בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המכשף

ספר זה על גארי ברתיני אינו ביוגרפיה קלאסית שכתבו ביוגרף או ביוגרפית - ומצד שני, גם אינו סדרת מאמרים של אישים, כל אחד על היבט שונה בחייו. למען האמת, זהו ערב-רב של ז'אנרים וסגנונות

2תגובות

גארי ברתיני: בחיי המוסיקה בישראל

מיכל זמורה-כהן (עורכת). הוצאת כרמל, 422 עמ', 119 שקלים

רק מי שעמד פעם מול גארי ברתיני פנים אל פנים ודף תווים בידיו, בינות לחברי המקהלה האחרים, מחכה לאות ממנו להתחיל לשיר - יודע את הסוד. יודע שאפילו 1,000 קונצרטים בהאזנה לברתיני, כמו לכל מנצח גדול, לא היו שקולים לכמה דקות של שירה בניצוחו.

ההאזנה מהצד, או מהקלטות, תהיה מושכלת ומנוסה ורבת קשב ומרוכזת ככל שתהיה, לא דומה אפילו להאזנה שכל-כולה מבקשת ללמוד מהמנצח, להפנים את תנועות ידיו, להטמיע את הבעות פניו - ולשיר. למזלי, לפני שנים, בעת שהכנתי כתבה על פרויקט שהוא השתתף בו כמנצח בסדנה של זמרים ומנצחים, הורשה לי להצטרף למקהלה לחזרה עם גארי ברתיני. הקסם התחיל ברגע שהוא התיישב מול הפרטיטורה. העיניים, הפנים החצובים בשיש, המצח הרחב והגבוה שלו - כל-כולו מצח; והידיים.

כל האגדה הזאת ששמה גארי ברתיני התממשה אז - ובייחוד בידיים, שרק בתנועותיהן ידעו להביע ולדבר, לתבוע בקשיחות ולהרגיע, לתקן ולדרבן. למאזינים בקונצרט למקהלה אמנם נדמה שכל מאסת הזמרים היא כאיש אחד, כולם שרים אותה היצירה, לפעמים אותה המלודיה, והעצמיות שלהם נמחקת ומתמזגת לגוף אחד גדול. אבל אין טעות גדולה מזו: שם, מול המנצח, הזמר בודד הוא הגשמת האינדיבידואליות שלו - ובייחוד מול מנצח כמו ברתיני, שנדמה שמבטו היה בתוך מבטי, רק שלי, מקשיב רק לי, מדריך רק אותי, מגיב לשירתי באישור ובעידוד דק מן הדק. אין אושר גדול מזה.

טבעי אפוא שבספר החדש של מיכל זמורה-כהן חיפשתי את אותו גארי האמיתי. את ההצצה אל נפשו מעבר לסיכומים ולתיאורים, לאלפי המלים, לניתוחים ולסקירות. יש רבים שאגרו מאות ואלפי שעות גארי ולא רק כמה דקות: זמרי מקהלת "רינת" שהיו בחברתו כל חייהם המקצועיים ושאת חייהם שינה, או נגני תזמורת שאותם הוציא מפרובינציאליות לעולם הגדול בהקימו את התזמורת הקאמרית הישראלית. כי מה אנחנו מבקשים מביוגרפיה? שתהיה אישית, שתדבר מהלב. בשביל עובדות ומספרים יש אנציקלופדיות, בשביל כרונולוגיה של מהלך חיים יש לקסיקונים. ביוגרפיה צריך כדי להחיות בן אדם, ודרכו להחיות תקופה. יצאתי לדרך.

ספר זה על גארי ברתיני אינו ביוגרפיה קלאסית שכתבו ביוגרף או ביוגרפית - ומצד שני, גם אינו סדרת מאמרים של אישים, כל אחד על היבט שונה בחייו. למען האמת, זהו ערב-רב של ז'אנרים וסגנונות. קריאה בספר מגלה תעתיק ראיונות מוקלטים עם ברתיני (שביצע חגי חיטרון), קטעי זיכרונות קצרים שכתבו אישים שונים - יש להודות: חלקם מאוד לא מוקפדים בכתיבתם; ומצד שני מאמרים מלומדים; חלקם, יש להודות, ארכניים מדי - המפרשים צדדים בחייו וביצירתו. ויש גם רב שיח של בני משפחה, קטעי יומן של ברתיני שלאו דווקא כל מלה בהם משמעותית, וראיונות עיתונאיים. מי לא כתב שם? רבים מאוד וטובים: דני אורסתיו, הרי גולומב, צבי אבני, גבי אלדור, תום לוי, מיכאל אייזנשטט, יוסף לפיד, רמה סמסונוב, גד לברטוב, אורי עופר, רינה גלוק, איתן גלוברזון - כל אחד בסגנונו או באי-סגנונו, נשען על זיכרונו המתעתע או פורש את משנתו.

ואת ההדבקה של כל אלה ליצירה אחת שיש לה התחלה, אמצע וסוף עשתה עורכת הספר, ההוגה שלו והכותבת הראשית בו, מיכל זמורה-כהן. מי שמכיר את כתביה של זמורה-כהן עוד משנות ה-40 של המאה הקודמת לא הופתע. כדרכה, היא הטילה סדר בבלגן, ואחרי שכתבה את שלושת הפרקים הראשונים (פרולוג, תצוגה והתחלות), בנתה את הספר לפי תימות מחיי ברתיני: מקהלה (פרק רביעי), חינוך ומחול (חמישי), תיאטרון, תזמורת, אופרה, מסעות חובקי עולם - ובסוף אפילוג.

בידה הבוטחת והמדויקת היא מילאה את הפערים העצומים - פערי תוכן וסגנון, ז'אנר וצורה - שרובצים בין הפרקים הללו שנכתבו כזכור בידי כותבים שונים, בקטעים מקשרים רבים. חלקם על אודות ברתיני; ורובם, ולאו דווקא מתוך רלוונטיות לגיבור שלה, הנוף המוסיקלי של זמנו כרקע והקשר לצמיחתו ופעילותו. אינסוף עובדות ומספרים על תזמורות, מקהלות, קרנות, פסטיבלים, אנסמבלים קאמריים, מוסיקאים בארץ ובעולם, אופרות - וכל זה בפרטי-פרטים משנות ה-30 ועד ימינו אלה ממש, עם כתיבתו של הספר. יוזמות ואישים שלא קשורים כלל לברתיני מציפים אפוא את ההיבט הזה של הספר, ואם להודות על האמת לא כל כך מצליחים בפרישת כר פורה ממנו הוא צומח או בקיבוע ההקשר שפעל בו. לעתים הם אף מעוררים תמיהה, למשל ברשימת המכולת האינסופית של מנהלי התזמורת הקאמרית לדורותיהם (עמ' 177-178), שמנייתם בזה אחר זה מביאה לייאוש תהומי ורצון לצרוח מתסכול ושעמום. וזו רק רשימה אחת מני רבות.

תוך כדי הקריאה חיפשתי, פה ושם, את ההצצה אל נפש האדם ששמו גארי ברתיני - והרגעים שבה הבליחה היו מעטים.

למה התרחק הספר מהאישיות עצמה, מהרגש? למה התרכז באותו תיאור מהצד, בלי להסתכל בעיניים? ההסבר טמון באחד הרגעים המרגשים הבודדים, הווידוי האישי האמיתי מהבודדים בספר, מפי ברתיני עצמו באחד הראיונות המוקלטים. הוא מדבר על הרתיעה שלו ממוסיקה רומנטית, ובראשה מצ'ייקובסקי: "הקמתי את מקהלת 'רינת' ואת 'האנסמבל הקאמרי' כדי להשמיע פה את מה שהקהל הישראלי לא הכיר: המוסיקה של הרנסאנס והבארוק המוקדם ואת זו של המאה ה-20... באותם ימים, כשהייתי שב הביתה ואמא ביקשה ממני להשמיע לה את האריה של לנסקי (מהאופרה "יבגני אונייגין" של צ'ייקובסקי), עשיתי זאת, אבל באי חשק ניכר. רק לפני כ-20 שנה גיליתי את צ'ייקובסקי מחדש... חשתי כאילו גיליתי דבר מה חשוב ביותר, כאילו גיליתי את קיומו של החשמל בעולם... פתאום גיליתי שגם זאת מוסיקה אינטלקטואלית ולאו דווקא סנטימנטלית... מתברר שלאחר תגלית כזאת אתה חדל פתאום להתבייש שאתה מתרגש ממשהו. שכן לא רק מוראות המלחמה - אלא גם הנסיבות שאחריה, כשבאתי ארצה ושאפתי להידמות לישראלי מהר ככל האפשר, הגבירו בי את התחושה שאסור להראות רגשות ויש לברוח מפניהם כמפני אש. בשום אופן לא הייתי מרשה לעצמי אז לא לבכות ולא להתרגש משום דבר, גם לא ממוסיקה... רגשנות יתר סימלה בעיני באותם ימים סוג של זעיר-בורגנות שיש להימנע ממנה בכל מחיר".

הנה כך, ברגע קטן וחבוי בין מאות דפי הספר, מתחוללת ההצצה הזאת לנשמתו של ברתיני. על השנים מהולדתו בבסרביה ב-1927, שנות המלחמה שאחר כך, ועד עלייתו לישראל ב-1948, הוא לא שש לדבר - למעט רגעים מעטים כאלה. ולכן כנראה, כמו בפרדוקס הידוע, מתקרב הספר עוד ועוד אל גארי, כל פעם חצי מהמרחק אליו, עוד התקרבות, עוד חצי מהמרחק, עוד חצי מהחצי - אבל אליו הוא לא מגיע, כמעט לעולם. לא רק אשמת הכותבים בזה: דיכוי הרגש בא קודם כל מברתיני עצמו.

הספר נגמר, והמבט אל עיניו של גארי ברתיני מספסלי המקהלה והתזמורת, ואל ידיו המביעות את כל הרגש שהוא לא הרשה לעצמו להביע במלים ובטח לא בדמעות - המבט הזה לא התרחש. על החשיבות העצומה של הספר אין צורך להכביר מלים. יש בו אוצר של ממש על האיש ותקופתו, על "רינת" שהקים, על פעילותו העצומה בחו"ל, על המהפכה של "האנסמבל הקאמרי" שהפך לתזמורת הקאמרית הישראלית; אבל כיצירה ספרותית - נדמה שמרוב דיבורים על גארי - גארי נעלם.

עד הנספחים. כן, יש ספרים לא רבים, ובמיוחד עבודות אקדמיות, שלהם מוסיפים "נספח" לטקסט הכתוב, בסופו. מהו נספח? כנראה כשמו כן הוא, פרט שולי שמצטרף לדבר העיקרי, "מוסף, תוספת, חלק נוסף לספר, כתב מצורף לתעודה וכדומה" כפי שמגדיר אבן שושן במהדורת תש"ך 1959 - האחת והיחידה. ושם, בגלות הנספח, שוכנים האוצרות, המלים הפשוטות, התיאורים הישירים. איך הזמרת גילה ירון מתרגשת, ומפחדת מתגובתו, ואיך היא לומדת כל פרט לקראת החזרה אתו, ואיך נוצרה אינטימיות כזו בינה לבין המנצח שלה עד שהיתה נשברת ובוכה בנוכחותו, מקבלת תמיד את מלות העידוד. ואיך בדרך שלא תיאמן לקח ברתיני נער בן 17, תלמיד מכונאות בבית הספר המקצועי שבח בתל אביב, והפך אותו למנצח בינלאומי במו ידיו, מלמד אותו את רזי המקצוע, מדריך אותו, מורה לו את הדרך ככוכב צפון, כמלאך אמיתי - במונולוג המצמרר של אבי אוסטרובסקי; ולבסוף, החייאת התחושה שלי מאותן דקות יקרות מפז בניצוחו: "ידי הזהב של גארי לא הפסיקו להפתיע, לרגש, לדרוש ולקבל, ויחד עם המבט החודר שמאחורי הידיים - זה היה כמעט היפנוטי, וכל פעם מחדש, כאילו בפעם הראשונה. מכל הזיכרונות שלי הקשורים בשמו של גארי, הזיכרון החזק ביותר הוא הידיים המכשפות" - במונולוג החכם והאינטימי של מיה שביט. וכך, בפרק הזה, "בסוד שיחם של חברים ותלמידים", הרחק בנספח ב', ב-40 עמודים מתוך 422 - שם שוכן לב הספר.

ולא שגופו אינו חשוב. טוב שיש את "גארי ברתיני" על המדף. חלקו הוא אמנם כמו קובץ חוקים תקדימיים, מוכן לשליפה כשצריך לדעת אילו יצירות הקליט ברתיני, מה היו התחנות בחייו לפי הסדר, מה אמר על ניצוח ומה על הקול האנושי - עובדות ומספרים, וניתוחים של בני אדם. זה בסדר, וזו מצבה, אנדרטה לאדם מת. אבל כמה טוב שטמון בו לפחות אותו האוצר, שמגלה לנו שגארי ברתיני חי: חי בזיכרון בני משפחתו וזמריו, אהוב על ידם, וממשיך לנהל אתם דיאלוג דרך ידיו המכשפות.

טלי שני


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו