בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עד סגירת הגיליון": מהדורה אחרונה

ספרו של טום רקמן הוא מסמך מר-מתוק, מלא תשוקה וחמלה כלפי הספינה הנטרפת שקוראים לה עיתונות

2תגובות

עד סגירת הגיליון

טום רקמן. תירגמה מאנגלית: יעל סלע-שפירו. הוצאת עם עובד, 330 עמ', 94 שקלים

ג'ון הרשי מדווח מהירושימה החרבה. טרומן קפוטה מספר מאיזה חור בקנזס על רצח "בדם קר". קארל ברנסטיין נפגש עם "גרון עמוק" בחניון אפל. ויליאם שון, עורך ה"ניו יורקר", מקיים פגישות עבודה על קורנפלקס במיץ תפוזים במלון "אלגונקווין". טום וולף מכסח את הצורה לוויליאם שון ב"ניו יורק הרלד טריביון". ג'ימי ברסלין מקבל למערכת מכתב מ"בנו של סם". האנטר ס' תומפסון רודף אחרי "מלאכי הגיהנום". וגיי טאלסי מוסר ש"פרנק סינטרה חטף צינון".

מכל סיפורי המיתולוגיה העולמיים אני להוט אחרי סיפורי המיתולוגיה של העיתונות האמריקאית. זו דיאטת הצפייה והקריאה החביבה עלי, והיא תמיד מותירה אותי רעב: אני מכיר בעל פה רפליקות שלמות מתוך הסרטים "כל אנשי הנשיא", "המקור", "העיתון" או אפילו "השטן לובשת פראדה"; בספרייה שלי שוכנים ספרים רבים המתארים את הקלעים ואחורי הקלעים של מערכות העיתונים בארצות הברית; ואני תמיד אקרא כתבה כבדת ראש של 5,000 מלה לציון 40 שנים לפרסום מסמכי הפנטגון, או רכילויות טוויטר של 140 תווים על הסיבה האמיתית לכך שמו"ל ה"ניו יורק טיימס" פיטר את המנכ"לית שלו, למשל.

לפעמים אני מנחם את עצמי בכך שכל האובססיה הזאת נכללת תחת הסעיף "ספרות מקצועית", אולי יום אחד עוד אלמד משהו מכל זה. אבל לרוב אני מודה בבושת פנים באוזני עצמי שזו סתם אובססיה, אהבה טורדנית וכפייתית לעיתונות שלא מרפה ומושכת אותי אליה עוד ועוד. הכל כדי שאדע איפה אני (לא) חי, סוריאליטי-צ'ק, אם תרצו.

שכן הבעיה עם סיפורי המיתולוגיה של העיתונות, כמו עם המיתולוגיה היוונית, האיסלנדית וכל האחרות, היא בנטייה שלה לספר רק את קורותיהם של הגיבורים המושלמים או של הנבלים המוחלטים: מצד אחד אדוארד מורו, מצד שני ג'ייסון בלייר. ובין אלה לבין החיים האמיתיים במערכת עיתון אין שום קשר.

אז מה עם כל האנשים שבתווך, אנשי העמל הפשוטים: העורכות, המשכתבים, הכתבת מהבורסה ומחבר ההספדים, שרק בזכותם מונח העיתון בכל בוקר על מפתן הדלת? מי יכתוב עליהם? את המשימה הזאת לקח על עצמו טום רקמן. בכישרון רב הוא מביא את סיפורם של כל אותם טיפוסים אנטי-מיתולוגיים, פגומים, בלתי-מושלמים (כשמו המדויק יותר של הספר במקור: "The Imperfectionists").

סיפורו של שטיח

רקמן הקנדי, שעבד בעבר כעיתונאי - בין השאר בעיתון "אינטרנשיונל הראלד טריביון", שמודפס באנגלית ומופץ מפאריס לכל העולם - מביא את קורותיהם של אנשי מערכת עיתון תאום הפועל דווקא מרומא. בעצם מי שרוצים לדעת מה רקמן רוצה לומר יכולים - אבל ממש לא כדאי להם - להסתפק בפרק הראשון: זו האקספוזיציה לספר כולו ובה מתואר לויד ברקו, שועל עיתונות ותיק וערמומי, סקופיונר שפעם היה מנחית ידיעה ביום, היה מקושר לצמרת של כל שלטון, זכה לבקר בכל נקודה על הגלובוס ועבד ב"מקצוע הכי טוב בעולם". היום, לעת זקנתו, הוא לא מצליח לייצר אפילו אייטם ראוי אחד, וגם את האייטם הלא-ראוי שהוא מייצר בסוף הוא בקושי מצליח להעביר ממקום מושבו בפאריס. כי אין לו אי-מייל, כי בכלל אין לו מחשב, ואין לו כסף וגם אשתו בוגדת בו וילדיו מתנכרים לו. זהו סיפור קצר ומושלם עם ניחוח בלזקי חריף על דעיכה וירידה מגדולה ומנכסים שמוסר השכל בסופו: העיתונות מתה. אסור להזדקן בעיתונות. אסור להזדקן נקודה.

וגם להיות צעיר יחסית בעיתונות לא קל היום: ישנם, כמובן, התנאים הפיסיים המידרדרים שרקמן מתאר אותם מתוך היכרות קרובה ובחן רב, היישר מגובה השטיח. כן, השטיח מקיר לקיר שכל מי שכף רגלו דרכה אי פעם על מרבד של מערכת עיתון יכול לזהות: זה הדבר הזה "המוכתם, המדיף ריח טחב של קפה ושל מרק אינסטנט שהתייבש, שטיח ששוליו האקריליים מזדקרים מעלה אך פה ושם מודבקים באיזולירבנד כסוף"; וישנם הפתקים הדביקים שהצמידו ללוחות השעם אנשים שעזבו מזמן, ומערום המדפסות הישנות ובית הקברות לכיסאות פיסחים מצד אחד; או מצד שני קלאסיקה נוספת: סיפורו של כיסא, הכיסא האורתופדי - זה שנלחמת שנים כדי לזכות בו ועליו חרתת את שמך בטיפקס לנצח נצחים, למען יראו ויראו עמיתך למערכת כי ייהרגו אם ינסו להניח עליו את ישבנם.

רקמן מיטיב לתאר גם דינמיקות ומצבים עיתונאיים מהסוג האנושי: על היצור הגס והבור שדווקא הוא מונה לעורך עמודי התרבות; על ההוא ש"מטרות העל שלו הן לרבוץ בחוסר מעשה, לכתוב לעתים נדירות ככל האפשר ולהתגנב הביתה בהיחבא"; על זה שמגיע לראיון באיחור ומה שנחוץ לו זה כמה ציטוטים שמישים שיוכל להכניס לרשימה, ובינתיים "כל מה שהוא רוצה עכשיו זו קריירה אחרת"; על אחראי הלשון המתוסכל, מחבר "התנ"ך" המקומי, כלומר, מדריך הסגנון - שבכל עיתון יש מישהו שעמל עליו, ובכל עיתון יש המונים שמתעלמים ממנו; ישנה, כמובן, העורכת הבכירה הצמודה לנייד שלה; וישנה גם המשכתבת שעוסקת בהתחבטות הנצחית של כל מי שסיים אי פעם משמרת לילה: עכשיו "לאכול או לישון"? (האפשרות השנייה היא הנכונה, כמובן).

רקמן נע כל הזמן על הקו הדק שבין קלאסיקות של עיתונות לבין קלישאות של עיתונות, עם משפטים מוכרים מפיו של כל כתב, כמו "הטעות הזאת נכנסה בשכתוב"; או של כל כתבת, כמו "עיתונאות היא אוסף של טמבלים שעושים את עצמם זכרי אלפא"; או של כל עורך, כמו "זה בדיוק סוג הכתיבה שחסר לנו פה... כתיבה שיש לה קול, שיש לה מה להגיד"; או של כל מו"ל: "בשלב זה אמינות היא פחות או יותר הנכס היחיד שנשאר לנו".

גם הדמויות של חברי המערכת הן לכאורה קלישאות של עיתונות: סגן העורכת, האיש שנושא את כל עול ההתקנה וההורדה לדפוס של העיתון על כתפיו; כתבת הבורסה, שבתחושה שלה "כל סיפור, בגרעין, הוא סיפור כלכלי"; הכתב הצבאי, שועל הקרבות הוותיק והמחוספס עם סיפורי מורשת הקרב הטרחניים שלו, אחד כזה שידרוך על גוויות עמיתיו בדרך לסיפור טוב ואפילו לא ישים לב לכך; האסיסטנט הצעיר שלו, שלא מצליח להביא ציטוט אחד כמו שצריך; העורכת הראשית, נטולת הלב מספר 1; האחראית על התקציב והשכר, נטולת הלב מספר 2; והמשכתבת הממורמרת מדסק הלילה, זו שכולם בטוחים שאין לה חיים מחוץ לחלל המערכת.

אבל כאן בא ההישג הגדול של המחבר, שהופך את הספר הזה למיוחד ומהנה: רקמן מעניק לכל דמות פרק משלה, ובה מתגלה שלכל אחת מהן יש לב הפועם בחזה וחיים שלמים מחוץ לכותלי העיתון.

עלייתו ונפילתו

עדיין, להפוך דמות פלקאטית ל"דמות עגולה" זה לא מספיק כדי להפוך ספר לטוב. רקמן כתב כאן שורה של סיפורים קצרים שחלקם כמעט מושלמים, מרובי רבדים, פרטים, רמזים וסמלים הנקשרים זה בזה בתפירה עילית. כולם נוגעים ללב וחלקם קורעי לב ממש (קראו למשל את הפרק "האירופים עצלים, קובע מחקר" ותבינו למה הכוונה). בבסיס כל אחד מהם נבחן קשר משמעותי של גיבור או גיבורת הסיפור עם דמות משמעותית, אולי הכי משמעותית, אולי היחידה שבאמת אהבו בחייהם. אומרים שזה ספר על מותה של העיתונות, אני חושב שזה ספר על מותה של האהבה (יש אנשים שאצלם זה אותו דבר).

כן, הספר בהחלט מתייחס למשבר הפוקד את העיתונות, העובדות ידועות: המלחמה הגוברת על שעות הפנאי, הנוהג לספק ולצרוך תוכן חינם, הצטמצמות שטחי הפרסום, הירידה בהכנסות, העלייה בהוצאות, הפיחות במעמדם של העיתונאים ואי-הוודאות התעסוקתית שהם נתונים בה, וניצחון המהדורה הדיגיטלית על הדפוס (לרקמן יש כל מיני הצעות מועילות למה שאפשר לעשות בינתיים עם גיליונות הנייר הגדולים: להניח אותם מתחת לקערתו של הכלב או לרפד בהם כלובי קופים, או לספוג בהם דם).

יש כל מיני מודלים שחוזים כיצד ייראו העיתונים של העתיד, רקמן בוודאי מכיר את כולם, אבל נדמה שהמודל שהוא מציע לפתרון המשבר שהעיתונות שרויה בו חדשני - להחליף את נושאי ונשואי הסיקור. במקום מלחמות, אסונות טבע, משברים כלכליים ופריצות דרך מדעיות - נפרסם בכותרת הראשית סיפורים על מלחמותיו, אסונותיו, משבריו ופריצות הדרך בחייו של היחיד. תארו לעצמכם כותרת: "הארדי בנג'מין מצאה אהבה", "הרמן כהן נפרד לנצח מידיד נעורים", "בת זוגו של קרייג מנזיס נטשה אותו לטובת מאהב איטלקי", אולי זה לא יועיל לעיתונים אבל לפחות זה ירענן אותם.

בינתיים, את סיפור עלייתו ונפילתו של העיתון המדובר מספר רקמן בפרקים קצרים המשובצים בספר ונבדלים בסוג האות שבה הודפסו, ובהם מסופר על איל מזקקות הסוכר סיירוס אוט שהקים את העיתון ברומא לכאורה כדי לדווח לקוראי האנגלית ברחבי הגלובוס על הנעשה בעולם, עיתון שאותו יערכו במשותף ליאו מארש ובטי ליב. אלא שהדברים מורכבים יותר, כי באהבה ובפשעים של תשוקה תמיד יש גם כוונות נסתרות. אלה יתגלו רק למי שיקראו את הספר עד סופו. אפשר לומר רק שאיש המסתורין האמריקאי אוט התיק את מקום מגוריו לרומא, ונהפך בעידודה של בטי ליב לאספן אמנות. פעם אחת קנה ותלה באחוזתו את התמונה "הספינה הנטרפת" של ויליאם טרנר, וכך סיפק לנו מטאפורה מושלמת למפעל המלים שיסד בעצמו; ולמפעלי מלים, ידיעות ודעות של רבים אחרים השטים היום על פני מים סוערים ברחבי העולם. כן, גם אם גורלה של הספינה הזאת לטבוע היה זה מסע תענוגות, תודה שנתתם לנו לעלות על הסיפון.

"עד סגירת הגיליון" הוא סיפור מהנה, ויעל סלע-שפירו תירגמה אותו היטב לעברית, במיוחד הצטיינה בתרגום הסלנג והז'רגון הארכאי שבו נוקט הכתב הצבאי ריץ' סניידר (ואם יש הערונת על התרגום היא על השימוש במלה "כלבתא", כאילו שכל הביצ'יות של עולם העיתונות פסו מן העולם). זהו ספר מר-מתוק, מלא תשוקה וחמלה, כלפי האנשים ש"במשך כל כך הרבה שנים הם הכפישו אותו, את העיתון, אבל עכשיו כשהוא מאיים להיפטר מהם, הם שבו לרחוש לעיתון אהבה נואשת". הדבר המאכזב היחידי בספר הוא שני הסופים שלו: סוף אחד מפתיע, לירי, אכזרי ומבריק, ואחריו עוד אחד בנאלי ומרדד, שכאילו נכתב למפיקים מהוליווד ומתאר את קורותיהם של גיבורי הספר בחיים שלאחריו. אני כבר לא יכול לחכות שהסרט המבוסס על הספר ייצא לאקרנים, יש שם כמה רפליקות שאני חייב ללמוד בעל פה.

The Imperfectionists \ Tom Rachman



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו