בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אותך אני מחפש! בתוך הראש של יוסי ורדי": עשה אקזיט

יוסי ורדי מייצג את סיפור ההצלחה של ההיי-טק הישראלי. עם זאת, המתכון שלו רחוק מלהיות אידיאלי לתעשייה כולה. ורדי מתעניין בחברות רזות וזריזות, שיאספו תוך זמן קצר מיליוני משתמשים רק כדי שיוכל למכור אותן הלאה, לכל המרבה במחיר

26תגובות

אותך אני מחפש! בתוך הראש של יוסי ורדי

אנתוני דייוויד. תרגום מאנגלית: ירון בן-עמי. הוצאת עליית הגג וידיעות ספריים, 319 עמ', 98 שקלים

כמה עמודים לפני שהספר מסתיים מעיר יוסי ורדי למחבר על אבחנותיו המשמימות. "מה שתגיד. זה הספר שלך. אבל אם אתה שואל אותי, אנשים רוצים סיפור טוב, ואם אתה משעמם אותי, רק תאר לך איך הם הולכים להגיב". איך באמת?

יוסי ורדי הוא אחת הדמויות הבולטות בהיי-טק הישראלי ב-15 השנים האחרונות. הסיבה לכך נעוצה במכירת החברה של בנו, אריק, שבה היה מושקע באופן אישי, "מיראביליס" - שמאוחר יותר שינתה את שמה ל-ICQ, כשם המוצר המרכזי שאותו פיתחה - תוכנה למסרים מיידיים. המכירה, שהושלמה ביוני 1998, תמורת 407 מיליון דולרים במזומן לענקית האינטרנט האמריקאית AOL, נתנה לבועת הדוט.קום את חותמת הכשרות הישראלית. בשנים שלאחר מכן, "אפקט מיראביליס" הוביל להקמתן של מאות חברות סטארט-אפ אשר חלקן הלא מבוטל התפוגג עם התפוצצות הבועה. מי שנשאר לאחר שהעשן התפזר הוא ורדי עצמו.

אנתוני דייוויד יצא בספרו "אותך אני מחפש!" (תרגום שמאבד את כל הקסם הלועזי "I Seek You" משחק מלים על שם המוצר שמכר ורדי) לפצח את דמותו של האיש. קשה לחשוב על כנס, אירוע, פאנל, תוכנית טלוויזיה או רשימה עיתונאית שבהם לא ניתן לוורדי מקום של כבוד. ורדי זכה לשלל של כינויים, את כולם הוא לא סובל: "גורו האינטרנט" ("תקרא לי גורו, תקרא לי בורו, זה לא משנה", אומר ורדי לדייוויד), "הסנדק של ההיי-טק הישראלי", "נביא" ושאר תארים שמטרתם להמטיר עליו הוד והדר.

הדרך שבה ורדי מתייחס לכבוד מלמדת לא מעט על אישיותו כפי שהיא משתקפת גם בספרו של דייוויד. ורדי אינו נחבא אל הכלים, הוא אינו בורח מהופעות ציבוריות, אינו בוחל בראיונות, בהרצאות, במפגשים עם שועי עולם. הוא מגנט של תשומת לב. עם זאת, הוא לעולם יתייחס לעצמו בחוסר רצינות קומי. הוא יתבדח על חשבון עצמו ועל חשבון המארחים, ישחיל בדיחה אחת, או שתיים, או שלוש, יצניע את תפקידו בהצלחת החברות שבהן הוא מושקע, ובראשן החברה ההיא שהפכה אותו למולטי-מיליונר.

השאלה היא אם הניגוד הזה מצדיק ספר שיעסוק בדמותו. חציו הראשון של הספר מספר את מכירתה של "מיראביליס". כמעט שאין בסיפור המכירה, שמוצג על פני כ-160 עמודים, כל פרט חדש, ואם יש כזה הרי שהוא בגדר טריוויה היסטורית משעשעת ותו-לא. הדינמיקה המתוארת סביב מכירת "מיראביליס" היתה נכונה לתקופת הבועה שאינה עוד. גם AOL האימתנית אינה עוד אותה חברה, כמו גם חברת Excite שמוזכרת ברקע מדי פעם בפעם. אפילו מיקרוסופט היא לא אותה מיקרוסופט אימתנית של אמצע שנות ה-90.

את המחצית השנייה של הספר מקדיש דייוויד לחיפושו של ורדי אחר סוד ההצלחה שלו עצמו. ורדי אינו אדיש לעובדה שמה שבעצם היה שווה 407 מיליון דולרים הוא לא המוצר עצמו, אלא קהיליית המשתמשים הענקית והנאמנה שלו (עד לשלב מסוים, שלאחריו רבים נטשו אותו), שמנתה עשרות מיליוני משתמשים. אם זה מה ששווה כל כך הרבה כסף נשאלת השאלה איך עושים את זה שוב: איך גורמים לגולשים לחזור ולהשתמש בשירותים חדשים? איך הופכים את אותם שירותים לוויראליים, דביקים? איך גורמים למשתמשים להפוך לסוכני השיווק והמכירות הכי טובים של החברה? במלים אחרות, ורדי מחפש את סודות ה-Cool, והוא עושה זאת בשיטתיות המאפיינת אותו מאז שהיה עובד מדינה.

הבעיה היא שמה שדייוויד לומד מוורדי אינו חדש, לא למי שקורא את מדורי ההיי-טק בכלל, ולא למי שמכיר את תרבות הסטארט-אפים בפרט. המחבר לומד שוורדי מאמין גדול בכנסים לא מאורגנים שבהם פשוט עושים כיף, שאין בהם סדר יום מסודר. הוא לומד שוורדי סבור שסוד הקסם של ההצלחות טמון ביכולת של חברות היי-טק להניע את המשתמשים לשתף פעולה, לתקשר ובעיקר ליהנות. הוא גם לומד שוורדי עצמו הבין שאין כאן באמת מתכון - שהרי אם היה מתכון כל החברות שבהן ורדי השקיע היו מצליחות - ולא כולן הצליחו.

במשך קריאת הספר נוצרת התחושה שספרו של דייוויד הוא כתבת מגזין שיצאה מכלל שליטה, או לחלופין כזו שסובלת משגעון גדלות. חלקים ארוכים מדי בספר מוקדשים לתיאור חוויותיו של דייוויד עצמו בכנסים שוורדי מארגן. אין בקטעים ארוכים אלה כל תובנה אמיתית, אלא סוג של חוויה אישית וגם היא די בנאלית. חלקים אחרים מוקדשים לסקירות היסטוריות לעוסות לעייפה באשר לשינויים שהתרחשו בתעשיות שונות כמו תעשיית המוסיקה. אפילו התובנות באשר לוורדי עצמו חוזרות על עצמן פעם אחר פעם בניסוחים שונים, וכולן מובילות לאותה המסקנה: ורדי הוא יהודי משעשע שאין בו שום דבר סטנדרטי - לטוב ולרע.

ובכל זאת, מי שרוצה להכיר את יוסי ורדי ימצא שהספר עושה את העבודה. הקוראים מגלים אישיות מוחצנת אך מקסימה, שטותניקית אך חריפה, שלומפרית אך סדורה. ורדי הוא מלך השמוזינג, קושר הקשרים, טווה החוטים. הוא השדכן האולטימטיבי, מחבר בין יזמים לרעיונות, בין משקיעים לחברות. הוא מרכזייה אנושית. לא פחות חשוב מכך, ורדי מכיר את המגבלות שלו עצמו. הוא יודע שהוא לא יודע, הוא יודע שהוא עובד עם אנשים חכמים ממנו וצעירים ממנו, שלרוע מזלם אין להם הכסף שבו הוא התברך. ביזמים הוא מחפש רעב, כישרון, עצמאות, יושר, נכונות לקחת סיכון ובעיקר נחמדות. כן, ורדי בוחר את ההשקעות שלו בהתאם לשאלה אם היזם נחמד. קשה לא לחבב טיפוס כזה.

עם זאת, המתכון של ורדי רחוק מלהיות המתכון האידיאלי לתעשיית ההיי-טק הישראלית כולה. ורדי מתעניין בחברות רזות וזריזות, שאוספות תוך זמן קצר מיליוני משתמשים רק כדי שיוכל למכור את החברות הלאה, לכל המרבה במחיר, תוך שהוא גוזר קופון שמן על השקעה קטנה. הוא לא נמצא בעסק בשביל חברות שיתפתחו לאורך שנים ושיעסיקו אלפי עובדים; הוא לא כאן בשביל להקים "נוקיה ישראלית" ואפילו לא בשביל צ'קפוינט. אף על פי שהוא פטריוט ישראלי אמיתי, שמקפיד להשקיע ביזמים ישראלים, הוא כנראה אינו מאמין שהישראלים מסוגלים או מעוניינים לייצר תוכן בעל ערך או כסף גדול בכוחות עצמם. הוא כאן בשביל לבנות, כדי שיוכל למכור.

הד"ר יובל דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו