בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האחים המוסלמים": בסך הכל חבר'ה פרגמטים

תנועת האחים המוסלמים השכילה לנצל את עיוורונם של שליטים, אבל גם את המזל ששיחק לידיה

5תגובות

האחים המוסלמים: חזון דתי במציאות משתנה

מאיר חטינה ואורי מ' קופפרשמיט (עורכים). הוצאת הקיבוץ המאוחד, 304 עמ', 88 שקלים

ראשיתו של קובץ המאמרים, הראשון בעברית, המוקדש כולו לאחים המוסלמים, התנועה האיסלאמית החשובה ביותר, בכנס אקדמי שהתקיים באוניברסיטת חיפה ב-2008, במלאות 80 שנה לייסודה. האיחור האופייני בפרסומו הצדיק הפעם את עצמו - ב-2012 מעוררת כמובן התנועה עניין רב בישראל ובכלל, נוכח נסיקתה המטאורית מאז המהפכות במזרח התיכון בראשית 2011: במצרים ניצחה בבחירות לפרלמנט ונבחר מועמדה לנשיאות; בתוניסיה שולטת תנועה הקרובה לאחים; ואת רצועת עזה כבשה כידוע חמאס, המעידה על עצמה שהיא הענף הפלסטיני של האחים עוד ב-2007.

רויטרס

היד עוד נטויה, יהיה לתנועה בוודאי מה לומר בעת שיתגבש השלטון בסוריה שאחרי אסד; בירדן כוחה עולה בהתמדה; לתנועה האיסלאמית בישראל, על שני פלגיה - שאף היא מוצאה מהאחים - נוכחות משמעותית; ומשקל האחים רב בפזורה האיסלאמית באירופה ובארצות הברית. ראוי לפיכך שהציבור הישראלי יכיר מקרוב את השכן רב-העוצמה הזה, ולא יסתפק באמירה של ראש הממשלה המנוח, יצחק שמיר, שלאחרונה היתה לה עדנה (בלתי מוצדקת), שעל פיה "הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים". אמירה זו אינה נכונה כמובן עובדתית והיא מצפן רע לקבלת החלטות.

הספר מכסה קשת רחבה של ארצות ונושאים, וכתוב בצורה בהירה, ללא ז'רגון אקדמי מכביד. משתתפות בו כמה מהאושיות הוותיקות והמוערכות בהיסטוריה של המזרח התיכון (וחבל שבשל העוינות הפוליטית והדתית אין כתביהן ומחקריהן זוכים בדרך כלל לתרגום ולדיון בעולם הערבי), לצד חוקרים צעירים ומבטיחים.

ניכר המאמץ שלא להסתפק בהיסטוריה פוליטית ורעיונית, ולעסוק גם בהיסטוריה חברתית, למשל במאמרו של אורי מ' קופפרשמיט, המנסה לאמוד ולכמת את כוחה המספרי הקונקרטי של התנועה; ובמאמרה של ענבל טל, המתחקה אחר עליית מעורבות הנשים בתנועה האיסלאמית בישראל, בין היתר בהשפעת החיכוך עם החברה היהודית.

על הפער הדרמטי בין תמונת המצב ב-2008 לזו של ימינו - בכירי התנועה ואוהדיה עדיין משפשפים כנראה עיניהם בתדהמה מדי בוקר: אכן מוחמד מורסי איש התנועה הוא נשיא מצרים! - ניסו העורכים לגשר באמצעות עדכון בסיום כל מאמר, ובתוספת קצרה למדי במבוא מאיר העיניים. ייתכן שהיה מקום לייחד סקירה פנורמית למהלכי האחים מאז ראשית הטלטלה הפוליטית במזרח התיכון, אך מוצדקת הנטייה שלא להרחיב יתר על המידה במרדף אחר האירועים השוטפים המשנים תדיר את תמונת המצב. מוטב להיסטוריונים מקצועיים להשאיר את זירת הפרשנות המיידית לעיתונאים ולקהילת המודיעין, וגם אלו מתקשים כידוע - ואין הדבר נאמר בגנותם - לחזות את הבלתי ניתן לחיזוי.

 

*

 

את תנועת האחים המוסלמים יסד ב-1928 באיסמאעיליה חסן אל-בנא (1906-1949). הוא היה מורה לערבית, כריזמטי מאוד ובעל יכולות ארגוניות נדירות. הוא נתפש עד היום כדמות מיתולוגית וכתביו המועטים, ובעיקר איגרותיו (רסאיל), שהן מעין דרשות מורחבות, זוכים ללימוד ולניתוח עד היום. התנועה היתה חלק מגל איסלאמי, שבא כתגובת נגד למגמות החילון, ההתמערבות והלאומיות ה"פרעונית" שרווחו אז במצרים המלוכנית-פרלמנטרית, בעלת החוקה הליברלית. עיקר חידושה של התנועה לא היה בתחום הרעיוני; היא דוגלת בהשלטת השריעה - מערכת החוק האיסלאמי המבוססת על הקוראן - על כלל תחומי החיים, מתוקף ראייתה את האיסלאם כמספק מענה טוטאלי לאורחות החיים, אך מוכנה להתאמות ולשינויים שיסגלו את המענה הזה להתפתחויות המודרניות. בכך היא מאמצת את משנתם של ההוגים ה"מודרניסטים" שקדמו לאל-בנא, התומכים בפרשנות מחודשת (אג'תהאד) של המקורות הקלאסיים - הקוראן והחדית. ברוחו של עידן המאבק בקולוניאליזם, התנועה היתה חשדנית מראשיתה כלפי אימוץ תכנים מתרבות המערב, אך אינה דוחה אותם כליל.

החידוש הגדול שלה הוא במתן ביטוי ארגוני מגובש לתפישות אלו, מתוך חתירה מוצהרת להרחבת ההשפעה הציבורית עד כדי תפיסת השלטון. התנועה התפשטה במהירות, בעיקר בקרב המעמד הבינוני והמשכיל בערים, פתחה גם סניפים מחוץ למצרים ונהפכה לגורם הכוח החוץ-פרלמנטרי החזק ביותר לפני מהפכת 1952.

האחים צברו פופולריות גם בזכות מעורבותם, לצד הצבא המצרי, במלחמת 1948, והטפתם האנטי-ציונית, שכללה לרוב גם נימות אנטישמיות חריפות. האחים תמכו במהפכת "הקצינים החופשיים" ותלו בה תקוות רבות, אך נאצר, שחשש מפניהם ולא היה שותף לחזונם, הפעיל נגדם דיכוי אכזרי והוציא אותם מחוץ לחוק.

חוסנם הארגוני איפשר להם להשתקם בהדרגה בתקופת סאדאת ומובארק, שנזקקו לתמיכת האחים נוכח התחזקות הגורמים הרדיקליים-טרוריסטיים, אלה שביצעו בשנות ה-80 וה-90 מעשי טרור חמורים נגד המשטר - ובראשם רצח סאדאת ב-1981. האחים השתלבו בהדרגה במערכת הפוליטית המצרית, תוך ניהול מערכת מורכבת וחשדנית של יחסי חתול-עכבר עם הממסד השלטוני, ששילם להם לעתים גם במטבע של הקניית צביון איסלאמי מובהק יותר לחברה המצרית.

בבחירות החופשיות יחסית שהתקיימו ב-2005 זכו האחים (שיכלו להתמודד רק כעצמאיים או ברשימות אחרות ולא כמפלגה רשמית) ברבע ממושבי הפרלמנט. המשטר נקט בתגובה את מה שנראה בדיעבד כדרך הגרועה ביותר האפשרית - ב-2010 הוא זייף את הבחירות כך שאיש מהאחים לא נבחר. צעד זה, בצד התעלמות מחוליי היסוד של החברה המצרית, הולידו את המהפכה, שאותה לא יזמו כידוע האחים, אך לפחות עד כה השכילו לקצור את פירותיה.

 

*

 

אכן, כפי שמציין בקובץ עמנואל סיוון, שרידותם הסתייעה לא רק בגורמים שצוינו לעיל, אלא גם המזל שיחק לידיהם פעמים רבות: מפלת 1967, כישלון חזון הלאומיות הערבית של נאצר ועיוורונו של משטר מובארק בדמדומיו סייעו לכך שחזונם שלהם יהפוך למושך עבור רבים מן ההמונים והמשכילים כאחד.

שאלת האמצעים שעל התנועה לנקוט למימוש מטרותיה - כלומר אם לאחוז בנשק או לא כדי לתפוס את השלטון - עוברת כחוט השני במרבית המאמרים שבספר. ישראל גרשוני מראה כי כבר מראשית דרכה הקו המרכזי שקבע אל-בנא הוא של פרגמטיות והתפתחות אבולוציונית ("המהפכה אינה חלק מהבשורה של האחים", אמר אל-בנא), תוך הסתמכות על ה"דעוה" - מושג מפתח, שפירושו לא רק הטפה כתרגומו המילולי, אלא גם כינון תשתית חברתית-קהילתית רחבה שתהיה מנוף יעיל לגיוס ההמונים.

החריגים הבולטים לכלל זה הם תנועת חמאס במאבק הפלסטיני, המצריך, לשיטת ראשיו, טרור מתאבדים והטפה להשמדת יהודים (כפי שמציין במאמרו מאיר ליטבק); והמקרה הסורי: כאשר ניסו האחים לחולל מרד מזוין בסוריה בראשית שנות ה-80 (מאמרו של יצחק וייסמן).

חשוב להדגיש כי כלפי אויבים חיצוניים (בריטניה, "הציונים") היה אל-בנא מתון הרבה פחות: הוא חיבר, בין היתר, את איגרת הג'יהאד המקדשת את "תעשיית המוות", מטיפה להקדיש את החיים החד-פעמיים למוות כשאהיד, ונהפכה למסמך יסוד בתרבות הג'יהאד. אבל מרבית הכותבים בקובץ מסכימים כי הגישה הפרגמטית הבסיסית התעצמה אצל יורשי אל-בנא במצרים ובמקרים רבים גם מחוצה לה. יורם מיטל מתאר זאת היטב בניתוח המצע המפורט יחסית שפירסמו "האחים" במצרים ב-2007, שעיקריו אומצו על ידי מפלגת "הצדק והחירות" שהקימו ב-2011; ובניתוח התנהלותם בפרלמנט אחרי בחירות 2005, אז מיעטו דווקא להעלות הצעות חוק לכפיית השריעה, והתמקדו בטיפול בבעיותיהם של האזרח מן השורה, "האדם הקטן", ובחשיפת שחיתות המשטר.

תווי האופי הפרגמטי ויכולת ההסתגלות הגבוהה לנסיבות המשתנות מתחדדים כאשר בוחנים את היחס כלפי התנועה של אלה שגדלו בשורותיה, אך נהפכו למתנגדיה הקיצוניים ביותר בשל מתינותה לכאורה. מאמרו של מאיר חטינה מזכיר בראש ובראשונה את סייד קוטב, שהיה מראשי התנועה בשנות ה-50, אך הטיף למהפכה אלימה שתחולל אליטה אוונגרדית, וקבע כי יש לגיטימציה גם לג'יהאד נגד מוסלמים (כוונתו היתה לנאצר, האיש שהוציאו להורג ב-1966) שהם למעשה ג'אהלים חדשים (דהיינו, במעמד הכופרים הקדם-איסלאמיים) - קביעה מרחיקת לכת שהזרם המרכזי באחים דחה מכל וכל וקבע עוד בשנות ה-70 כי "אנו מטיפים ולא שופטים", כלומר איננו נוטלים את החירות להרוג את מי שאינו מוסלמי טוב בעינינו.

חטינה מרחיב בניתוח הספר "הקציר המר" של המצרי איימן אלטואהירי - יורשו של בן-לאדן בהנהגת אל-קאעדה - הבא חשבון נוקב עם דרכם "הבוגדנית" של האחים, מאשימם בשיתוף פעולה עם משטר מובארק ואינו נרתע גם מניתוץ דמותו האיקונית של אל-בנא עצמו.

 

*

 

מה אפשר, בכל זאת, בזהירות המתחייבת, להסיק מכך על העתיד? האם גם כשהאחים בשלטון, או למצער שותפים מרכזיים בו, הם ינקטו קו זהיר ומחושב ברוח הפרגמטיזם העולה מדפי הספר? ייתכן, אך אין בכך ודאות. יש לומר בבירור, שנקודת המוצא הרעיונית שלהם היא אנטי-מערבית, אנטי-ליברלית, אנטי-פמיניסטית ואנטי-ישראלית, וזו רק רשימה חלקית.

צעדיו הראשונים של מורסי בתפקיד מרמזים אולי על מקום לאופטימיות: ביקורו הראשון בחו"ל היה בסעודיה, האורח רם המעלה הראשון שקיבל בארמונו היתה אשה נוצרייה (שתי קטגוריות בעייתיות מאוד בראייה האידיאולוגית של התנועה) - הילרי קלינטון, ויוחסה לו ההתבטאות כי הוא ניצב במרחק שווה בין פת"ח לבין חמאס, אך אלו עשויים להיות גישושים טקטיים וראשוניים בלבד. אין דרך להעריך כיצד ינהגו האחים בעתות משבר והתלקחות אזורית, או אפילו "רק" במין חזרה על מבצע "עופרת יצוקה".

אפשר גם להוסיף ולשאול: ומה אם תיווצר בשלב כלשהו באזור חגורה של משטרי אחים? ובזירה הפנימית - כיצד תצלח התנועה את המעבר מהיותה גוף נסבל, אך לעתים נרדף, למפלגת שלטון? האם יממשו "האחים" את מחויבותם ההצהרתית לכינון "מדינה אזרחית" ולכללי הדמוקרטיה (שתואמת לטענתם את עקרון ה"שורא", היוועצות, המופיע בקוראן)? האם וכיצד יתחשבו בכך שקרוב למחצית מהמצביעים בסיבוב השני בבחירות לנשיאות במצרים העדיפו את אחמד שפיק, מועמד המשטר הישן, ובלבד שלא יהיה נשיא שהוא גם אח? או שככל תנועה דתית יקבלו בראש ובראשונה את ציוויה של "מועצת החכמים" שלהם? כלומר, את החלטותיה של "מועצת ההדרכה", שבראשה עומד מוחמד בדיע, "המדריך הכללי" של התנועה, כתוארו של אל-בנא ויורשיו לפנים. גיבוש המענה לשאלות קשות אלו יארך זמן ומן הסתם יהיו בו עליות ומורדות. מוטב גם למשקיף הישראלי המודאג לאמץ בינתיים את הפסוק מן הקוראן (סורה 38, פסוק 88), שבו השתמש אל-בנא כשהטיף לנאמניו לגלות אורך רוח מול קשיי ההווה: "בעוד זמן מה תדעו על מה מודיע הוא".

ישראל שרנצל מלמד על האיסלאם המודרני בחוג לערבית ואיסלאם באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו