בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שקרים": הוא בדה ממוחו הקודח

כשהעיתונאי טום ואל, שקרן עם דיפלומה, בא לכתוב את הסיפור האחרון שלו, אין לו מקום אחר אלא בין כריכות ספרותיות

תגובות

שקרים

ג'יימס סיגל. תירגם מאנגלית: אורי שגיא. הוצאת עם עובד, 429 עמ', 98 שקלים

טום ואל הוא עיתונאי, שכבר תקע יתד על גג העולם. תחקירן צמרת בעיתון גדול וחשוב בניו יורק (לא נאמר שמו, אבל "עיתון גדול בניו יורק" זו הגדרה לא רעה לאוורסט). המקלדת שלו תיקתקה עד שעלה עשן: עשרות תחקירים, חשיפות, סיפורים מדהימים על אנשים יוצאי דופן שמנהלים חיים משוגעים וסמויים מן העין. הקוראים התפעלו, העורכים חיכו לטקסטים שלו, והקולגות חיכו לו בסיבוב. ושם, בסיבוב, אבן רופפת אחת השתחררה, ודירדרה אותו לתהום.

טום ואל, כך התגלה, הוא שקרן. הוא בדה מלבו 56 כתבות. מרואיינים דמיוניים, מפגשים שלא קרו, קנוניות שלא נרקמו וחסדים שלא נגמלו. העיתון מיהר לחשוף את האמת המבישה לפני קוראיו, להתנצל עד הצטרדות, ולהיפטר מהעורך הראשי שטיפח את השקרן. וטום ואל? לא היה הרבה מה לעשות עם פינוקיו. מרואיינים דמיוניים לא תובעים דיבה, ואת אמון הקוראים אולי הזמן ישיב. נותר רק לגלגל אותו בזפת ונוצות ולבעוט אותו הכי רחוק שאפשר.

ארכיון: אי-פי

טום ואל נוחת בעיירה ליטלטון שבקליפורניה, כי בה נמצא צדיק שמוכן להעסיק אותו במקצוע היחידי שהוא מכיר. ודווקא שם, בחור הנידח הזה, בין סיקור ירידים לנשפים בבתי אבות, הוא דורך באקראי על זנבו של סיפור מדהים. סוד שאמריקה מסתירה מהעולם כבר יותר מ-50 שנה. מעורבים בו פוליטיקאים, רופאים, אנשי צבא, מתקן גרעיני, תאונה רשלנית, מוטציות גנטיות ושכירי חרב בשירות הממשלה. כל מי שהעז לרחרח סביב הדרקון הזה, נהדף באיומים או נרצח. סיפור ענק - ענק - שנופל דווקא לידיו של שקרן שאיש כבר לא יעצור בצד כדי להקשיב לו.

אלו חומרים מצוינים לספר מתח. אדם אחד, שאין לו מה להפסיד, יוצא לקלף את המסכה הזחוחה מעל פרצופה של אמריקה. לגלות לעולם שגם כאן יכולה להתרחש תאונה גרעינית שאיש לא ישמע עליה. שגם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עורכת ניסויים באזרחיה מבלי שאיש יקום ויצעק. שגם באמריקה יש משטרה חשאית שמשתיקה כל מי שמתכנן לפתוח את הפה. נהדר.

העלילה הרדיואקטיבית היא אולי גרעין הספר, אבל היא לאו דווקא החלק המעניין ביותר בו. כיאה לסיפור מתח, העלילה מרקיעה עד מהרה מעלה-מעלה אל מחוזות אימה מופרכים גם אם מעוררי מחשבה. אבל העובדה שהמספר הוא סוג של הברון מינכהאוזן, מוסיפה לקריאה גוון קודר וסקפטי. הרצון המיידי, יותר כמו רפלקס, הוא להאמין לו, להישאב פנימה ולהתרוצץ אתו במחילות הרוע והטיוח עד שתהבהב נקודת אור. אז הוא שיקר לאחרים, פעם, בסדר, אבל לא יכול להיות שהוא משקר גם לנו עכשיו. אחרת, איך אפשר לקרוא? מה לעשות, חייבים להאמין לו.

ובכל זאת, לא פעם ולא פעמיים נאלץ הקורא (בעיקר אם הוא אמון על קריאה עיתונאית) להישען אחורה ולצקצק בפקפוק. לא כי הסופר הוא חתיכת גוזמאי, אלא כי הוא בחר לו, משום מה, עד עוין לצאת אתו למלחמה בממשלת ארצות הברית. אחד כזה שקשה להתאהב בו, מביך להקשיב לתובנות הקלישאיות שלו ולא ממש מדאיג אם הוא ייצא מכל זה בשלום. בקיצור, אי אפשר באמת להיות בצד שלו. ואם לא אכפת ממנו, אז גם המתח מנוטרל. ואולי זה מה שרצה הסופר לומר: מה נטפלתם לשקרן עלוב אחד? יש לכם פה מעצמה של שקרים רצחניים. נכון, אבל בנאלי.

סיפורו האישי של הגיבור הוא שמושך פה את העין הרבה יותר. הוא מוגבל, כי הגיבור מוגבל, אבל זה לא עושה אותו פחות עצוב. כי טום ואל מחפש לשווא הצדקות למעשיו. בגיל תשע, הוא סיפר לשוטרים שאחיו הקטן מעד על הקרח ונהרג ולא גילה שאמו היכתה את אחיו למוות; אביו בגד באמו עם מלצרית מצודדת, וטום הילד הקפיד להכחיש את מה שראו עיניו; כבוגר, הוא מצא בעורך האוהד שלו תחליף דמות-אב וביקש לשמח אותו עם כתבות פוליצר. זה מה שהוא מספר לעצמו. מאחורי הילדות האומללה שלו הוא מסתתר, גם אם הוא לא מוכן לומר את זה בקול רם. כשכולם צעקו עליו: שקרן שקרן, טום ואל הסכים אתם והרכין את ראשו בהכנעה: אני שקרן, ולא ממש יודע למה. והוא בכלל לא שם לב שהוא עבר טרנספורמציה.

ככל שכתבותיו התנתקו מהעובדות, השאירו מאחור את הקונקרטי, המדויק והאמיתי, הן נהפכו למשהו אחר. מברווז עיתונאי הן הפכו לספרות. הוא כל כך רצה להביא סיפורים טובים עד שהוא חצה את הקווים אל הצד האפל של המקצוע שלו, ומשם קצרה הדרך אל הצד המואר של מקצוע אחר. הכתבה על הרופא שפוצץ מרפאה להפלות? היא יכלה להיות יופי של סיפור קצר. שחקנים הוליוודים מובטלים שמשכירים את כישוריהם לטובת מעשי נוכלות? סאטירה נהדרת. מפגש עם רופא על חורבות עיר נטושה? פואטיקה של אבסורד קיומי. 56 כתבות כאלה, כולן פרי דמיונו היוצר של טום ואל. אם הוא רק לא היה מתעקש לכתוב אותן בעיתון. זו הבמה שהוא אהב, כאן הקהל היה נגיש, היה נרגש, שתה בצמא וביקש עוד. זה לא היה עוד קובץ סיפורים קצרים על המדף, זו היתה קריירה מפוארת. חבל רק שהיא לא היתה באמת.

ולכן, כשטום ואל, שקרן עם דיפלומה, בא לכתוב את הסיפור האחרון שלו, אין לו מקום אחר אלא בין כריכות ספרותיות. הוא לא חושב ככה, הוא חושק עדיין בנייר הדק, בדפדוף הרעשני, בעופרת שמכתימה את האצבעות. אבל הסופר ג'יימס סיגל כלא אותו בספר. השאיר אותו להתבוסס בטרגדיה, קפוא ומאובן בפגמיו, בטעויותיו, מבלי שיזכה להתחמם באורה של הכפרה. הסופר הכין לדמותו הבדיונית אוטוביוגרפיה כפי שעשויה היתה להיכתב על טיפוס שכזה, ועל הסקופ האחרון שלו. סיפור על אימי המלחמה והרוגי השלום, אלה שישבו בבית מול הטלוויזיה ולא ידעו שהפכו אותם לשטח אימונים למלחמה הבאה. וסיפור על עיתונאי שסרח, ומתעקש לחזור הביתה כמנצח למרות שהדרך חסומה מזמן. וסיפור על אמריקה, שבה הכל יכול לקרות. או לא.

James Sigel / Deceit



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו