בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"תעלומת הכתר": לכתר אין מלך

ספרו של העיתונאי מתי פרידמן על קורות כתר ארם צובא הוא כתב אישום חמור נגד התנועה הציונית ומוסדותיה שחמסו את אוצר העם היהודי ונתנו לו להירקב במחסנים

114תגובות

תעלומת הכתר: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך
מתי פרידמן. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 288 עמ', 92 שקלים

שנים שאני מנהל מלחמת חורמה על מעמדה המשפיל של המלה "ספר" במשחק "ארץ עיר". אני עומד כחומה בצורה כנגד אלה שטוענים כי "ספר" צריך להימנות כ"דומם" באות סמ"ך, בעוד שאני מקפיד להכניסו בטור ה"חי" באותה אות. לכל אחד מילדיי יש דרך אחרת להתמודד עם טרחנותו המתישה של אביהם. בתי למדה כבר בגיל צעיר לעבור במהירות שיא מהאות נו"ן לאות עי"ן - בעת שהיא מונה בלבה את האותית עד שיגיע הציווי "סטופּ" - והיה שלב שחששתי שהיא באמת כבר לא יודעת שמסתתרת שם אות נוספת, עגולה כשמש במרום. אחיה הצעיר, לעומת זאת, נוהג להסות אותי בגסות כל עת שנקלע קורבן חדש למשחק מולי, ואני פורץ - כאמור, בדחף לאו בר כיבוש - בנאום ה"אין דבר חי יותר מאשר ספר". מנסה ולא פעם אף מצליח להשתיקני. קִראו לזה טרחנות מתישה או הגדירו זאת כהתנשאות מעצבנת, אבל זו האמת לגבי דידי. גם אם ספר אינו בשר ודם כמונו, אין דבר חי ממנו בעבורי: אני מקנא בספרים, מתאהב בהם, מתעב אותם, משוחח אתם ולעתים אף לועג להם.

איני באמת בודד במוזרותי זאת. רובנו הרי נוהגים כך ואין ספר שממחיש זאת יותר מאשר ספר הספרים, התנ"ך. אלפי שנים האנושות סוגדת לו, הורגת ונהרגת בשמו, חיה לפיו ומתווכחת אתו. אוקיינוסים מלאו בדם אדם בעטיו ואימפריות אדירות קמו ונפלו בשבילו. אפילו היום, אחרי כ–300 שנים של נאורות יש המונים שמוכנים לתת את נפשם על תג קטן מתגיו. אין להכחיש - סיפור האהבה של האנושות עם ספר הספרים הוא המלהיב מכולם ולכן גם המבעית מכולם, שכן כמו כל סיפור אהבה הוא כורך יחד אהבת אמת ‏(לאל‏), יצרים, כבוד, צורך בשליטה ותאווה לא נשלטת למילוי סיפוקים אישיים.

הסיפור של כתר ארם צובא, כתב היד העתיק ביותר של התנ"ך שמצוי בידינו כיום, מוכיח זאת. קרוב ל–1,000 שנים שהוא מצית את דמיונם של רבים. מאז נכתב, בשנת 930 לספירה בטבריה, הוא נחשב לא רק ל"עותק המושלם ביותר של התנ"ך העברי", אלא גם ל"מהדורה המושלמת של דבר האל". משום כך, רבים ביקשו לדעת אותו. למזלנו, עם האחרונים נמנה גם העיתונאי מתי פרידמן, שמפגש מקרי במרתף היכל הספר עם מה שתואר כ"גרסה היחידה והמהימנה של דבר האלוהים כפי שנוסח בשפת האדם" הלהיט אותו. כמו כל גבר מאוהב הוא יצא לאתר את זו שלא ידע את שמה בשלב הראשון, ובשלב הבא - כשהבין כי היא נשדדה ונפגעה - ביקש להביא לדין הקוראים את מי שאחראי לפגיעה זו.

פרידמן עצמו מעיד כי "הבנתי שגם אם כתר ארם צובא לא יהיה שלם עוד לעולם יש לעשות הכל כדי להשלים את סיפור קורותיו. זוהי חובתנו לאנשים שכתבו את הכתר, שקראו בו, שנשבעו בשמו ושהגנו עליו בגופם במשך 1,000 שנה".

מוזיאון ישראל

"למזלנו" בכתיבה קולחת הצליח פרידמן לא רק למצוא ככל הנראה פתרון לתעלומה, אלא גם להחיות את סיפור הכתר כך שאפילו הקורא שלא ממש התעניין בסיפור ונרתע מהעטיפה הלא מזמינה שלו ‏(כמו הח"מ‏) לא יכול להניח את הספר מידיו. פרידמן הצליח להחיות את הסיפור במובן זה שהוא לא רק השלים את קורות הכתר מהרמזים וחלקי המידע שהושלכו פה ושם, אלא שתיאוריו הצליחו ליצוק חיים שלמים לכתר האדיר הזה. ואילו חיים היו לכתר הזה.

כתר ארם צובא הוא שמו המאוחר של כתב יד שנכתב על ידי שלמה בן בויאעא והנקדן אהרן בן משה בן אשר בטבריה ב–930 לספירה, לערך. בן אשר נחשב לסמכות העליונה, ולכן הכתר נחשב כבר בראשיתו כנוסח המסורה המדויק ביותר שנכתב אי פעם. נוסח אשר ממנו יעתיקו ויגיהו הסופרים והנקדנים בעתיד את כתבי היד שלהם. החשיבות של הדיוק היא ברורה. כפי שמציין גם פרידמן, התורה היא לבה של היהדות. עם חורבן הבית בשנת 70 לספירה והגלות שבאה בעקבותיו היה צריך למצוא דבר מה נייד שיקשור בין כל היהודים שנפוצו. אלה היו מלותיו של ספר הספרים ששימרו את העם. לכן, כדי לשמר על האחדות כולם חייבים לקרוא בדיוק אותה גרסה, לרבות הסימנים והחלקים שאינם מובנים לנו, משום שאפשר שכוונת האל - שזה דברה - תתפרש רק בעתיד. וכך, מאות שנים אחרי החורבן החלה קבוצת חכמים בטבריה לערוך את הגרסה המהימנה ביותר של הטקסט התנ"כי. המיזם שארך מאות בשנים ביקש לאסוף ולתעד מסורות שעברו בעל פה, להגיע להסכמות במקום שבו יש מחלוקת וליצור בסופו של תהליך את הטקסט שעליו יתבססו מעתה כל עותקי התנ"ך בעולם כולו. כאמור, היה זה אהרון בן אשר שהצליח להביא לכדי סיום את המיזם האדיר הזה באמצעות הספר שזכה לכינוי "הכתר".
כפי שמציין פרידמן "יש בעולם עשרות אלפי ספרי תורה אך כתר אחד בלבד". ואכן גם היום, יותר מ–1,000 שנים אחרי, חוקרי התנ"ך רואים בו את הספר החשוב ביותר בנמצא.

הכתר, כמו העם שהוא ביקש לשמר ולהוביל, עבר תלאות רבות ‏(וכמונו גם אלו עדיין לא תמו, למרבה הצער‏). הוא לא הפסיק לנדוד, להסתתר, להימלט ולהינצל מפרעות בדרך נס. בתחילת המאה ה–11 הוא הועבר מטבריה לקהילה הקראית בירושלים. שם ב–1,099 הוא נשדד על ידי הצלבנים שהעמידו אותו למכירה. החדשות מירושלים הגיעו לקהילה היהודית האמידה בפוסטאט הסמוכה לקהיר. מאחר ש"יהודי פוסטאט דאגו לספרים כמעט כמו שדאגו לאנשים ובתכתובות מאותה תקופה הם מוזכרים באותה נשימה" ‏(אגב, בשטר גיוס הכספים מצוין מפורשות כי מותר לעשות שימוש בכספים שנאספו "לשם פדיון ספרי תורה ואנשי האלוהים הנתונים בשבי המלכות הרשעה, אלהים ישמידה", ודוק: הספרים קודמים לבני אדם‏), הם גייסו כספים רבים וגאלו את הספרים ובהם גם הכתר. וכך הכתר יצא לגלות מצרים, שם גם השתמש בו הרמב"ם והסתמך עליו כשכתב את קודקס ההלכות החשוב שלו: משנה תורה. בסביבות המאה ה–14 היגר נכד נינו של הרמב"ם לחאלבּ ‏(היא ארם צובא‏) שבסוריה והספר אתו. כאן הוא קיבל את שמו הסופי ונשמר מאות בשנים בתוך תיבת ברזל שנקבעה במעין גומחה בבית הכנסת שבעיר. עם הגעתו לחאלב הוא נהפך ליהלום בכתר הקהילה היהודית והתפתחה אגדה שלפיה ביום שהכתר ייצא מגבולות העיר, תחרב הקהילה.

ב–1948, עם פרוץ מלחמת העצמאות, החלו פרעות ביהודי ארם צובא. בית הכנסת חולל, נבזז וחלקו הועלה באש. באותו יום או למחרתו - כאן כבר מתחילות כמה גרסאות הסותרות זו את זו - גבאי בית הכנסת אשר בגדדי מצא אותו זרוק כשחלק מדפיו פזורים, אסף אותו ונתנו לרבני הקהילה. יחד הם הסתירו אותו במקומות מחבוא שונים בעוד הם מפיצים את השמועה שהספר אבד באש שאחזה בבית הכנסת. עשר שנים עברו וב–1958, לאחר מסע שיכנועים של נציגי מדינת ישראל ובראשם הנשיא יצחק בן־צבי, שהיה אף הוא אחד הגברים המאוהבים בספר, הוא הוברח לטורקיה. שם שליח הסוכנות ‏(שמצוין משום מה בשם בדוי "יוחנן שנער" בעוד כל האחרים מצוינים בשמם האמיתי‏), קיבל אותו ומשם עשה דרכו לירושלים, מקום מושבו הנוכחי. לפי הגרסה הרשמית, עם הגיעו ארצה הוא נמסר לידי נשיא המדינה דאז, יצחק בן־צבי.

זמן קצר אחר כך התברר שהכתר שלכאורה "הוצל מהלהבות" הגיע לידי הנשיא לא שלם, וכשליש מדפיו חסר. ודווקא 200 העמודים הראשונים המכילים את ספרי החומש, התורה עצמה. זה היה מצב הדברים ה"רשמי" כשפרידמן יצא לדרך. זה גם הסיפור שאני הכרתי, אם מהרומן הנפלא של אמנון שמוש ‏("מישל עזרא ספרא ובניו"‏) ואם מספרים נוספים.

מכון בן צבי

חושיו העיתונאיים המחודדים של פרידמן אותתו לו כבר מהתחלה שמשהו מוזר בסיפור השיבה המושלם הזה של הספר, שחזר בחלקו להתאחד עם אוהביו בארץ הולדתו. לדאבון לב הוא צדק. פרידמן חושף רבדים מושתקים בסיפור, וכך, אגב סיפור קורות הכתר, הוא מספר סיפור גדול ‏(ולגבי דידי חמור ועצוב‏) אפילו יותר: סיפורה של ההתנשאות הציונית בראשית המדינה כלפי הקהילות היהודיות שעלו ממדינות ערב. התנשאות שאיפשרה לא רק את ביזת הכתר מאנשי הקהילה שהגיעו לארץ, אלא גם את הסתרתו ואת הפיכתו לרכושם הבלבדי של חברי אותה קבוצה ‏(בראשה הנשיא בן־צבי‏) שניכסו אותו לעצמם ולמחקריהם.

מתברר שהכתר אינו מקרה חריג. לאנשי בן־צבי היה "תיאבון גדול לספרים עבריים עתיקים מן המזרח", כדברי פרידמן. כך למשל קרה עם הספרים של יהדות תימן. יהודי תימן השאירו את כל רכושם מאחור, אבל "הביאו עמם את ספריהם, בעיקר כתבי יד וספרי תורה, רבים מהם עתיקים". במחנות המעבר נאמר להם להפקיד את ספריהם בידי אנשי הצוות. רבים מהם לא זכו לראות שוב את ספריהם. בן־צבי עצמו שביקר במחנה עדן ב–1959 פתח את ארגזי הספרים "כדי לבדוק היטב אם יש בהם חומר בעל ערך למען המכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון", כפי שהעיד לימים. לשאול את בעלי הספרים מה רצונם לעשות בספריהם לא עלה כנראה על דעתו. אלה מרבני תימן שביקשו לקבל את הספרים חזרה כשהגיעו ארצה, גילו כי הם נעלמו. אחד מהם כתב מכתב זועם לסוכנות היהודית: "איך נשמרו בארץ הערבים ובארץ ישראל, מקום העברים, נגנבו?" ורב אחד מתאר כיצד רדף אחרי ספריו ואז "איימו עלי שאם אמשיך לנדנד יחייבו אותי לשלם את דמי העלייה לארץ".

זה היה גם, כאמור, גורלו של הספר. פרידמן חושף פרוטוקולים של משפט שבו תבעו פרנסי קהילת ארם צובא בישראל את מדינת ישראל על גזילת הכתר כרכוש הקהילה. מהפרוטוקולים עולה שהנשיא בן־צבי ועושי דברו נהגו באדנות ובבוז כלפי רצון אנשי הקהילה. כרבים אחרים בעם היהודי הם התאוו לכתר, ומאחר שהם היו בעלי הכוח במדינה הצעירה הם פשוט לקחו אותו אליהם באמצעות "שוחד" שנתנו לשליח שהביא את הספר ארצה מחאלב ולחצים שהפעילו במהלך המשפט על נציגי הקהילה, שנאנסו לחתום על פשרה, ולפיה הבעלות על הכתר תהיה משותפת למדינה ולקהילה, אך הכתר גופו יסתופף תחת קורת הגג של מכון בן־צבי, ולא יוּצא משם כי אם באישור של חבר הנאמנים המשותף. הנימוק היה, איך לא? טובת הכתר. הכתר צריך להישאר במכון בן־צבי משום שרק בהיותו בידיים ממלכתיות יישמר הכתר ולא יינזק.

וכאן מגיע פרידמן לקטע המקומם והמרעיש ביותר בספרו. פרידמן, שנעזר בבני סמכא רבים אחרים ‏(ובראשם החוקרים רפי סיטון ועזרא קצין‏) מגיע למסקנה שהכתר כלל לא הוצל מהלהבות, אלא נבזז ולא בסוריה על ידי פורעים אלא בישראל, ככל הנראה על ידי נציגי מכון בן־צבי. לא ייאמן כי יסופר. באומץ המלמד על ידענות הכותב, פרידמן לא חושש להצביע על האחראי המרכזי לשיטתו - מאיר בניהו, שהיה מנהל המכון תקופה ארוכה והלך לעולמו ב–2009. פרידמן מצטט את הד"ר צבי צמרת שהיה מנכ"ל מכון בן־צבי במשך 26 שנים והודה לפניו כי "מאיר בניהו שהיה מנהל המכון תקופה ארוכה, אחראי להיעלמות 'עשרות' כתבי יד ממכון בן־צבי. נשיא המדינה אז, זלמן שז"ר, התערב בעניין באופן אישי והדברים לא עלו לכדי חקירה". פרידמן מביא עדויות נוספות של אנשים שידעו ושתקו. חרפה שנוספה לחרפה: עובדי ציבור בכירים, שבמקום למלא את חובת נאמנותם כלפי הציבור ולפחות ליידע אותו באשר למצב הדברים האמיתי, סייעו לטאטא את הדברים מתחת לשטיח. קשה לא להתבייש כשאתה קורא את הדברים האלה - הישראליות מתגלה במלוא כיעורה ושחיתות מידותיה. בדין שואל אחיו של בניהו, השר לשעבר משה נסים: "מדוע במשך 40 שנה לא פנו לרשויות אכיפת החוק והתלוננו?". אמת ויציב. אמת ועצוב.

פחות חמור אבל מקומם לא פחות לגלות שדווקא בארכיון מכון בן־צבי מצבו הפיסי של הכתר הידרדר מאוד. כמו כל האהובות הגדולות בהיסטוריה שהאביר חוצה יבשות כדי להשיגן, אך משעה שתם המרדף פג טעמן כך היה גם גורלו של הכתר. הוא פשוט נשכח והוזנח. במסמך משנת 1971 ששלחו חוקרים בעלי גישה לספר הם כותבים כי "כתר ארם צובא סגור היום בארון משרדי רגיל נעול... כשהוא עטוף באריג. דרך אחזקה זו הביאה לכך שבמשך השנים שרידי כתב היד היקר הזה ניזוקו, וכבר היום יש מקומות בכתב היד שאינם קריאים, כדרך שהיו קריאים לפני כמה שנים". עדויות נוספות שהזהירו מרשלנות רבתי של המכון לא שינו את מצב הדברים, אלא הביאו למלחמת יהודים בין האחראים השונים במשך קרוב לארבע שנים במקום להעביר את הספר לכספת הספרייה הלאומית, שם אפשר לשומרו בתנאים נאותים. מביך לקרוא את דברי אלמנת בן־צבי, רחל ינאית, אשר לוחצת לא להוציאו שכן "למכון יש ערך עם הכתב בתוכו, זה תמצית המכון ויוקרתו". זאת כאשר אנשי המכון ונאמני הכתר סירבו להציגו לציבור הרחב או לאפשר לצלמו והותירו אותו הלכה למעשה כמושא למחקריהם האישיים בלבד.

פרידמן לא יכול שלא להזכיר את דבריו הקשים של חוקר המקרא הנודע משה דוד קאסוטו עשר שנים וחצי לפני כן, כשקונן על סירוב רבני חאלב לאפשר גישה ואפילו צילום של הכתר "שהרי בדיוק למטרה זו הוא נוצר - שיהיה אפשר להעתיק אותו ככל שרק אפשר". משהשיגו אנשי בן־צבי את תאוותם, הם נהגו בדיוק כמותם וחמור יותר מהם שהרי כשהספר היה בחזקת מכון בן־צבי הוא הוזנח וניזוק חמורות.

פרידמן מסכם את מסעו בעקבות הכתר במלים העצובות הבאות: "סיפורו הוא טרגדיה של חולשה אנושית. הספר הוא תוצר למדנותם של דורות של חכמים בטבריה שניסו לכתוב מהדורה מושלמת של דבר האל. הוא הישג חד פעמי... והוא חולל. הכרך שרד 1,000 שנות היסטוריה זרועת מהמורות ובימינו בגדו בו האנשים שהיו מופקדים על שמירתו. הוא נפל קורבן לאותם יצרים שהוא נוצר כדי למתנם, ונטרף בידי היצורים שהוא עצמו נועד להושיע".

ואפשר שגם הספר המרשים הזה של פרידמן הוא אלגוריה לסיפור גדול הרבה יותר שטרם נשלם: הקהילה היהודית הקטנה שמרה על הכתר במשך מאות שנים מבלי שניזוק, בעוד שהממלכה הציונית המתחדשת לא מנעה ‏(ואפשר שאף גרמה ממש‏) את הנזק שנגרם לכתר בתוך פרק זמן קצרצר של כמה עשרות שנים.

יובל אלבשן הוא סמנכ"ל עמותת ידיד. ספרו "תיק מצדה" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו