בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"תעלומת הכתר": כי מחאלב תצא תורה

כשחיבר אמנון שמוש את "מישל עזרא ספרא ובניו" ובו קורותיו של כתר ארם צובא, הוא כלל לא תיאר לעצמו לאילו הרפתקאות יוביל אותו הרומן, בעולם הדמיון והמציאות

24תגובות

תעלומת הכתר: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך
מתי פרידמן. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 288 עמ', 92 שקלים

לא קל לקורא להבדיל בין רומן בדיוני למחקר אקדמי שנכתבו בידי אותו מחבר. וזה הדבר שמביא אותי לכתוב רשימה זו, כדי למנוע את הבלבול המתרחש בחודשים האחרונים בעקבות ספרו של מתי פרידמן על כתר ארם צובא ושפעת התרגומים והמאמרים בעיתונות העולמית שבאו בעקבותיו. לא אתייחס אל הקונספירציות, הספקולציות, ההופכות את הספר הזה לקריא ומבוקש. אנסה להבהיר את ההבדל המהותי בין הרומן שלי למחקרי על הכתר - שני ספרים, המוזכרים במאמרים רבים, ללא הבחנה ביניהם.
את הרומן הבדיוני "מישל עזרא ספרא ובניו" כתבתי כשראשי מלא זיכרונות וידיעות על קהילת ארם צובא, ובתוך זה על הכתר, שהיה ראש גאוותה. הוא היה מוכר לי ויקר לי גם בתור נער צעיר, אחיו של האיש יצחק שמוש זכרו לברכה, שנשלח בעיצומה של מלחמת העולם השנייה להציל את הכתר ולהביאו לארץ.

הכתר הקדוש, שריפת בית הכנסת הקדמון, הפרעות והתפרקות הקהילה, לא יכלו שלא לתפוס מקום בחייה של המשפחה, שעליה סיפרתי ברומן הבדיוני "מישל עזרא ספרא ובניו". רומן שנהפך לסדרה טלוויזיונית בת שבעה פרקים. בשנות ה–70, שבהם נכתב הרומן, בעצם בשני חלקים, ידעתי על הכתר רק מפי השמועות ומפי אחי זכרו לברכה. לא בדקתי ולא חקרתי את העובדות, ולא שיערתי שבעשור הבא אתבקש להתפנות מן הכתיבה הספרותית ולהתעמק במחקר אקדמי, בפיקוח האוניברסיטה העברית, על אותו הכתר. אולי בעקבות הצלחת הרומן, קראו לי והפצירו בי לעשות את המחקר מבלי לחשוב ולחשוש שהקוראים יתקשו לעשות את ההבחנה בין אמנון שמוש הסופר הבדיוני לחוקר האקדמי. ראש מכון בן צבי אז, הפרופ' נחמיה לב־ציון המנוח, אפילו הדגיש באוזני שיש עדיפות גדולה שהמחקר ייכתב בידי סופר ולא בידי איש אקדמיה, שכך יהיה הספר קריא וזמין לקהל הרחב המשכיל, ולא רק למלומדים מעטים.

לא חשבנו אז מה גדול יהיה הבלבול בין האמת ההיסטורית לבין הספקולציה הבדיונית, כגון זו המתארת את גיבור הרומן מוציא מן האש את הכתר השרוף ומחביא את השרידים בכספת בעיר ניס - סיפור בדוי ממוחו הקודח של סופר צעיר; סיפור שיש לו מטרה ספרותית וחברתית: להבהיר את ההבדל בין האב־טיפוס המזרחי לבין האב־טיפוס של היהודי המזרח־אירופי או המערב־אירופי. לשלושתם יש אותו סולם ערכים, אבל השוני הוא בין מה שעומד בראש הסולם. אצל היהודי המזרח־אירופי בראש הסולם - דת ומוסר, אצל המערב־אירופי - חוק וסדר, ואילו אצל הספרדי־המזרחי - המשפחה כערך עליון. מישל, ברומן שלי, מכריע במאבק הפנימי שלו בין הגניבה הלא־חוקית והלא־מוסרית לבין עתידה הכלכלי של המשפחה לטובת המשפחה.

הדמות של מישל היא בדיונית לחלוטין. הדמות נבנתה כאב־טיפוס של היהודי המזרחי המשכיל, העשיר, המפולפל והמכובד. במחשבה לאחור, אולי האנטי־תזה לסלאח שבתי הפופולרי, שאהבתי, המבליט את העוני והפרימיטיביות.
פגישה בז'נווה

הבחירה בשם המשפחה "ספרא" היתה ספונטנית ומתבקשת. לא שיערתי שתהיה גם פרובלמטית. קהילת ארם צובא היא קהילה קטנה וכל השמות ברומן ובסיפורים אחרים שלי, כולל השם הראשי, נלקחו משמות מוכרים בקהילה. האותנטיות היתה מתרסקת באוזניו של כל יודע דבר, אילו הייתי, למשל, משתמש בשם צוקרמן, שרעבי, בוזגלו או מועלם. השם ספרא קפץ לי לראש ולעט כמאליו, אף על פי שתיארתי משפחה עשירה ומכובדת למדי, אבל עשרות מונים פחות ממשפחת ספרא האמיתית, שעמדה בראש הפירמידה, לא רק בְּחָאלֶבּ. אדמונד ספרא, האח הבכור, בן־עירי ובן־גילי, נחשב ליהודי העשיר בעולם. פעם, לאחר צאת הספר, אדמונד זה נזדעק והזמין אותי למשרדו בז'נווה, בניסיון לשנות את שם הגיבור שלי ולנקות את ספרי מן השם ספרא.

הגעתי למשרד המפואר, המתהדר בצניעותו. במיטב בגדיו של קיבוצניק, נרגש מן הפגישה עם הקודקוד של הפירמידה החאלבּית הגלובלית, הידוע בכוחו להשיג כל מה שהוא מבקש. לאחר כמה משפטים של נימוס, היכרות וחביבות, פתח אדמונד ישר ולעניין: "אני לא אוהב שאתה משתמש בשם המשפחה שלי, ללא רשות וללא צורך, וזאת בלשון המעטה. את זה עלינו לשנות".

פתחתי בניחותא והסברתי לו שספרות בדיונית בכל העולם משתמשת בשמות משפחה אותנטיים לסביבה שעליה סובבת העלילה. הבאתי כמה דוגמאות. ראיתי שהן אינן מוכרות לו. הסברתי בקצרה את ההבדל בין ביוגרפיה לסיפור בדיוני ואמרתי לו: "הרי קראת את רביעיית הסיפורים, שממנה נולד הרומן, ושהודפסה בקובץ 'אחותי כלה', ומי כמוך יודע שאין שום דמיון בין משפחתך המיוחסת למשפחתו של הגיבור מישל. בדיון אינו ביוגרפיה".

הוא נעשה קצר רוח ואמר בפסקנות: "אני רוצה שתשנה את שם המשפחה בספרים שלך ושהשם ספרא לא יופיע שוב אצלך לעולם. אני יודע שבימים אלה מודפסים אלפי עותקים של הרומן. אני מוכן לקנות ולהשמיד את כל מה שהודפס ולממן הדפסה מחדש של היצירה שלך עם שם משפחה אחר שימצא חן בעיניך. וזה לא רק בגלל עין הרע!"

הוא הוציא פנקס צ'קים והטיח אותו על השולחן. הבנתי שזו הכרזת מלחמה. אמרתי לו: "שֵׁר מסייה ספרא, אני יודע שזה פנקס צ'קים, אבל תאמין לי שבחיים לא החזקתי דבר כזה בידי. אני קיבוצניק, עד כמה שזה יישמע באוזניך מוזר. אני כותב לא כדי למכור ולהרוויח כסף".

"בראוו עליכַּ", הגיב בביטוי חאלבי, שחציו צרפתית וחציו ערבית, חציו משבח, חציו מלגלג. חיוכו המאולץ לא מצא חן בעיניי. הבנתי שיש לשנות את הטקטיקה. אמרתי לו בלחישה: "אתה מעלה בדעתך איזה רעש ואיזו חשדנות עלול צעד כזה שלי לעורר בישראל ובקהילה החאלבית?! יתעוררו חשדות וקונספירציות, מה מביא סופר - לראשונה בתולדות הספרות - להשמיד מהדורה של עשרות אלפי עותקים וגם מהדורה של "אחותי כלה", ספר שממנו מלמדים בכל בתי הספר בישראל, ובו ארבעה סיפורים בשם 'מישל עזרא ספרא ובניו'. עלי לספר לך ש–26 פרקים מן הרומן התפרסמו כבר במוסף הספרותי של העיתון "מעריב" הנפוץ במדינת ישראל ומאות אלפי קוראים ישאלו את עצמם מה הסיבה האמיתית ששם הגיבור ומשפחתו משתנים לפתע. אנחנו עלולים לפתוח פתח לקונספירציה לא נעימה". על פניו ראיתי שהנימוק הזה חלחל לתודעתו. הבעתו השתנתה. אלמלא השתנתה בעליל, הייתי עלול לשלוף את נשק יום הדין ולספר לו מה שאולי לא ידע עד אז, שבהמשך הרומן מישל מוציא את הכתר מבית הכנסת הבוער ומסתיר אותו בכספת בעיר ניס בצרפת. סיפור בדיוני נועז וחסר יסוד ריאלי, שנהפך למרכזי בדרמה הטלויזיונית בת שבעה פרקים בבימויו של נסים דיין, שהציפה את בתי ישראל בשנים הבאות. סיפור שלא ידעתי כלל אם הוא מוכר לו, לאדמונד שישב מולי.

היום אני מניח שהוא לא שמע על אירוע דרמטי זה בסדרה הטלויזיונית, שהיתה אז בשלבי הכנה. חשתי מעט אשמה כלפיו וכלפי משפחתו, הידועה ביושרה ובמעשיה הטובים. מצאתי יותר מהזדמנות אחת להודיע ברבים, בטלויזיה ובעיתונות הישראלית, שאין למשפחת ספרא שום קשר לכתר ארם צובא או לדפים החסרים ממנו. הדגשתי זאת בעיקר לאחר שהסדרה שודרה בדיוק לפני 30 שנים, בהצלחה גדולה ונהפכה לשיחת היום במדינה ולאחר שהרומן נמכר ביותר מ–100 אלף עותקים, דבר נדיר בשנות ה–80.
מתוך נימוס אופייני לו, המשיך אדמונד את השיחה בכיוון אחר, כמבהיר לי ששוכנע מהנימוק האחרון שלי, ותהה מה אדם כמוני מבזבז את חייו בקיבוץ. כשנפרדנו בלחיצת יד, הוא שאל אותי מחוייך, אם יבוא יום והוא יוכל לקנות קיבוץ "שמעתי שהקיבוצים פורחים והבנים בורחים", אמר להפתעתי. כך, בערך, שמור בזיכרוני המפגש בז'נווה. נכנסתי רועד ויצאתי מעודד. האיום ב"מה יגידו" הכריע את הכף.

אדמונד ספרא זכרו לברכה מת מיתה משונה, צפון ומוגן מדי בפנטהאוז שלו במונקו בשנת 1999. מרוב אמצעי הגנה משוכללים לא הצליח לברוח ולהינצל מהאש שאחזה בחדריו. וכל מי שקושר את סופו המר עם מעשים טעוני אשמה שעשה בחייו - עושה עוול נורא לאדם ישר ונדיב. ולאמת! פשוט קרה לו מה שהמשורר רבינדרנת טאגור הזהיר בשירו הידוע: "למה כבתה המנורה?/ גוננתי עליה באדרתי לשומרנה מן הרוח/ לכן כבתה המנורה".

יש אוצר במרתף

כתר ארם צובא הגיע לארץ, לידי ש"ז שרגאי, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות, איש ירא שמים ושומר מצוות, כדי להעבירו לידי נשיא המדינה יצחק בן־צבי. זה היה בשנת 1958, עשר שנים אחרי הפרעות בעיר חאלבּ. מתי־מעט ידעו על כך. התקשורת לא ידעה ולא התעניינה. עם פטירתו של בן־צבי ירד הכתר, אם לא לטמיון, אז למרתף המכון. למרבית האירוניה, נודעו קיומו וחשיבותו לציבור הרחב רק בעקבות הסדרה הטלוויזיונית הבדיונית, המלאה סיפורים, הבדויים מלבו של סופר, שמעולם לא ראה ולא חקר את הכתר.

בינתיים ראשי מכון בן־צבי התחלפו אחת לכמה שנים. בכל פעם ששמעתי על מינוי חדש, זימנתי את עצמי אליו, סיפרתי לו איזה אוצר טמון במרתפיו ותבעתי ממנו שני דברים: להודיע טבו ברבים ‏(בלשון הקולופון הצמוד לכתר‏) ולטפל בכתב היד שניזוק ללא ספק בעשר שנות טלטוליו, ממחסן למחסן, ממסתור למסתור בעיר חאלב.

בשנות ה–80, ראש המכון היה ידידי מנוער, פרופסור נחמיה לב־ציון, אחד מהחבורה המיתולוגית של עובדי הצאן במעיין ברוך, בראשותי. באתי גם אליו ואמרתי לו: "ממך אני מצפה למעשים. ממך לא ארפה".

עברו כמה שבועות והוא זימן אותי אליו, ולהפתעתי הוא החזיר לי מנה אחת אפיים: "ממך אני מצפה למעשים, ממך לא ארפה. לא מצאתי חוקר שיעשה את המלאכה ויביא לידיעת הציבור את חשיבותו של הכתר, את מה שיש בו ואת מה שחסר ממנו. גם קודמיי בתפקיד חיפשו אדם כזה ולא מצאו. ואני אישית מעדיף במקרה זה סופר שיעסוק במחקר ובחקירות, כי מה שייצא מתחת ידיו, יגיע לאלפים ולרבבות ולא לאנשי מדע ספורים. אתה האיש!", סיים את דבריו.

אלה היו הימים שלאחר שידור פרק הפיילוט של הסדרה הטלויזיונית, שזכה לתשואות מכל עיתון במדינה. הייתי בתוך זרימה ספרותית פורייה ‏("קנה וקינמון"‏) ולא רציתי לפנות לאפיק שונה ולא מוכר לי. נחמיה המשיך להפציר. הוא ידע את רגישותי לנושא הכתר והבטיח לי, בעל פה וגם בכתב: א. חופש אקדמי מוחלט. ב. אסיסטנט עילוי בתחום. ג. משכורת חודשית לקופת הקיבוץ למשך שנה. ד. מהדורה אנגלית צמודה. סעיפים ב' וג' עמדו במבחן הזמן. והידידות. גם זו לטובה.

המהדורה האנגלית, שהובטחה ולא בוצעה, היתה חשובה לי כדי להגיע אל צאצאי הבורחים מחאלב שלאחר הפרעות, שהתפזרו לחמש יבשות. האמנתי ואני מאמין שדפים או קונטרסים בודדים מן החסר בכתר, הגיעו לכמה אנשים שהיגרו מן העיר בעקבות הפרעות והם עדיין נחבאים במזוודות ישנות בעליות גג. המהדורה האנגלית היתה אמורה להגיע לצאצאיהם. הנחת היסוד שלי היתה שאת החומש, כמעט במלואו, לקח אדם אחד, ואילו הדפים הבודדים והקונטרסים החסרים משאר ספרי הכתר נפלו בידי כמה אנשים ונשמרו כקמע או מזכרת או תשלום משמים עבור הסיכון בהסתרת הכתר מן השלטונות.
התחלתי מכלום. לא היו מאמרים רציניים, לא היו תיקים מסודרים בארכיון של המכון, לא היתה שום גרסה רשמית - מי הביא מה, מי בדק ומי אישר, מי ספר ומי חתם. מתוך הארכיון נודע לי שחומרים ומסמכים רבים הקשורים לנושא, שהיו צריכים להיות בארכיון מכון בן־צבי, אינם שם. גם לחלקו החשוב של פרשן המקרא משה דוד קאסוטו לא היה שם זכר. לא נמצא שם ולא אוזכר אפילו, היומן שכתב בצרפתית יום־יום, בימים שישב בחאלב ובדק את השינויים בין הכתר לבין התנ"ך שבידינו; יומן שקיבלתי מבני משפחתו, יומן חשוב שאפילו העתק ממנו לא היה בארכיון. הגעתי, למשל, לשגרירות שלנו בציריך כדי לקבל עותקים מהתכתבות ענפה בנושא הכתר, שנעדרה אף היא מן הארכיון. הייתי צריך להזדרז ולהגיע למקומות שונים בעולם, אל האנשים הנוגעים בדבר - כלומר אלה שנגעו בו בכתר, מרגע צאתו מארגז הברזל בבית הכנסת השרוף ועד סוף דרכו במרתף. כמה מן האנשים שהייתי זקוק לעדותם כבר לא היו בחיים: קאסוטו, בן־צבי, מאגנס, ר' מאיר נחמד, ר' יהושע קמחי ואחרים.

השקעתי בכתיבת הספר "הכתר: סיפורו של כתר ארם צובא" כארבע שנים, מבלי שהיתה לפני שום גרסה רשמית שאפשר היה לבקר אותה, להגן עליה או להשוותה למסמכים ולעדויות שמצאנו בעמל רב, יוסי עופר ואני בארכיונים. בכמה מן הארכיונים, המנהלים לא ידעו כלל על מה אנחנו מדברים - לא שמעו על הכתר.

על מה שיש בספרי לא אפרט כאן. הוא מצוי בכל ספריה. אסיים במה שאין בו. אין בו פירוט של המשפט בפני בית הדין, בין העדה החאלבית לבין המדינה ומכון בן־צבי, בשאלת הבעלות על הכתר. לדעתי, לא היתה כל חשיבות למשפט ולתוצאותיו, כי בעיני ברור שהכתר לא היה רכושה של קהילת חאלב, אלא רכושו של העם היהודי, שהופקד בידה למשמרת.

לא הזכרתי בספרי את האפשרות, שהוא הגיע לארץ בשלמותו, כי באותם ימים, ההנחה של כל מי שתשאלנו או חקרנו, בלי יוצא מן הכלל, היתה, שהגיע חסר. כמה חסר? הדבר לא נבדק ולא נרשם בפרוטוקול שנכתב ביום מסירתו לידי יצחק בן־צבי. אישיותו וסמכותו של נשיא המדינה הצעירה הסירו כל חשש וחשד לאי־סדרים, מיום שכתר ארם צובא הגיע, סופסוף, לירושלים.

אני שלם עם כל מה שכתבתי בספרי על הכתר. עשיתי זאת באופן עצמאי לחלוטין, בעזרתו הנאמנה של יוסי עופר, בפיקוחו האקדמי של הפרופ' משה בר־אשר ובסיועם של ראש המכון וסגנו הפרופ' מנחם בן־ששון, נשיא האוניברסיטה העברית היום.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו