בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זיכרון של הישרדות במחנה כפייה בוויז'בניק-סטרכוביצה": שורדים, לא גיבורים

מספרו של כריסטופר בראונינג על חייהם של יהודים במחנה הכפייה בסטרכוביצה עולה תמונה מעוררת השתאות של קהילה המנסה לשמור על קיומה בתנאים שבהם חברה אנושית אינה יכולה להתקיים בשום אופן

6תגובות

זיכרון של הישרדות במחנה כפייה בוויז'בניק-סטרכוביצה

כריסטופר ס' בראונינג. תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת יד ושם, 397 עמ', 98 שקלים

לפני 20 שנים חולל ספרו של ההיסטוריון האמריקאי כריסטופר בראונינג, "אנשים רגילים" (עליית הגג וידיעות ספרים) מפנה דרמטי בחקר השואה. בהסתמכו על חקירותיהם של 210 שוטרים גרמנים בגדוד מילואים של המשטרה, שאותן ניהלה התביעה בהמבורג, הוא שירטט פרופיל של יחידת רוצחים אלמונית אשר עסקה בחיסול של קהילות יהודיות קטנות במחוז לובלין בפולין. זה היה פרופיל שונה מכל מה שזוהה עד אז בתודעה הקולקטיבית עם דמות הרוצח הנאצי. בהדגישו במיוחד את הנסיבות הפוליטיות, הצבאיות-מקומיות ואת המבנה החברתי שבתוכו פעלו המגויסים - והפכו אזרחים נורמטיביים ואפרוריים למדי ליחידת רצח - הביא בראונינג תובנות חדשות ומרתקות על מניעיו, התנהגותו והמוטיבציה של הרוצח המקומי שהיה החוליה האחרונה בשרשרת הרוצחים, זה המוביל את הקורבן אל בור ההריגה, זה העומד מעל קורבנו ולוחץ על הדק האקדח.

מתוך אותו קורפוס תיעודי, מסמכי החקירה של מערכת המשפט בהמבורג, יצא בראונינג אל מחקרו האחרון על מחנות העבודה ליהודים בוויז'בניק-סטרכוביצה, במחוז רדום. אבל הפעם הובילו אותו מסמכי בית המשפט בכיוון שונה בתכלית. הוא בחן את פרוטוקול המשפט שנערך לשוטר בשם ולטר בקר, בן 75, אשר ב-1971 הועמד לדין על חלקו בחיסול גטו וויז'בניק וגירוש תושביו להשמדה בטרבלינקה באוקטובר 1942. בקר, שוטר זוטר ושולי בהיררכיית הרוצחים הנאצים בפולין, אבל קצין האס-אס הבכיר במקום, ומתוקף תפקידו אחראי על פינוי הגטו, נשפט בגין חשד כי רצח והכה יהודים בעת הגירוש. בית המשפט בהמבורג פסל בנימוקים מלומדים ובפלפלנות משפטית צינית את עדותם של עשרות הניצולים היהודים שמסרו עדות על מעשיו של בקר, בטענה כי אינם מהימנים. הרוצח הנאצי יצא זכאי מכל אשמה ואף שולמו לו פיצויים בגין הימים המעטים שישב במעצר. "מעולם... לא נתקלתי בפסק דין המהווה עיוות דין וחרפה למערכת המשפט הגרמנית כמו פסק הדין במשפט ולטר בקר", קובע בראונינג.

ארכיון: אי-פי

סיכוי קטן לשרוד

אבל ליבת הספר אינה הרוצחים הנאצים או עיוותיה של מערכת המשפט הגרמנית. המוקד הוא סיפור הישרדות של כ-2,200 יהודים אשר חיו בין השנים 1942-1944 בכמה מחנות עבודה ליד מפעלים חשובים לייצור תחמושת שפעלו בסטרכוביצה. רובם היו יהודי קהילת וויז'בניק הסמוכה, שנבחרו לעבודה וניצלו, לפחות זמנית, מהגירוש להשמדה בסתיו 1942. ואולם היו ביניהם גם קבוצות של יהודים מעיירות אחרות במחוז רדום, ואפילו עובדים שהגיעו ממחנות מרוחקים יותר באזור לובלין בסמוך לחיסול הסופי של מחנה בסטרכוביצה ביולי 1944. בהסתמכו על 292 עדויות של ניצולי המחנות שניתנו החל מהשנים הראשונות שלאחר המלחמה ועד לראיונות שהוא ערך בעצמו עם קבוצה קטנה של ניצולים שהיו עדיין בחיים בשנים 2000-2001, מצייר בראונינג תמונה פנורמית ייחודית של מאמצי הישרדות של יהודים בתקופת השואה - זו תמונה שונה במידה רבה מזו שבדרך כלל מצטיירת בחקר התגובה היהודית בשואה.

וויז'בניק היא עיירה פולנית פרובינציאלית וכמוה היתה גם הקהילה היהודית שחיה בה לפני הכיבוש הגרמני. כ-3,000 יהודים, רובם ככולם דוברי יידיש, מסורתיים בדפוסים שונים של הקפדה על חיי דת, אך בוודאי אורתודוקסים, בעלי מלאכה וסוחרים זעירים בעיסוקם הכלכלי. כמו בכל העיירות הקטנות האלה התבססה גם בוויז'בניק שכבה דקה של אינטליגנציה יהודית, מעט בעלי מקצועות חופשיים, קמו סניפים של תנועות נוער ומפלגות של תומכי הציונות, או שמתנגדות לה, כמו ה"בונד" או הקומוניסטים היהודים.

לאחר שנכבשה פולין בספטמבר 1939 הוקם גם בוויז'בניק גטו, מונו יודנראט ומשטרת גטו, ואלפי היהודים שנכלאו בו, בהם פליטים שהגיעו אליו, התמודדו עם קשיי הקיום והמצוקה שאיפיינו את חיי היהודים בגטאות פולין. ההיסטוריה של יהודי וויז'בניק יכלה להסתיים כפי שהסתיימה זו של מאות קהילות יהודיות בפולין שגורשו להשמדה בקיץ-סתיו 1942, אבל בסטרכוביצה הצמודה לוויז'בניק פעלו מפעלי תחמושת שהיו בבעלות קונצרן בראונשווייג הגרמני, חברה בת של מפעלי הרמן גרינג, ואלה הצריכו ידיים עובדות חיוניות לתעשיית המלחמה. לכ-1,200 הגברים ו-400 הנשים שהוצאו מהטרנספורט שנשלח עם כ-4,000 מיהודי הגטו לטרבלינקה ניתן סיכוי קטן לשרוד.

בראונינג משרטט לפני הקוראים סיפור עשיר בפרטים, תיאורים ומצבים אנושיים פרטניים על תקופת החיים במחנות סטרכוביצה מסתיו 1942 ועד קיץ 1944, כאשר נשלחו העובדים במחנות לאושוויץ. הוא מתאר את תנאי הקיום בצריפים, את עבודת הפרך ליד תנורי השריפה הלוהטים, את החיים בצל המגיפות, את אקציות החיסול שנערכו כמה פעמים, ובהם נורו חולים ואסירים שכשל כוחם להמשיך, ואת קשיי הקיום היומיומי שהיו נחלתם של האסירים.

חלק חשוב בתיאור תופסות דמויות מרכזיות בחיי המחנה, אסירים יהודים בעלי תפקידים אשר בנו מערכת קשרים ענפה עם האחראים הגרמנים או השומרים האוקראינים, מה שאיפשר להם לחיות חיי רווחה ומותרות של ממש. מתוך התיאורים המפורטים ואינספור הסיפורים האישיים שפעמים רבות מובאים במלותיו של העד, עולה תמונה מעוררת השתאות ברב-גוניותה, ותמונת המציאות שהיא מספקת על קהילה יהודית המנסה לשמור על קיומה בתנאים שבהם חברה אנושית נורמטיבית אינה יכולה בשום אופן להתקיים.

לשחד את גזע האדונים

כתיבה של מחקר בתולדות השואה, המבוסס כמעט כולו על עדויות של ניצולים, טומנת בחובה לא מעט בעיות. שהרי בראונינג אינו מבקש לעסוק בניתוח תובנותיהם של ניצולי השואה, אינו בודק את מאפייניה של הכתיבה הממוארית, ואינו בא להסביר דפוסים של זיכרון - כל אלה מתודולוגיות שזה מכבר קנו להן אחיזה בקרב חוקרים מתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה או הספרות. בראונינג חוקר את החיים במחנות העבודה ליהודים בסטרכוביצה, אבל אינו מתעלם מהמעטפת הרחבה של מושא בדיקתו. הוא מנסה לבחון את יחסה של החברה הפולנית ליהודים במחנות, עומד על קשרי הסחר הבלתי חוקי בין יהודי המחנה והפולנים שחיו בסמוך, משרטט תמונה ככל שניתן מדויקת של הגרמנים האחראים על המחנה, החל בכמה מדמויות של רוצחים נאצים סדיסטים ועד גרמנים שהיו הוגנים ליהודים שתחת חסותם. הוא מנסה להבין את הדינמיקות שפעלו בחברה רב מעמדית מעוותת שיצר עולם המחנות: אדונים גרמנים, וסאלים אוקראינים, ילידים מוגבלי זכויות (פולנים) ושכבת עבדים (יהודים), שקיומה תלוי ביכולתה להמשיך ולעבוד או להמשיך ולשחד את נציגי גזע האדונים תאבי הבצע, שהפכו את שליטתם בעבדים למקור התעשרות זמין ובלתי נדלה. כללי המשחק האלה היו ידועים לכל הגורמים הפועלים, והם אומצו על ידי שכבת העבדים כאסטרטגיית הישרדות שאליה נצמדו ככל שיכלו.

במקרה של סטרכוביצה לא היה להיסטוריון כמעט כל תיעוד אחר, אלא זה שהותירו אחריהם הניצולים היהודים בעדויותיהם. הרוצחים הגרמנים לא סיפרו כמעט מאומה ובמשפטים שנערכו להם כמובן שיקרו, את השומרים האוקראינים אי אפשר היה לאתר, ועדויות של פולנים תושבי וויז'בניק בתקופת הכיבוש הגרמני, גם אם היה בראונינג עושה מאמץ ומנסה לאתר כאלה, לא היו מן הסתם מוסיפות הרבה.

ואולם, הסיבה העיקרית להישענות על עדויות הניצולים, מעבר לזמינות התיעוד, היא שאת בראונינג לא עניינו הגרמנים או האוקראינים ואף לא הפולנים. במידה רבה הם משמשים תפאורה הכרחית שאי אפשר בלעדיה, אבל הם לא מוקד האירוע. שהרי אותם גרמנים מעטים שפעלו בסטרכוביצה היו רובם ככולם טיפוסים שוליים ולעתים מופרעים באישיותם או אפילו מוגבלים בשכלם, שהתגלגלו אל ה"מזרח הפרוע" הפולני שבו אין דין ואין דיין, ומצאו עצמם אחראים על מאות בני אדם מבלי שאיש דורש מהם דין וחשבון על התנהגותם. אפילו על הגדרת "הבנאליות של הרוע" אינם עונים; לכל היותר הם היו יכולים להיות מושא להתעניינותו של הפסיכולוג.

לעומת אלה מצליח בראונינג להוציא מתוך עדויות הניצולים תמונה מורכבת של מאבק להישרדות, רחוקה מהדגשים הירואיים בנוסח המסורתי של "עמידה" או "גבורה", שאיפיינו בעבר את תיאור התגובה היהודית למדיניות הנאצית. הוא מציע "סתגלנות" או "נחישות", ואני הייתי מוסיף "עיקשות-ערמומית", בתיאור מאמץ הישרדות שרחוק מלהיות כולו מוסרי או בעל מסר היסטורי. הוא מביא הגדרה קולעת לכך מפיו של אחד העדים שראיין: "אם עזרת למישהו זה היה בדרך כלל על חשבונו של מישהו אחר".

זוהי מלאכת מחשבת של היסטוריון שהעדות היא התיעוד הכמעט יחיד שעומד לרשותו. הוא מנצל במיומנות את הרבדים השונים של העדויות שאסף, כל רובד ורובד ויתרונותיו: עדויות שגבו חוקרי התביעה בגרמניה לצורך הכנת כתבי אישום, עדויות שניתנו מיד אחרי המלחמה, עדויות שניתנו לחוקרים ומראיינים של ארכיונים בישראל ובארצות הברית לאחר 40 שנים ויותר, עדויות שגבה בעצמו ועדויות כתובות שניתנו לספר הזיכרון של הקהילה. מכל אלה הוא מצליח להוציא את המרכיב הנחוץ לסיפור, תוך שהוא יודע להתעלם מהבעיות שכל סוג של עדות מערים על החוקר.

זהו הספר האישי ביותר מכל אלה שכתב בראונינג. הוא אינו מהסס להשמיע את קולו בגוף ראשון יחיד יותר מפעם אחת, במיוחד כאשר הוא עומד המום מול מחדליה של מערכת המשפט הגרמנית או כאשר הוא מספר על קשייו לשוחח עם ניצולות מבוגרות על טראומת הניצול המיני שעברו במחנה. אבל הוא מצליח לעשות זאת ברגישות רבה, מה שמוסיף מימד מיוחד נוסף לחיבור הזה. את הדרך הארוכה שעשה כהיסטוריון שעיקר התעניינותו במדיניות ההשמדה הנאצית וברוצחים, אל עיסוק בעולמם של הניצולים הוא מסביר בתמציתיות קולעת: "אם אפשר לנסות ולכתוב היסטוריה על פי מקורות שבהם העדים מנסים בדרך כלל לשקר... קל וחומר שאפשר לנסות לכתוב היסטוריה על פי מקורות שבהם העדים מנסים בדרך כלל לספר את האמת".

הפרופ' דניאל בלטמן הוא ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. ספרו "צעדות המוות: 1944-1945" ראה אור בהוצאת יד ושם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו