בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בגדי הארץ החדשה": חולצה כחולה והיא עולה

בכתיבה קולחת ונטולת ז'רגון מאווררת ענת הלמן את המלתחה של המדינה הצעירה, ומראה כיצד בגדים מסוימים תפרו זהויות שונות, אמיתיות ומיתיות

5תגובות

בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה

ענת הלמן. הוצאת מרכז זלמן שזר, 452 עמ', 116 שקלים

בתצלומים מן העשור הראשון של המדינה, נדמה שכולם לבושים פחות או יותר אותו דבר, ושאין הרבה מה לומר על החאקי-אפור שעטף כל מה שזז בין תל אביב לשדות העמק, וסיפק כסות הן לשומרים במשלטים והן לחלוצות במפעלים. אלא שהתצלומים מטעים. אולי זאת אשמת הדפסות השחור-לבן. ואולי המסגרת האידיאולוגית שעטפה אותם, שידרה והטמיעה את האתוס שעליו גדלו דורות: כאן בונים מדינה וחברה. כאן לא מתעסקים בזוטות כמו גזרה, מפתח הצווארון, אורך השרוול וקיפול המכנסיים. לאיפור, לדוגמת ההדפס על השמלה ולפריזורה אין חשיבות במקום שבו עמלים, שומרים, כובשים שממות ומייבשים ביצות.

אלא שכפי שמראה לנו ענת הלמן בספרה המצוין, "בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה", התמונה הרבה יותר מורכבת ומעניינת. הלמן, אשר ספרה הקודם עטור השבחים "אור וים הקיפוה" התמקד בתרבות בתל אביב בתקופת המנדט, נעה קמעה קדימה על ציר הזמן לשמונה השנים הראשונות של ישראל הצעירה (מתחילה ב-1949, מיד אחרי תום מלחמת העצמאות, ומסיימת במבצע קדש), מצמצמת את הפריזמה שלה מתרבות בכלל לבגדים ולאופנה בלבד, ומגדילה את מרחב המחקר למרבית הקהילות והמגזרים היהודיים בתחומי המדינה.

ארכיון: קיבוץ עין החורש

הואיל ובגדים הם אובייקט תרבותי אוניברסלי (כולם מתלבשים כבר אלפי שנים), מעניין לבחון באופן ספציפי, מעמיק ופרטיקולרי מה הם הדברים שקהילה מסוימת לובשת ברגע מסוים, ומה אומרים הדברים הללו - בגדים, תכשיטים, נעליים, אביזרים, איפור, תסרוקות - על החברה הזאת. מה הם מסמלים ולמה? כיצד הלבוש והאופנה של אותה חברה מושפעים מתמורות ושינויים כלכליים, תרבותיים, אידיאולוגיים בתקופה מסוימת? וכיצד מצדם משפיעים הלבוש והאופנה של אותו רגע נתון על התרבות של אותה קהילה? בכתיבה קולחת ונטולת ז'רגון, מסבירה אך לא טרחנית, שופעת דוגמאות ומדויקת, מאווררת הלמן את המלתחה של המדינה הצעירה, ומנתחת כיצד בגדים מסוימים תפרו זהויות שונות, פרטיות וקהילתיות, אמיתיות ומיתיות.

כבר בפתיחה מציגה הלמן שורה של אבחנות, שהחשובה שבהן היא זו שבין ביגוד לבין אופנה. בעוד הביגוד "מצביע על הפן הכללי, המקיף והטכני של כיסוי הגוף, האופנה קשורה לנורמות חברתיות ולפן האסתטי והסגנוני". בנוסף, כפי שיודעים כמעט כל נערה ונער, "שינוי סגנוני מהיר ותמידי הוא עקרון המפתח של האופנה, והוא המבדילה מדפוסי לבוש אחרים". הלמן מציעה "שני דגמים דומיננטיים" לביגוד בעשור הראשון למדינה. על הראשון, אותו היא מכנה "הדגם הפשוט", כתבתי בפתיח. אף שהלמן טוענת ש"קשה לקבוע אילו משני הדגמים גבר מבחינה כמותית", קל יותר לקבוע שתודעתית לפחות ניצח דגם זה אותו היא מזהה עם הצברים, כיורשו של הדגם החלוצי. זו "'אופנת-נגד' שהביעה את הערכים הממלכתיים ההגמוניים של פשטות, שוויון, עבודה והתיישבות". כן, חאקי, סנדלים תנ"כיים, כובע טמבל או גרב, רישול מהוקצע, כאפייה על צוואר - אופנה שהיא כמעט, או לגמרי, מדים. בגדי עבודה, מדי צבא, ההלבשה בקיבוצים (זו של ימי העבודה כמו גם בגדי השבת), הבגדים שהונפקו והוקצבו תחת משטר הצנע - כולם זוכים לפרקים מפורטים בספר - ורובם בעצם מוכפפים להגיון האסתטי של הדגם הפשוט, כל אחד והוואריאציה הסקטוריאלית או המעמדית שלו.

אל מול הדגם הפשוט מציבה הלמן את הדגם המהוגן. למרות המאבק של הנהגת היישוב להנחיל טעם צנוע, מאופק, פועלי, בשם הממלכתיות המאחדת, ולמרות הדומיננטיות של המודל הפועלי הפשוט, בכל ההיבטים של חיי החברה והתרבות, הרי היה זה המודל השני, "'העברי החדש' הרוויזיוניסטי אשר התאפיין ב'הדר' ויישם את האופנה העירונית המערבית", שניצח - גם אם לא בתקופה זו, בוודאי בימים שבאו אחר כך. במבט לאחור, כמו בפוליטיקה ובתרבות הישראלית בכלל, הדגם הפשוט, הסגפני, הפועלי-חלוצי נכחד, ואילו "הדגם המהוגן", בשר-מבשרה של הבורגנות העירונית, של התשוקה לביטוי אינדיבידואלי, יצירתי ודינמי - ניצח בנוק-אאוט.

ארכיון: פיטר הרצוג, באדיבות אנדריאה לייטרסדורף

החאקי חוזר מדי פעם בפעם לאופנה, כשתאגיד כמו קסטרו או מעצבת כמו נעמה בצלאל, בליווי באז תקשורתי והפצצת פרסומות מאסיביים, מחליטים שהגיע (שוב) זמנו. אבל כאפשרות יומיומית לביטוי עצמי במרחב הציבורי, הדגם הפשוט נעלם כליל - וכמו זן בסכנת הכחדה הוא משומר במפעלים, בתנועות הנוער וכמובן, בצבא.

החומרים המשמשים את הלמן למחקרה מגוונים ועשירים במכמנים: תצלומים כמובן (והחולשה המרכזית של הספר היא היעדר תצלומי צבע - בכל זאת ספר על אופנה!); כתבות בעיתונים ובמגזינים ("היש אופנת גברים בישראל?" תוהה הכותרת במגזין המאויר "לגבר" בחורף 1954, ובאותה שנה במגזין "הקולנוע" יש אפילו, שומו שמים, מדור שכותרתו "היופי, דאגתי הראשונה"); שפע חומרים חזותיים כגון כרזות, גלויות ופרסומות, אשר במבט ראשון נראות נאיביות, אך פרסומות לעולם אינן נאיביות: גם אז, כהיום, הן היו קשובות לרחשי השוק העברי הצעיר, וגם ויסתו וקבעו את טעמו.

בפרק האחרון דנה הלמן בתחילתה של האופנה הישראלית, ובניסיון לעצב, לייצר ולהפיץ בגד לאומי. לולה בר, המעצבת החשובה של התקופה, קבעה נחרצות שבישראל אין יצירות אופנה מקוריות, וש"יעברו 500 שנה עד שתיווצר תלבושת לאומית ישראלית". למרות זאת, התעשייה המקומית החלה לייצר - ואף לייצא - ביגוד ואופנה שהיו כור היתוך מטקסטיל, שילוב בין מזרח למערב, שהגיע לשיאו ביצירות של חברת "משכית" שבמשך קרוב לשני עשורים היו הדבר הקרוב ביותר לבגד לאומי ישראלי. ואז הגיעו הג'ינס והטי-שירט, ומאוחר יותר הקניונים. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר, לישראל אחרת.

גלעד מלצר הוא חוקר אמנות ואוצר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו