בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אלוהים מאמין באדם": יש נביא בעיר

ספר חדש שמלקט מדברי הגותו של אברהם יהושע אשל יוצא בעיתוי מתאים, שבו זוכה השל זוכה לרנסנס תודעתי בעולם כולו ובעיקר בארצות הברית

9תגובות

אלוהים מאמין באדם

אברהם יהושע השל. תירגם מאנגלית: דרור בונדי. הוצאת דביר ומכן שכטר, 364 עמ', 94 שקלים

את בורותי לא אסתיר: מעודי לא שמעתי על אברהם יהושע השל עד שהשתתפתי בכנס של מרצים לאקטיביזם ומשפט חברתי בבלפסט ב-2002. הכנס התחיל עבורי ברגל שמאל. הקשר ההדוק בין המלחמה הפנימית בבלפסט לסכסוך הישראלי-פלסטיני והעובדה שציינתי בתמצית קורות חיי שפורסמה בחוברת הכנס כי אני קצין צה"ל שעדיין משרת במילואים, הביאה לכך שמהרגע הראשון זכיתי ליחס עוין מכל עבר. "מה לציוני ולכנס כזה?" שאל בבוטות אחד מהדוברים בפאנל שלקחתי בו חלק, וירד בהפגנתיות מהבמה, מותיר אותי סמוק לחיים. וכך, בערב השני של הכנס נכנסתי לאולם המליאה, שם אמור היה להרצות קולגה מארצות הברית. על המסך מאחורי הפודיום הוקרנה כותרת ההרצאה "יהדות, ציונות וזכויות אדם" וברקע צילום של איש חרדי, כמיטב המסורת האנטישמית - כך לפחות חשבתי אז. מותש שקלתי לצאת מהמושב לפני ששוב אזכה למטח מבטים מאשימים. התיישבתי בפאתי האולם, סמוך ליציאה - מכין עצמי להימלטות מהירה אם תידרש - ואז קרה הנס.

הדובר, אקטיביסט אפרו-אמריקאי, עלה ודיבר על אדם שלא הכרתי בשם הרב אברהם יהושע השל שאותו הוא כינה "הרב של כולנו": הוא סיפר על הוגה דעות מבריק, יהודי חרדי, שהיה גם ציוני נלהב וגם אקטיביסט חברתי שנחשב לאחת הדמויות שתרמו הכי הרבה למאבק השחורים לשוויון זכויות בשנות ה-50. הופעתו היתה לי להצלה. הציוני שבי התיישב במקום הנכון עם פעיל זכויות האדם. בדיעבד הבנתי שאני אחד המעיד על הכלל. השל השליך במשך חייו ובאמצעות יצירתו הענפה חבלי הצלה לכיוונם של רבים, בני כל העדות והדתות, לבנים ושחורים, ליברלים כשמרנים, אמריקאים, אירופאים וישראלים.

השל הוא מסוג הדמויות שאי אפשר באמת לקטלג אותן. הוא לא מתאים לאף מגירה מוכנה ואף בגד לא מתאים למידותיו. שום קטגוריה לא מתיישבת עליו בצורה מדויקת. כל ניסיון לדייק אותו ואת הגותו מחייב הסתייגות ברישא ("בקווים גסים אפשר לומר כי...") ושימוש ב"אבל" בסיפת הדברים. לנסות לתמצת אותו ב-1,000 מלים זה מעשה עקר.

הוא היה נביא בעידן שבו כבר לא התקיימה הנבואה בישראל. הוא היה חסיד בזמנים שהאמונה הרציונלית היתה להגמוניה ביהדות. הוא אהב כל בן חווה ואדם במאה שבה שנאת האדם קיבלה גושפנקות מדעיות ומוסריות. הוא היה הכי יהודי שאפשר והכי לא יהודי שניתן. לא בכדי ספריו זכו לשבחי האפיפיור פאולוס השישי כ"כאלו שסייעו לקתולים לבסס את יראת השמים שלהם". הוא פעל בעידן שלאומים ודתות הקיפו עצמם בחומות אבל קבע, בפראפרזה על דבריו של ג'ון דאן, ש"אף דת אינה אי", והפך לגיבור של הדיאלוג הבין-דתי. נדמה שאף אוקיינוס לא היה גדול או סוער מדי כדי שהשל לא יצלח אותו ויבנה גשר בין קצותיו. אכן, כמו האלוהים שדיבר ממצפונו כל חייו, גם השל היה בלתי ניתן להגדרה.

"אלוהים מאמין באדם" - ספר חדש שמלקט מדברי הגותו בתרגום רהוט באופן יוצא דופן של דרור בונדי - יוצא בעיתוי מתאים. השל זוכה לרנסנס תודעתי בעולם כולו ובעיקר בארצות הברית. רק לפני זמן לא רב נעמד נשיא ארצות הברית לפני קהל של אלפי יהודים וציטט משפטים שלמים מתורתו של השל. עוד קודם לכן, השל עורר עניין משהסתבר שאובמה בחר לשים את ספריו על המדף בחדר הסגלגל. אגב, בעקבות כך סיפר לי מכר כי בחנויות הספרים בוואשינגטון הועברו הספרים לחזית החנויות וכי הלוביסטים בעיר הבירה נהפכו למומחים בהגות השל כדי שזו תסייע להם במסעות השתדלנות שלהם מול ממשל אובמה. לא בכדי הוא מכונה "הרבי של אובמה" וזאת בהמשך לדברי מרטין לותר קינג ג'וניור, שאמר בשעתו שהשל הוא "הרבי שלו". גם בישראל הוא זוכה להכרה הולכת וגוברת בשנים האחרונות כשספריו מתורגמים לעברית והגותו מתחילה לקבל מקום של כבוד במחקר האקדמי שלנו.

הספר כולל מבחר מרשים מנאומיו וכתביו של השל. כדי לא ליפול למלכודת שאותה ציינתי בתחילת הדברים, קרי: בניסיון לתמצת את הספר למספר עיקרים, בחרתי לכן לתאר רק כמה פאות קטנות ביהלום הגותו של השל שמשתקף בקובץ שלפנינו. מספר פאות ותו לא.

כפי שמבהיר מיכה גודמן בהקדמה המעולה שהוא מקדים לספר, השל "ניסח מחדש את החוויה הדתית היהודית", שלשיטתו היא "מודעות לאלוהים שמודע לאדם". בעקבותיה קובע השל כי רוח הקודש מעולם לא פסקה לנשוב בעולם. "הנבואה לא פסקה, דברי אלוהים עדיין מרחפים בעולם וממתינים לבני אדם עם נפש פתוחה שתאפשר להם להיכנס". מכאן קצרה הדרך לקביעה כי "החוויה הדתית היא רגע שבו האדם חווה את עצמו נתבע לפעולה על ידי אלוהים". המצפון ששוכן בכל אדם מכיל את טביעות אצבעותיו של האל. מכאן תפקידו של התנ"ך הוא להבהיר לכל אדם את הנבואה המהדהדת בתוכו. גודמן כותב כי השל למעשה מציע כאן מעין דמוקרטיזציה של הנבואה. האחרונה "ממירה את מעמדו של התנ"ך מאיגרת המוסרת את דבר האלוהים הסתום למעמד חדש: תוכנת פענוח של דבר האלוהים הפונה לנפשו של כל יחיד ויחיד".

המודל של נביאי ישראל הוא המודל שהשל מציע לאדם המודרני והוא חי לפיו כל חייו. מודל שמשלב בין הקשבה לאל (דרך המצפון אך לא רק) לבין אקטיביזם חברתי. לא בכדי טען השל שכאשר צעד בצעדה המפורסמת באלבמה ב-1965 בשורה הראשונה ביחד עם מרטין לותר קינג הוא חש ש"רגלי התפללו". הרי הנביא שבו קבע עוד קודם לכן כי "לותר קינג הוא אות שאלוהים לא זנח את ארצות הברית של אמריקה". זו גם הסיבה שהוא אוהב את כל הדתות, שהרי "כל דת אינה אלא הד צנוע לתביעתו של אלוהים מן האדם". מכאן גם הבנתו כי "כל אל שהוא שלי אך לא שלך, כל אל שאכפת לו ממני אך לא ממך - זהו אליל".

הקול הנבואי שחצב מתוך צו מצפונו יצא לא רק נגד מעשי העוולה הנוראים שאירעו בתקופתו אלא גם - ואולי, בעיקר - נגד האדישות שאיפשרה אותם. "תרומתם הגדולה של הנביאים לאנושות היא גילוייו של רוע האדישות. אדם עשוי להיות הגון ומרושע... הערכה כנה של מצבה המוסרי של החברה שלנו תגלה: אחדים אשמים אך הכל נושאים באחריות. אם נודה בכך שבמידת מה מעשי היחיד מותנים ומושפעים מאקלים הדעות הציבורי, הרי שפשעו של היחיד חושף את שחיתות החברה". בהמשך לכך, מובן מדוע הוא (בדומה ללותר קינג כמובן) קובע כי "כל אימת שצו מסוים הוא לא מוסרי בעליל, מוטלת על האדם החובה להמרות את הצו הזה". הוא מסתמך על המו"מ שניהל אברהם אבינו עם אלוהים בנוגע להרס סדום ועמורה. "אברהם לא היסס לקרוא תיגר על משפטו של ה' וללבן עמו טיעון ועוד טיעון כדי לוודא שהכרעתו צודקת. והרי אף שליט לא יכול לטעון 'למלכות גדולה יותר מזו של אלוהים עצמו'". עבור השל, האמונה אינה עיר מקלט, מקום להסתתר בו ולהתחבא מאחורי צוויו. להיפך - האמונה היא מחתרת ותחילתה - מחאה. מאחר שהאלוהים מאמין באדם, אסור לו לוותר על הספק. במלותיו היפות הוא אומר, "זוהי דרכו של עם ישראל: ירכינו השמים את ראשם אבל האדם לא יוותר על דעתו". נאמן לדרכו, השל מחה תמיד נגד אלה שמציבים את התורה מעל לאלוהים ומשתמשים בה להרע.

אף שקבע כי "המלים קדושות הן לעצמן. המלים הן הכלים שבהם בחר אלוהים לברוא את העולם והן אף הכלים שלנו להביא קדושה - או רוע - לעולם", הוא מעולם לא הסתפק רק בהדפסתן אלא דרש מעשים. כמו במכתבו לנשיא קנדי ערב פגישתו עם מנהיגי דתות בנוגע ל"בעיית השחורים": "בעיית השחורים עלולה להיות כמו מזג האוויר. כולם ידברו על כך אך איש לא יעשה דבר. אנא תבע מן מהמנהיגים הדתיים מעורבות אישית ולא רק הצהרה חגיגית. אני מציע שאתה, כבוד הנשיא, תכריז על מצב חירום מוסרי. גודל השעה קורא להוד מוסרי ותעוזה רוחנית". אמר ועשה. סייע לתנועת המאבק בעד שוויון מלא לשחורים, ייסד ארגון נגד מלחמת השווא בווייטנאם, לחם נגד אפליית הנשים בפירוש שקיבלה ההלכה היהודית. מחה ועשה. עשה ומחה. נאמן כל הזמן לדבר האלוהים שהדהד בו: "גודל השעה קורא להוד מוסרי ותעוזה רוחנית". זה נכון לנשיא קנדי ונכון לכל אחד מאתנו.

יובל אלבשן הוא סמנכ"ל עמותת ידיד. ספרו "תיק מצדה" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים

הרב ד"ר אברהם יהושע השל (שני מימין) בצעדה ליד מרטין לותר קינג ב-1965.


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו