בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לשם מה לו ליהודי עיתון

יהודה ליב-קנטור, המו"ל והעורך הראשי של היומון העברי הראשון בעולם, רצה להקים עיתון אובייקטיבי וחף מאידיאולוגיה וסדר יום

תגובות

יהודה ליב-קנטור: חלוץ היומון העברי: ביוגרפיה

דוד טל. הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד בן-צבי, 432 עמ', 92 שקלים

המושג "עיתונות אובייקטיבית" שנוי במחלוקת כבר שנים רבות. ה"ניו יורק טיימס", נושא הדגל של תפישה זאת, מתעקש גם כיום שאפשר לממש את השאיפה המקצועית שטמונה בה. עיקרה הוא האבחנה בין ידיעה לדעה, האימות הקפדני של עובדות, הצגת יותר מצדו האחד של המטבע והמאמץ להימנע מניגוד אינטרסים בשל קשר אישי או אחר בין הכותב לנשוא הסיקור. אחרים, ובולטים בכך חניכי הז'אנר האירופי, טוענים כי זוהי יומרה שאי אפשר לממשה, ובעצם אין צורך בכך: העיתונאי אינו שופט-קו נייטרלי או משקיף מהאו"ם. שליחותו המקצועית וערכיו האנושיים מחייבים אותו להתייצב לעבודה חמוש בסדר יום מוסרי וחברתי. רק כך הוא יכול להוקיע עוולות, לחשוף שקרים, להטיל ספק, להתעמת באומץ עם אנשי השררה.

הקמפיינים התקשורתיים שהציפו את ישראל באחרונה, בהם התגייסות העיתונות למען שחרור גלעד שליט, המאבק בריכוזיות, המחאה החברתית בקיץ שעבר ונגד (או בעד) ראש הממשלה נתניהו, עוררו אצל כמה מבקרים געגועים לימים שבהם התקשורת נהגה כביכול אחרת. רק דיווחה, לא נקטה עמדה, ובוודאי שלא בעמודי החדשות. אבל כמו תמיד, הנוסטלגיה חוטאת לאמת. מעט מאוד עיתונים, אם בכלל, הצליחו לטהר את עמודי החדשות שלהם מאג'נדות, גלויות וסמויות כאחד.

היו כאלה שניסו, אך לא האריכו ימים. קחו, למשל, את יהודה-ליב קנטור. בביוגרפיה שלו, פרי מחקר יסודי, ביקש הד"ר דוד טל להחזיר לקנטור את כבודו האבוד, לאחר שנדחק לשוליים בהיסטוריוגרפיה של העיתונות העברית. קנטור היה המו"ל והעורך הראשי של היומון העברי הראשון בעולם: "היום", שראה אור בסנט פטרסבורג במשך שנתיים, מ-1886 ועד 1888. בהקמת העיתון ביקש לחרוג ממסורת העיתונות היהודית במאה ה-19 לא רק בתדירות ההופעה של עיתונו: עשור לפני שה"ניו יורק טיימס" טבע את המוטו המפורסם "כל החדשות הראויות לדפוס", כבר ביקש קנטור לעמוד על רגליים עובדתיות בלא לנקוט עמדה בכל ידיעה או כתבה. עוד לפני שהקים את "היום" הסביר קנטור את גישתו העיתונאית: "לתת את הפאקטים (העובדות), את הסימנים ואת המקרים עירומים לפני הקורא, והוא ישפוט עליהם כטוב בעיניו".

היתה מידה של תמימות ברצונו של קנטור להתעלות בכך מעל "החרפות והגידופים אשר ישביעו סופרי ישראל איש את רעהו בימים האלה", כלשונו. ללמדך, שהטענה הנפוצה כאילו העיתונות היהודית היתה בראש וראשונה סמל של הזדהות לאומית וליכוד אינה מדויקת. הפיצול, הפולמוס והמחלוקת היו המאפיין העיקרי של השיח במרחב הציבורי היהודי. שום ירחון, שבועון או יומון לא הושק כדי לומר אמן על מה שכתבו אחרים. המסר, לפני קנטור וגם אחריו, לא היה של ליכוד וגם לא של אובייקטיביות. הכוח המניע של העיתונות היהודית והעברית היה ונשאר המאבקים הוכחניים והדעתניים בשירות אידיאולוגיות, ארגונים ואנשים; וגם תחרות מסחרית, שהובילה עם השנים גם להצהבת הסגנון והתכנים.

אמת? עירומה?

כשעלה השחר על "היום", נוכח קנטור כי הציבור היהודי מתקשה לקבל את האמת העירומה. כל שורה שפירסם נבחנה בחשדנות, בהתאם לתפישתם של הקוראים. את העיתונאות החלוצית של קנטור, כותב טל, פירשו יריביו ומתחריו כעמדה פוליטית עוינת לרעיון הלאומי.

העורך הראשי של "היום" לא היה תחקירן בנוסח ימינו, אבל הוא ניחן בכמה תכונות חשובות לעיתונאי. היתה לו חשדנות בריאה ונכונות להטיל ספק בדבריהם של טוענים מטעם. הוא גם לא סבר שתפקיד העיתונאים הוא לשמש כלהקת המעודדות של תנועה זו אחרת. זה היה מהלך אמיץ, שכן קווי התיחום בין עיתונאות לפעילות התנועתית היו מטושטשים אז, כפי שקרה אחר כך גם בארץ ישראל, בימי תור הזהב של העיתונות המפלגתית. הביטאון "המליץ", למשל, ריכז את איסוף התרומות שנועדו "למשען אחינו הקולוניסטים בארץ הקדושה". כשפירסם "המליץ" ב-1886 בהמשכים את רשימת התרומות שזרמו אליו, בחן אותן קנטור בדקדקנות, מצא אי-סדרים ברישומים והתריע על כך בעיתונו. עורך "המליץ", אלכסנדר צדרבוים-ארז, הגיב על כך בחריפות והשניים ניהלו דו-קרב תקשורתי ממושך.

כך אירע גם באשר למאמץ שנעשה באותה תקופה לשכנע יהודים להניח בקערות הצדקה בבתי כנסת לא רק מעות לנזקקי הקהילה או לתמיכה בחרדי "היישוב הישן" בארץ - אלא גם לסיוע ליישוב החדש. העיתונים היהודיים התבקשו לפרסם כרוז של רבנים לסייע בדרך זו למתיישבים בארץ, אך קנטור לא נענה לפנייה. במה שדוד טל מגדיר כ"אקרובטיקה אפולוגטית" הסביר קנטור כי ביקש להישאר נקי, הוגן ונייטרלי. זה לא שיכנע את יריביו. משה לייב לילנבלום, מראשי חובבי ציון, כתב בתגובה כי בכל הנוגע לענייני ישראל, עיתונו של קנטור "לא מריח ולא מסריח", אך כלפי חובבי ציון נקט זה מכבר עמדה עוינת. "אך מפני מורך לבו לא הגיד מעולם ברור שהוא מתנגד ליישוב הארץ, כי אז לא יחתמו עליו כל אלה הנמנים על חובבי ציון", הצליף בו לילנבלום.

הצורך לשאת חן בעיני הקוראים ולא להרגיזם חלילה אינו אפוא חידוש של עידן הרייטינג. טל מתאר כיצד כבר בעשורים האחרונים של המאה ה-19 נאלצו עורכים יהודים, ובהם קנטור, ללכת על קצות אצבעותיהם כדי שלא לאבד קוראים.

קנטור, שהחל את הקריירה העיתונאית כעיסוק צדדי בעת שלמד רפואה בברלין, חש בכך על בשרו. אחרי שפירסם שיר שבו קרא לפרוץ חלונות לעולם ההשכלה עד שייעלמו ההבדלים בין נוצרי למוסלמי או ליהודי, סומן בציבור היהודי כמשכיל קיצוני. מו"ל "הצפירה" ועורכו, חיים זליג סלונימסקי, הזמינו לכתוב בעיתונו, אבל מנע ממנו לפרסם מאמרים בנושאים שנויים במחלוקת. כדי להרגיע את הקוראים שהעיתון אינו מתנער מחינוך דתי, פירסם סלונימסקי מאמר שתיאר את עליונותה של חוכמת המדרש על פני המדעים.

לקנטור המו"ל לא היה פטרון נדיב, הפרסום היה מועט, וכמעט כל הכנסות עיתונו באו ממנויים. בראשית הדרך הצליח: 2,400 קוראים חתמו על העיתון, כמספר שהעריך שיביא את היומון לאיזון הכלכלי. אבל קנטור לא תיכנן שמעשהו החלוצי יגרור לשוק מיד מתחרים. בתוך חודשים אחדים נהפכו גם "המליץ" ו"הצפירה" ליומונים, והתחרות הקשה היא שהכריעה בסופו של דבר את "היום".

עדת החותמים על מנוי לעיתונים עבריים היתה, כלשונו של קנטור, "קלה ודלה מהוליד שלושה בכרם אחד ולפרנסם כדי קיומם". כדי למשוך קוראים, הוציא לאור ירחון ספרותי בשם "בן עמי" שנשלח למנויי היומון, אך עלותו הגבוהה רק העמיקה את חובותיו. קרב ההישרדות החריף את העימותים בין העיתונים, כאשר סוגיות אידיאולוגיות נמהלו ברצון מסחרי לפגוע בתדמיתו של העיתון המתחרה.

הבו לנו פיזיק וכימיע

הביוגרפיה המפורטת שכתב דוד טל אינה מציגה רק את הפרק הראשון במלחמות היומונים העבריים שנמשכות במלוא עוזן כבר 126 שנה. היא גם מאפשרת הצצה לעולמה התרבותי של האליטה היהודית המשכילה בשלהי המאה ה-19. קנטור, דוקטור לרפואה ולימים גם הרב הראשי של וילנה ושל ריגה, ייצג את אחד הזרמים בקהילה זו: יהודי שהביא אתו את מורשת בית המדרש לרבנים לצד רוח המודרנה מאוניברסיטת ברלין. הוא ביקש להגיש לקוראיו עיתון שלא יעסוק רק בהערות שוליים להיסטוריה היהודית ולתרבות העבר, כפי שעשו שבועונים וירחונים יהודיים רבים אחרים, אלא ידווח על ההווה ויפרש את אירועי השעה.

"הנני מדבר פה בשם האנשים הצווחים ככרוכיה", כתב קנטור, "הבו לנו ידיעות ברורות, הבו לנו ידיעות הטבע, הבו לנו פיזיק וכימיע, טעכנולוגיע, פהיזיאולגיע, געאולוגיע, עקאנאמיע. עזבו את העבר והביטו אך להווה". ואת אלה ביקש להביא בעברית, שפה שטרם התאימה עצמה למציאות המודרנית.

קנטור ביקש להקים "עיתון הגון, מסודר ברוח המתוקנים שבעיתוני הלועזים", ולצמצם בכך את הנתק ששרר בין היהודים לבין המציאות ברוסיה והעולם המודרני. "לשם מה לו ליהודי עיתון?" שאל קנטור, והשיב כי בהיעדר דיווח חדשותי אמין, "היתה כל העדה חיה מפי חייט אשר שמע שמועות מפי קטון הפקידים, ששמע את הדברים מפי גבוה מעליו והגבוה מגבוה". "היום" המיר את רכילות החייטים בין היתר בידיעות מרחבי העולם שקיבל, תמורת מחיר גבוה למדי, מסוכנות הידיעות "החברה הצפונית", וכן בידיעות שתירגם וציטט מעיתונים רוסיים ואחרים. אבל היה קושי לאתר עורכים ("עוזרים" בלשון התקופה) שיידעו "להלביש בחיפזון את המושגים והמבטאים של התלגרמות בסגנון לשון קלה להבין". את החדשות מהפזורה היהודית קיבל מכתבנים ללא הכשרה מקצועית - היום מכנים זאת "אזרחים-עיתונאים" - שקשה היה לעמוד על אמינותם. היה בעיתון גם מדור כלכלי, שכלל את נתוני הבורסה היומיים, שערי המטבעות וגם דיווחים כדוגמת ידיעה על שוק היין בקישינב או בחינת השפעת מחיר התובלה ברכבת על עלות הסחורות.

את לבת התוכן של היומון סיפקו מי שכונו "אישי היום" - בעלי טורים בלשון היום - כותבים משכילים וידועים בתקופתם, בהם הסופר דוד פרישמן. הם העניקו לקוראים טקסטים פרשניים בעברית איכותית על אירועי השעה. חלק מהם לא קיבלו שכר עבור כתיבתם, והסתפקו בעצם החוויה של השתתפות ביומון העברי הראשון ובהפצת דבריהם לקורא העברי. קנטור עצמו, פובליציסט קל עט, כתב בכל יום על מגוון רחב של נושאים, תוך שימוש נרחב בשמות עט, כמנהג הימים ההם.

גם בעת ההקפדה על האיכות, לא שכח קנטור את התעניינותם של הקוראים בסיפורים קלים יותר. במדור "תערובת" פירסם ידיעות פיקנטיות מרחבי העולם - על נשים כבאיות בבוסטון, על תערוכת גבינות באיטליה, וגם תמיהה על מהנדס בשם אייפל שמתכנן לבנות מגדל ענק בלב פאריס בשנת 1899, לרגל התערוכה העולמית שתתקיים שם.

ספרו של דוד טל, שלא נוקה דיו משרידיה המבניים של עבודת דוקטורט, אכן גואל את קנטור מהשיכחה. הוא מאיר פינה היסטורית חשובה, אבל לא פחות מכך מצביע על נקודות הדמיון הרבות בין גיליונות הנייר שהודפסו בסנט פטרסבורג במאה ה-19 לבין התקשורת הדיגיטלית, הרב-ערוצית, האינטראקטיבית, של המאה ה-21. "גם בטובים שבעיתונים היהודיים אפשר להיתקל במכתבים מדהימים בריקנותם ובחוסר תוכנם", כתב קנטור על המכתבים למערכת. ואנחנו סברנו לרגע שהוא מקונן על רמת הטוקבקים בחלק מאתרי החדשות בישראל.

הד"ר רפי מן הוא חוקר תקשורת והיסטוריון. ספרו על דוד בן גוריון והתקשורת ייראה אור השנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו