בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצורע הוא וימלוך

אף על פי שנחשבו לבזויים ונחותים היו הזונות וההומוסקסואלים חלק מהחברה, כך קובע ספר חדש על אנשי השוליים בתקופת המקרא

66תגובות

אנשי שוליים בתקופת המקרא: ריקים ופוחזים, מצורעים, הומוסקסואלים, זונות וקדשות

נחום אברהם. הוצאת מוסד ביאליק, 199 עמ', 96 שקלים

במחקרו את החריגים במקרא, כפי שמצוינים בכותר הספר - ריקים ופוחזים, מצורעים, הומוסקסואלים, זונות וקדשות - מתבסס המחבר, נחום אברהם, על בדיקת המונחים המשפטיים ושמות העצם והתואר המופיעים בעת הצגתם במקורות לפי מיטב המסורת הפילולוגית, זאת בשילוב עם שיטות המחקר של האנתרופולוגיה החברתית. הוא מבחין בין הנורמה ובין מה שאפשר להסיק מהמקורות על מחשבתם ואמונתם והתנהגותם של אנשים אלה. הוא עורך השוואה טיפולוגית עם תופעות חברתיות דומות בתרבויות אחרות, בעיקר עם זו של המרחב המסופוטמי של תקופת המקרא, ומדגיש שתרבות ישראל של התקופה היתה חלק ממנו.

המכנה המשותף לכל החריגים בניסוחו של המחבר הוא: "שנפלטו - פיסית או אידיאולוגית-הכרתית - מן החברה ונקלעו לתוך הפער שבין המעמדות, ובכך הפכו לאנשים נטולי סטטוס". הריקים והפוחזים הם החריגים היחידים שהתלכדו חברתית והיוו קבוצה הטרוגנית. הם מוצגים כאנשים עושי רע המסכנים את החברה המובנית; בודדים ומרי נפש; חסרי משפחה ואדמה, ומכאן גם חסרי זהות חברתית לגיטימית - הם חיים בשטח הפקר, רחוקים מהחברה הנורמטיבית ואף מקברות אבותיהם.

ואולם, שוליותם אינה מהותנית ואינה בהכרח לצמיתות. עם שינוי הנסיבות יש שחזרו לחברה הנורמטיבית (זכורים כדוגמה דוד המלך ויפתח הגלעדי). לא היו ביניהם נשים. הצווים בספר "ויקרא" (פרקים י"ג-י"ד) באשר למצורע מופנים "לאדם", כלומר לגבר ואשה כאחד. לפי הצווים, היתה זו חובה לנדותם ולהוציאם אל מחוץ למחנה. ייתכן שהיה חשש מסוים מפני הידבקות, אולם הסיבה לנידוים היתה הטומאה שיוחסה להם. מן ההכרח היה להרחיק את הטומאה מהקודש, וכך למנוע חריגה מהתחומים שנועדו לקיים את הסדר הנכון של הבריאה.

מקרי הצרעת הנזכרים: של מרים, אחות משה, של גיחזי, משרתו של הנביא אלישע, ושל עוזיהו, מלך יהודה, הם עונש האלוהים על חטא שביצעו. (רק לנעמן, שלא היה מבני ישראל, אין מייחסים עונש על חטא). אם נרפא המצורע היה עליו לעבור טקס מעבר מורכב, ששלביו מפורטים בספר ויקרא. אם לא נרפא, הוא הורחק לצמיתות אל מחוץ לישוב החברה הנורמטיבית ואף לא נקבר בקבר ישראל.

ההומוסקסואלים והזונות הוקעו, אך לא הוצאו אל מחוץ לחברה המובנית. מעשיהם מכונים "תועבה" כמו מנהגים אחרים של הגויים. הנימוק העיקרי לשלילת יחסים הומוסקסואלים היה שהגבר ההומוסקסואל אינו ממלא את אחד משני תפקידיו העיקריים של הגבר: להפרות ולהרבות (לצד תפקידו להילחם באומץ), דבר המעמיד בסכנה את המבנה החברתי המקובל. לכן, גם הוקע ההומוסקסואל הפסיבי יותר מהאקטיבי שהתנהגותו לא נתפשה כסותרת את גבריותו.

מן האזכור המועט של הומוסקסואליות במקרא ובשאר חוקי המזרח הקדום ברור שאנשי התקופה סלדו מהתופעה, אולם היא לא נמצאה בראש היררכיית החטאים. מסיפור פרשת סדום ועמורה (בראשית י"ט) ופילגש בגבעה (שופטים י"ט) ברור שהיתה התנגדות ליחסים הומוסקסואליים בכפייה, אולם מה שנחשב לעיקר חטאם של אנשי סדום וגבעת בנימין היה התנהגותם המרושעת והעבירה על חובת הכנסת אורחים.

הזונה נחשבה לאשה נחותה ובזויה, אולם כמו ההומוסקסואל היא היתה חלק מהחברה. ואולם, להבדיל מהומוסקסואליות, הזנות לא נאסרה בחוק ולא נאסר על אדם מישראל לשאת זונה לאשה. האיסור חל רק על כהן (לצד האיסור לשאת אלמנה או גרושה, ויקרא כ"א 14). בנוסף, נאסר על אב להזנות את בתו (ויקרא י"ט 29), ובת כהן שזנתה אמורה היתה להיות מוצאת להורג בשריפה שכן טימאה את מתחם הקדושה (ויקרא כ"א 9). חריגותה של הזונה היתה בכך שבניגוד לנשים הנשואות היא קיימה יחסי מין שלא למטרת פרייה ורבייה, והחריגה נחשבה למסכנת את אושיות החברה. עם זאת, הזנות נחשבה למקצוע. היו זונות שהתבססו כלכלית דוגמת רחב, ואחרות, ככל הנראה רובן, היו עניות מרודות. הליכה לזונה לא נחשבה לחרפה (יהודה שהלך אל כלתו תמר, שהתחפשה לזונה לא גונה בשל כך). ובעוד שהיו חברות שבהן נפסלו בניהן של זונות מלשמש בתפקידים שונים, יפתח "בן אשה זונה" היה לשופט בישראל. עד כאן על ספרו של נחום אברהם המומלץ מאוד.

מן המפורסמות הוא שקיומן של קבוצות שוליים או חריגים שאינם משויכים לקבוצה הוא תופעה אוניברסלית. חברת הרוב הדומיננטית היא המסווגת קבוצות ויחידים ככאלה, מהם יש הנחשבים לחריגים ברוב התרבויות המוכרות לנו (כדוגמת המצורעים), ומהם יש הנחשבים חריגים בחברה אחת ולא באחרת. ענייננו הוא גורלם של חריגי תקופת המקרא בתרבות המערבית לדורותיה. כמו בחברות אחרות, כך גם בתרבות המערבית מי שהיו שוליים בתקופה אחת, חדלו מלהיחשב לכאלה בשלב מאוחר יותר. אסתפק בשתי דוגמאות: השחקנים והמלווים בריבית. השחקנים נחשבו לאנשי שוליים עד המאה ה-19. למותר לציין שמאז היו המצליחים שבהם ל"כוכבים" - מושא התפעלות והערצה. אשר למלווים בריבית, הגם שאנשים הזדקקו להלוואותיהם (כשם שגם אהבו לצפות בהצגות השחקנים), נחשבו המלווים בריבית לא רק לשוליים כי אם לשוליים מפירי חוק. ואילו בימינו מי מכובד יותר מאשר הבנקאי (הגדול)?

חריגי תקופת המקרא, לעומת זאת, נותרו חריגים גם בעת החדשה. במקום הכינוי "ריקים ופוחזים" צצו כינויים רבים המבטאים את הטרוגניות קבוצת שוליים זו: קבצנים, הומלסים, "עצלנים" (כך כונו המובטלים), נוודים, צוענים ואחרים (בעיקר במאות ה-17 וה-18), אלכוהוליסטים ועבריינים קטנים. היחס אליהם השתנה מעט לטובה, אולם הם נותרו שוליים. המצורע נחשב לטמא ולמסוכן האולטימטיבי. בעקבות תרגום מוטעה בתרגום השבעים ותרגום הוולגטה זוהתה מחלת הלפרה גם כצרעת שבמקרא, וכמו לזו יוחסה לה טומאה. ובנוסף לחשש מפני הטומאה התבססה חרדה מפני הידבקות, זאת גם אחרי שמאז המאה ה-14 חלה ירידה ברורה במספר המצורעים במערב אירופה, וגם אחרי שהוכח על ידי הד"ר הנסן במאה ה-19 שמקור המחלה בחיידק ושאין היא מידבקת, הרתיעה והחרדה לא נעלמו (אפילו לא בקרב הסטודנטים לרפואה שבזמן הכשרתם היה עליהם להיכנס לבית החולים על שם הנסן בשכונת טלביה בירושלים).

עם זאת, בנצרות הקרמלית של ימי הביניים היתה גם אמביוולנטיות ביחס למצורע. לעתים נתפש המצורע כמי שבסבלו מתקרב לישו. קדושים ומיסטיקאים טיפלו במצורעים ונשקו להם, והקמת בתי מצורעים נחשבה למעשה צדקה נוצרי. למותר לומר שהכרה זו היתה אידיאולוגית בבסיסה - ולא היתה בעלת משמעות בנוגע לרוב המצורעים.

באלף הראשון לקיומה של הנצרות, היתה עמדתם של התיאולוגים הנוצרים כלפי ההומוסקסואליות קרובה ביותר לזו של תקופת המקרא - גם בברית החדשה נזכרת ההומוסקסואליות פעמיים בלבד ובקיצור נמרץ (האגרת הראשונה אל הקורינתים, ו' 9, והאגרת הראשונה אל טימותיוס, א' 10). ואולם, מאז המאה ה-12 התקשחו העמדות. בפרשנות לפרשת סדום הועבר הדגש מרשעות ופגיעה באורחים ליחסים הומוסקסואליים, והשם "סודומי" (Sodomia) היה לכנויים של ההומוסקסואליים.

הם נרדפו; יש שסורסו ויש כאלה שהוצאו להורג (בעיקר אם נמנו על השכבות הנמוכות בחברה). במאה ה-19, כפי שהראה מישל פוקו, הובנתה ההומוסקסואליות כקטגוריה חברתית. באנגליה עד שנות ה-30 של המאה ה-19 עדיין הוצאו הומוסקסואליים להורג. רק אז הומר העונש במאסר.

קשה לומר שהרגשות השליליים (בניגוד לחוק) נעלמו בימינו כליל. היחס לזונות הוחמר מאז הרפומציה הפרוטסטנטית והקונטרפורמציה הקרמלית. בימי הביניים הוקעה הזנות על ידי תיאולוגים ודרשנים, אולם מלומדי החוק הקאנוני דנו בה במונחים משפטיים והיא נחשבה למקצוע לגיטימי; ומלכים, סניורים פיאודלים ועיריות הרוויחו מהמסים ששילמו הזונות. ואולם, מאז המאה ה-16 נאסרה הזנות, תחילה בחוקים הכנסייתיים ולאחר מכן גם בחוק החילוני. ההשפלות והרדיפות גברו וטרם פסו מן הארץ.

ניסיון להשיב על השאלה מדוע נותרו חריגי המקרא חריגים בתרבות המערבית במרחק גדול ביותר של זמן ומקום, ובחברה בה שלטה דת שונה, מחייב מאמר נוסף על בסיס מחקר נוסף. אך אם יש צורך בהוכחה נוספת לכך שהקדמה אינה מתקדמת בהכרח בקו ישר, הרי היא לפנינו.

ספרה האחרון של הפרופ' שולמית שחר, "הצוענים: עם הנוודים של אירופה" ראה אור בהוצאת אוניבסיטת תל אביב והוצאת מפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו