בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שחור: חייו ומותו של זוהר ארגוב": פרח בגנו

בספר על חייו של זוהר ארגוב טמונה הוכחה לכך שהחברה הישראלית יכולה להשתנות גם לטובה

153תגובות

"שחור: חייו ומותו של זוהר ארגוב"

רינו צרור. הוצאת ידיעות ספרים, 334 עמודים, 98 שקלים

במאמר קצר, שהתפרסם ב-21 בפברואר השנה במוסף "תרבות וספרות", סיפרה אסתר אדיבי-שושן על תופעה מעניינת שהתגלתה השנה בבחינת הבגרות בספרות. הנבחנים התבקשו לנתח שיר שמעולם לא קראו לפני כן מאת אלי אליהו. שם השיר הוא "מתחת לפני האדמה", וכך הוא נפתח: "ומה לעשות שאצלי/ הניתוח הצליח ובגדאד/ מתה. ולא נותרה/ אלא המוסיקה שהיה אבי/ שומע בתחנות הבושה,/ כשהמתין בחניון התת-קרקעי,/ לקחת אותי אל צבא העם/ בדרכו לעבודה".

אף על פי שנדמה שלא קשה להבין כי "הדובר" מבטא כאן יחס כפול אל המסורת של אביו ואל תחושות הקיפוח והבושה שליוו אותו ביחס למוסיקה ממולדתו, התברר שיותר ממחצית מהנבחנים בני ה-17 לא זיהו כלל את הקונפליקט שהטריד את אליהו. הם הבינו את השיר כפשוטו: בשבילם בגדאד מסמלת את עיראק של סדאם חוסיין, ו"הדובר", בניגוד לאביו הסנטימנטלי, אינו רוצה לשמוע את המוסיקה שלה; הוא הצטרף לצבא העם וחיסל אותה - הניתוח הצליח, ובשבילו בגדאד כבר מתה.

רפרודוקציה: לימור אדרי

מרתק.

אין דרך לעקוף את העובדה שנבערותם המיליטנטית של התלמידים, שיש חשש שתלך ותחמיר ככל שתאריך כהונת השר סער, נוגעת ישירות לרלוונטיות של העניין המזרחי. ניכר שהקונפליקטים שהטרידו את אליהו, יליד שנות ה-70, כבר אינם נוגעים לעולמם של ילידי שנות ה-90, ופשוט אינם קיימים בשדה האסוציאציות שלהם. יש להם מודרים "שחורים" משלהם - ערבים, חרדים, יוצאי אתיופיה - ואין להם מושג מהי מוסיקה שמשודרת בתחנות בושה. ההבנה הזאת, שאת שנות הקיפוח וההדרה של המזרחים צריך כבר לקטלג כהיסטוריה שיש ללמד אותה, נגזרת מהמקרה הסמלי של הבגרות בספרות.

לכן, טוב שספרו של רינו צרור, "שחור", ראה אור עכשיו, ולא משנה מה היו הסיבות שעיכבו את פרסומו במשך 25 שנים. זהו לקט ראיונות שמנסה לשרטט את נתיב חייו של זוהר ארגוב. הראיונות נערכו בסמוך למותו, בתחילת 1988, עם האנשים שהיו הקרובים לו ביותר. הם מופיעים כמונולוגים ארוכים של הדוברים, ורק ההקדמה היפה של צרור מציבה אותם בהקשר. "שחור" הוא ספר חשוב. חשוב בדיוק במובן העיתונאי (ולא פעם גם האקדמי) שמשמעותו "ההפך ממעניין". כלומר, לא משום שהוא חדשני או מקורי, לא בזכות הגילויים השערורייתיים על חייו של ארגוב, אלא בגלל ערכו ההיסטורי והתרבותי.

דרך המונולוגים מצטיירת תמונה של תולדות המוסיקה המזרחית בישראל, שזוהר ארגוב, זמר אדיר שאין שני לו במוסיקה הישראלית, היה מסמליה המרכזיים. זה קורה לא באמצעות הטפה אידיאולוגית או קול חיצוני שמדקלם תיאוריה כזאת או אחרת; לא בכתבה עיתונאית שייעטפו בה הדגים של מחר - אלא בספר ערוך היטב, דרך סיפוריהם הנגישים מאוד של מי שיצרו את המוסיקה הזאת ומי שהאזינו לה. חשוב שסיפור חייו של מי שהממסד לעג והתנכל לו אף על פי שזכה לאהבתם של מאות אלפי אנשים (כמה נפלא שאיש לא היה מעז לנהוג כך כיום) מונצח בספר כזה, ולא רק במחזמר או בסרט פופולרי.

תכתוב גטו

הדברים שהוחמצו על ידי תלמידי התיכון בבחינת הבגרות עולים בספר מתוך המניפסטים, המודעים כבר אז, של אביהו מדינה ("כל דבר שקשור בצבע המזרחי נתפש, גם בעיני, כמשהו לא ישראלי. לא מתאים. זאת אומרת, אני תפשתי אז את עצמי לא מתאים"), ויותר מכך, מתוך האמירות הבלתי מודעות של מרואיינים אחרים. בעיניהם, הצלחה והתקדמות נמדדות בהתקבלות על ידי הממסד, ואלה נמנעו מארגוב אף על פי שהוא הרי זכה להצלחה והערכה חסרות תקדים. "זוהר היה צריך להגיע ולהיות אצל פשנל", אומרת אהובה עוזרי, "הוא תמיד אמר לי שהוא רוצה להקליט שירי ארץ ישראל, להמשיך הלאה"; "זוהר אהב להופיע בחתונות", מספרת העוזרת שלו, ניצחונה. "תמיד אמרו לו, למה חתונות? והוא אמר: אנשים שבאים לחתונות זה אותם אנשים של היכל התרבות". מדבריהם מתגלה הכוח המכונן העצום של הממסד והתקשורת לא רק ביצירת מציאות חיים, אלא בהבניית זהות.

הרבה חוזרים בספר על כך שארגוב לא היה אדם פוליטי. רק רצה לשיר ולא התעניין במה שהיה לתקשורת לומר על המוסיקה שלו. אבל האדם, ובייחוד ברגע שהוא הופך לאדם ציבורי, הוא יצור פוליטי. בראיון שנערך אתו ב"להיטון" אחרי שזכה בפסטיבל הזמר המזרחי ב-1982, הוא אומר את הדברים במפורש. "תראה", הוא אמר לאילן שאול, "אמצעי התקשורת לא יכולים להתעלם מאתנו עד הסוף, אז אמרו, ניתן להם כל מוצאי שבת שעה של 'אהבה ים תיכונית'; אמרו לעצמם, בוא נעשה להם גטו קטן (תכתוב גטו כמו שאני אומר לך). משמיעים עשרה זמרים תימנים במכה אחת, ובתור סוכריה יעני, ואז הם אומרים: יש להם שעה שלמה, מה הם בוכים? מספיק להם. ואני לא מוכן, זאת סטירת לחי! אני רוצה שיפזרו את כל הזמרים, בכל ימות השבוע. אחד בעשר בבוקר, אחד בארבע אחר הצהריים, אחד בשבוע הבא. מי צריך 'אהבה ים תיכונית'? תגיד לי אתה, מי צריך?!

"בקשר לפסטיבל המזרחי, אין מלים, כל הכבוד! אבל במשך השנה, הקהל שרוצה לשמוע אותי צריך לחכות למוצאי שבת, ל'מוסיקה של השחורים'! זאת תעודת עניות לכולנו!... אבא שלי טיאטא רחובות כדי להביא לחם הביתה! אנחנו שרנו בבית עם פחים ולא עם סינתיסייזרים. אז המוסיקה שלנו לא ישראלית? מה היא? כוח עבודה? 'ארץ אוכלת יושביה' כתוב במקורות. זה הסיפור שלנו, ותאמין לי, כל אלה שלא משמיעים אותי ברדיו, הורגים את עצמם בידיים שלהם!"

ואכן, תרבות השוליים שבה נאלצה המוסיקה המזרחית לפרוח, בקשר ישיר למצוקה כלכלית, נקשרה לעולם הפשע. שוני גבריאלי, איש שפוסע על גבול מאוד דק בעצמו, מספר כיצד בעלי המועדונים שהופיע בהם לחצו את ארגוב באלימות מן הרגע הראשון שהתפרסם, וסחטו אותו אפילו לפני הסמים. העובדה שאיש לא חשב לקחת אותו לגמילה מסודרת היא הוכחה נוספת לאי האמון והניתוק הגדול של הממסד ממי שבאמת זקוק לו. סיפוריה המזעזעים של אמו של ארגוב על לשכת הסעד רק מחזקים את ההשקפה הזאת.

קללת השכונה

הסיפור האנושי שעולה מן הראיונות קורע לב. מהלך הקריאה אינו שגרתי ודורש מהקורא עבודת בלשות נחמדה: צריך לגייס לא מעט קשב ורגישות כדי לנסות לחלץ מהטקסט הזה את המספר המהימן שלו. זאת אולי חולשתו היחידה כמסמך תיעודי. מה קרה בסוף השבוע האחרון לחייו של ארגוב? ובכלל, איזה מין איש הוא היה? למי מהדוברים להאמין? כל אחד מהם מספר סיפור שונה קצת, ולכל אחד כמובן מניעים משלו.

כמה עניינים חוזרים אצל כל המרואיינים, ומהם עולה דמותו של נרקיסיסט ילדותי, פנטזיונר חלש אופי, אבל מלא קסם וכריזמה, שקשור בצורה חשודה לאמו. איש של הבטחות ריקות (לבנות ארמון לאמא, לגדל כמו שצריך את גילי) ומחוות גרנדיוזיות - בכל פעם שעבר על יד בית הקברות שאביו נקבר בו היה נעמד ונושא את ידיו לשמים לאות כבוד.

הוא גדל בין אנשים שאין להם כסף, בעולם שבו המורה הולך לעבוד במטעים של מרקוביץ' אחרי שגמר ללמד יחד עם התלמידים שלו (מי הוא אותו מרקוביץ' שהעביד ילדים עניים בקטיף תמורת כמה גרושים? מעניין), ובכל זאת, לא היה לו מספיק כסף לחגוג בר מצווה לבנו. עולם שבו לזמר יש מקום של כבוד משום שהוא משמח את בני האדם והמוסיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים. "אצל ההורים שלנו", אומרת מלכה, אחותו של ארגוב, "היה חשוב בעיקר הדבר הזה - לדעת את הלחן ולא לזייף. זה היה משהו גדול. השאר לא חשוב. זו היתה הגאווה של אבא שלי. ובגלל זה הוא לא החסיר מזוהר כלום".

ארגוב היה מופיע בחאפלות שנמשכו שמונה שעות, בעולם שבו חיי לילה משמעותם הופעות שנמשכו מעשר בערב ועד למחרת בבוקר, ולא השעה-שעתיים של מופעי רוק. עולם של אנשים שהסתבכו בפשע מפני שהיה כרוך בחייהם. מי שהיה חזק, מי שהפנה עורף לחיים האלה - שרד. מי שהחליט להישאר נאמן למקום שגדל בו, למשפחתו - גמר בתא מעצר. התיק הפלילי של ארגוב, שמופיע בנספח לספר, נפתח כבר בגיל 15.

פעמיים הציעו לילד זוהר, שהיה מוסיקאי מחונן לכל הדעות, לעזוב את השכונה ולעבור לפנימייה מיוחדת ללימודי מוסיקה בירושלים. ההורים הסכימו. זוהר סירב. כעבור שנים דרש להוציא את הבת של שוש, המאהבת שלו, מהקיבוץ שלמדה בו ולהחזירה הביתה. שוב ושוב חוזרים המרואיינים על כך ש"זוהר לא האמין בשום אדם". האחרים נתפשו בעיניו כאויב. הוא למד מאמא שלו שאסור להסתמך על הטובות שלהם. הוא ישיר לכם ואתם תאהבו אותו בזכות זה, אבל בזכות עצמו תאהב אותו רק אמא שלו. איזה ניכור איום חש בוודאי מי שחי חיים כאלה.

הכבוד והאחריות של בן בכור, שהוליכו את ארגוב מגיל אפס, שבשמם פירנס את אחיו ואחיותיו, חיתן את כולם, חגג בר מצוות וחילק את הטיפים לנגנים גם כשלא היה לו גרוש - הכבוד הזה והנאמנות חסרת הפשרות למשפחה ולשכונה, הם שהביאו עליו את קצו, כי השכונה, המשפחה, החיים "השחורים" הללו, היו בור ללא תחתית וללא מוצא, ששאב ממנו, שניזון ממנו, שניצל אותו וכילה אותו בסוף. הסם היה רק סימפטום.

מה שמרגש בספר הזה, וגם בשל כך הוא ספר חשוב, הוא העובדה שהוא מוכיח עד כמה ביכולתה של חברה להשתנות. הרי היחס המזלזל והמחפיר כלפי אמנים מזרחים באותה תקופה הוא בלתי נתפש כיום גם בשביל אדם בגילי, שהתבגר כאן בשנות ה-90. מעבר לכך שחשוב מאוד ללמד את הדברים הללו בבתי ספר, ולא רק באוניברסיטאות, סיפור חייו של זוהר ארגוב, כפי שעולה מהספר של צרור, מעביר בצורה בלתי אמצעית את הכוח שלנו כחברה ומדינה להפוך את הסדר הקיים. את הכוח של זרמים שעולים מלמטה להביא שינוי, לקעקע תפישות ולעשות מהפכות. וכל זה בלי לומר אף מלה על בחירות 1977. בספר של צרור אף אחד לא מדבר על בגין, גם לא על הליכוד. נפלא לראות איזו דרך עשתה התרבות הישראלית במובן הזה, ומאז ועד היום.

בני הנוער שמקשרים מוסיקה ערבית עם חיסולה של בגדאד, כדאי שיקראו את הספר הזה. שילמדו על ההיסטוריה של הארץ הזאת, על כוחה האיום של הדרה תרבותית, ועל עוצמתה הנפלאה והאדירה של מהפכה הצומחת מלמטה - ועל היתכנותה. על מנגנוני כוח ושורשיהם ההיסטוריים, על שורשים תרבותיים, על הבדלים תרבותיים ועל האמנות הנוצרת בתרבויות אחרות והחשיבות להאזין לה, להכיל אותה ולקבל אותה. על חיי מצוקה, עוני ופשע שאין להם דבר עם מאבקים על מחירים מופקעים של קוטג' ו"פסק זמן". על התוצאות ההרסניות של ניצול אכזרי וציני ועל הצורך להושיט יד לאדם במצוקה.

30 שנה לפרח בגני: הלהיט ששינה את המוזיקה הישראלית (בן שלו)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו