו (ודמויות נוספות במחזה) מכנה את אותלו "המורי" (- (The Moor שחום העור. משתמע מכך שיאגו מודע כל הזמן לזרותו של אותלו. אותלו לא משתייך לקבוצתו של יאגו, לפי לאום, גזע, או מעמד חברתי. יתרה מכך: אם הסדר החברתי היה פועל כפי שהיה אמור לפעול, אותלו היה אמור להיות בעמדה נחותה מזו של יאגו (אותלו היה עבד). לאותלו יש מאפיין נוסף: הוא מצטיין באופיו ובהישגיו. למעשה, הוא כה מוצלח עד שאפילו אויבו (ברבנציו) נאלץ להעריץ אותו. לא במקרה אנחנו עדים, מתחילת המחזה, לאהבתה של דסדמונה אליו, אהבה שנולדה מתוך שראתה "את קלסתרו של אותלו ברוחו". אותלו זוכה בלבה של דסדמונה כשהוא מספר לה על תלאותיו בעת שהיה עבד. לאהבתה, הנובעת מחמלה והערצה, יש תפקיד אחד והוא להצביע על אופיו המצוין.

אם כן, מהו הקשר הסיבתי בין שתי עובדות אלו ובין קנאתו של יאגו? נראה כי בני אדם מכוננים את תחושת הערך העצמי שלהם על ידי השוואה שלהם עצמם לאנשים שהם פחות או יותר כמותם, או נחותים מהם. יש סבירות גדולה יותר כי אשה בת 50 ממעמד הביניים תשווה את עצמה (ותקנא) באשה אחרת בת 50 ממעמד הביניים מאשר שתשווה את עצמה (ותקנא) בגבר בן 30. באופן דומה, יש סבירות גדולה יותר שהיא תקנא ביופיה של שכנתה מאשר ביופיה של אנג'לינה ג'ולי. אנחנו נוטים לבנות מפות קוגניטיביות שבהן אנשים כמונו או נחותים מאתנו משמשים כנקודות ציון לאישיותנו. לכן אנחנו מסמנים אנשים מסוימים כ"נחותים": הנחיתות שלהם מכוננת את הערך העצמי שלנו.

על כן, אם אדם זר - מישהו שאינו שייך לקבוצה שלנו - מתויג כנחות (שחור, מזרחי), ואם אותו זר-נחות מתגלה כאדם מוכשר במיוחד, הוא מערער את הבסיס האיתן ביותר של תחושת הערך העצמי שלנו. זר-נחות זה מערער את תחושת הערך העצמי שלנו משום שהוא לא מאפשר את האקט הנרקיסיסטי של השלכה והזדהות עם הקבוצה שאליה אנו משתייכים. אדם מוכשר במיוחד מהקבוצה שלנו, תמיד יזכיר לנו את עצמנו: במובנים רבים, הוא או היא הם הרחבה נרקיסיסטית של עצמנו. אבל לזרים נחותים שמתגלים כמוכשרים יש, מתוקף הגדרתם, משהו שלעולם לא יהיה לנו ולכן הם מערערים את עצם האפשרות שלנו בסיפוק עצמי נרקיסיסטי, שאנו יכולים לשאוב ממאפיינים של מצוינות בקבוצתנו.

יהיו שיתנגדו, ובצדק, ויאמרו שאין בכך להסביר את הכל, משום שיאגו הוא היחיד ששונא את אותלו בלהט שכזה. מה שנותר להסביר הוא המניע שהפך את קנאתו לשנאה. המניע הזה מצוי בעובדה שאותלו קידם את קאסיו ולא את יאגו. הייתי משערת שמה שהיה בלתי נסבל מבחינתו של יאגו הוא לא העובדה שנדחה, אלא שלזר-נחות היה הכוח להעריך ולשפוט אותו, כוח שבדרך כלל מקובל רק אצל חברים בקבוצות שולטות.

קנאתו של יאגו שונה מזו של מטילדה מפני שלקנאתו אין מושא ברור. הוא לא רוצה את בגדיו או את תכשיטיו של אותלו. הוא גם לא רוצה את דסדמונה לעצמו. לו היה מאוהב בדסדמונה או חושק בה, המניפולציות שלו היו מובנות מבחינה מוסרית ואפילו מקובלות. יאגו מאוס משום שלקנאה שלו אין תכלית (כדבריו של קולרידג', חסרת מניע). כפי שקאנט מנסח זאת: "קנאה היא נטייה לראות את רווחתם של אחרים בייסורים, אף שאינה גורעת מרווחתנו אנו. מטרתה, לפחות מבחינת משאלות המקנא, להרוס את מזלו הטוב של האחר". (קאנט, המטאפיסיקה של המידות, 6:459).

אני אמשיך את דבריו של קאנט ואומר יותר מכך: קנאה היא צורה "חסרת מניע" של רוע במובן זה שהיא אינה רוצה להשיג דבר; בצורתה הטהורה, לקנאה אין מושא; היא פשוט מכוונת כלפי עצם קיומו של אדם אחר ולא כלפי מה שיש לו, או לה. קנאה שונאת את האצילות, האומץ והחוכמה שיש לאחר. במובן זה, המטרה אינה לשפר את מצבו של המקנא, אלא רק להכחיש את אופיו המצוין של האחר: אם גנבתי את כספך כדי לקנות לעצמי יהלום יקר, זהו מקרה של רוע רציונלי, שיש לו מניע: אני פוגעת באינטרס שלך כדי להועיל לשלי; אם אני מרכלת עליך ברשעות ומכתימה את המוניטין שלך כדי לקדם את עצמי בארגון שבו שנינו עובדים, זהו עוד מקרה של אסטרטגיה רציונלית ותועלת אישית. אבל אם אני מכתימה את המוניטין שלך בזדון לא משום שארוויח משהו מכך, אלא מפני שאני מקנאה בך על הסגוליות שלך, על שיש לך האומץ, ההגינות והחוכמה שלעולם לא יהיו לי, זהו רוע טהור, חסר מניע.

כמה תפישות תיאולוגיות (זו של אוגוסטינוס, לדוגמה) מגדירות רוע כהיעדרו של הטוב. אבל קנאה היא רוע עמוק הרבה יותר, משום שהיא מצביעה לא על היעדרו של הטוב, אלא על שאט הנפש מהטוב.

זוהי אכן הסיבה לשתיקתו הסופית, המפורסמת, של יאגו. כשהוא נדרש להסביר את פעולותיו לפני מעצרו, יאגו אומר: "אל תשאלו אותי דבר. מה שאתם יודעים, אתם יודעים. מעתה והלאה לא אוציא מלה עוד". השורה הזאת בילבלה את הפרשנים: מדוע יאגו שומר על שתיקה? עכשיו אני יכולה לתרגם את דבריו ולשאול: מדוע הקנאה אילמת?

בסיפורו של מופסאן טמונה תשובה: קנאה היא עבודה שאינה נושאת פרי כדי לפרוע חובות על מחרוזת מזויפת מיהלומים מזויפים, כדי להחזיר דבר למישהו שלא חב לנו דבר. גרוע מכך: זוהי עבודה שאינה נושאת פרי כדי לפרוע חוב שאיננו חייבים. כרגש, לקנאה יש מרכז חלול: היא פועלת סביב חלל פנימי ריק. המסר העמוק בסיפורו האלגורי של מופסאן הוא זה: קנאה הופכת אותנו לנחותים יותר. מה שמתחיל בסיפורו של מופסאן כפחד מנחיתות נהפך לנחיתות אמיתית, ממשית. מטילדה, כך נאמר לנו, עבדה כל כך קשה כדי לפרוע את חובה הדמיוני, עד שידיה נראות כידיים של אשה עובדת, שיערה מוזנח, שמלותיה ישנות ובלות: מטילדה נהפכה למה שחששה להיות מלכתחילה, אשה חסרת ייחוס. קנאה, אם כך, היא לא רק הפחד להיות או להיתפש כנחות. באלגוריה השנונה של מופסאן, היא הרגש שהופך אותנו באמת לאותו אדם נחות. זה מפני שקנאה היא פרדוקסלית: היא שונאת את מה שמוצלח במישהו אחר, אבל היא גם הכרה בעליונות שלו ולפיכך בנחיתות שלנו. לקנא פירושו להרגיש, באופן מוחשי, קונקרטי, את הנחיתות שלך עצמך ולהפוך, באופן ממשי, לאותו אדם נחות. כפי שיאגו אומר (על קאסיו): "בקיומו יש יופי יומיומי שמכער אותי". יאגו לא אומר "שגורם לי להרגיש מכוער"; אלא, הוא אומר שזה מכער אותו ממש. יאגו מבטא את התבוסה העצמית האופיינית לקנאה שבהיותה מורגשת, היא הופכת אותנו למעשה לאנשים נחותים. בניגוד לרגשות רבים, הדורשים ביטוי, הקנאה נותרת אילמת, מכיוון שאם היא באה לידי ביטוי, היא מוכיחה את הדבר שממנו אנו חוששים ביותר: את הכיעור של נפשנו.

ספרה החדש של אווה אילוז "גאולת הנפש המודרנית: פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו