בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המדריך לכובש הנאור

האם אפשר לא להיות ברוטאלי

ספר המאמרים “כתם של עננה קלה” אמור לסייע בשמירה על בריאותם הנפשית של חיילי השטחים. למרבה המזל, לא כל המאמרים מתגייסים למשימה

97תגובות

כתם של עננה קלה: חיילים, 
צבא וחברה באינתיפאדה


יואל אליצור ‏(עורך‏). הוצאת הקיבוץ המאוחד, 396 עמ’, 92 שקלים


את הקריאה בקובץ המאמרים הזה התחלתי בספקנות גדולה וככה גם סיימתי אותה, אבל בין זה לזה היא היתה לי למסע מעניין, שבמהלכו שבו והתגלו לי פניה של החברה הישראלית באופנים מובהקים כל כך, שגם כשעשיתי כברות דרך משעממות קצת, הרגשתי שאני מדשדשת על קרקע המציאות עצמה, גוררת רגליים עייפות ולומדת עד כמה אין ממנה מפלט. גם זה שיעור חשוב.


הספר פותח במבוא מאת שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין. המחבר מתאר עריכת חיפושים בבתים פרטיים בכפרים שליד חברון. הימים הם תחילת שנות ה–70 וחשין הוא חייל מילואים בחי”ר. מחלקתו מלווה יחידה של מג”ב במבצע חיפושים. וכך הוא כותב: “הברוטאליות של מעשה החיפושים היכתה אותנו בתדהמה. עריכת החיפוש היתה על דרך תחיבת הרובים בינות למזרנים והשלכת המזרנים סביב־סביב על פני החדר. זה היה גורל המזרנים ובדומה נגזר גורלם של רהיטים אחרים שהיו בחדר. וכל אותה עת היתה מתבוננת בנו אשת־הבית בעיניים קמות... כשעזבנו את המקום היה החדר כלאחר פוגרום... אנו, חיילי חי”ר, לא ידענו את נפשנו מבושה ומזעזוע. כך, מכל מקום, חשבתי אני ואת בושתי אני מזכיר ומגולל היום”.


השנה עכשיו 2012. בין אז להיום, בשנת 2006, בהכרעה ידועה של בית המשפט העליון, התקֵפה עד עכשיו, חרץ חשין לרעה את גורלם של בני זוג פלסטינים שמבקשים להינשא, האחד מהם ישראלי והאחר תושב השטחים הכבושים: “ישראל אינה אוטופיה”, הוא פסק. “היא מצויה בעימות קשה מול הפלסטינים. ועימות מזוין זה היה כמלחמה. ומדינה המצויה במלחמה עם מדינה אחרת רשאית לאסור על כניסת תושביה של מדינת האויב אל תחומיה... כל עוד ממשיך הטרור הפלסטיני להכות ללא רחם בישראלים, ראוי שתידחה זכותם של מעטים לקיום חיי משפחה בישראל מפני זכותם של תושבי ישראל לחירות ולביטחון”.


ניר כפרי

סיפורו זה של חשין, שלפני כ–40 שנים היה עד־שוּתף למעשה פוגרום בפלסטינים והזדעזע והתבייש, ולפני כשש שנים עשה את כל הפלסטינים החיים תחת שלטונה הצבאי של ישראל לאזרחי “מדינת אויב” ובני ערובה לעימות מזוין, מלחמה, טרור, והכשיר את אחד מחוקי ההפליה והדיכוי הדרקוניים ביותר נגדם, וכיום הוא שב ומעלה על נס את הבושה והזעזוע מן הימים ההם - הסיפור הזה מחזיק בתוכו את תמצית סיפורו של הספר כולו. בעיני זה אחד הלקחים העגומים העמוקים ביותר שאפשר ללמוד ממנו, תוך כדי התוודעות לגוני־גוונים של תהליך טורד מנוחה, שרוב משתתפיו יוצאים מן הבושה וחוזרים אליה, כאילו צופים הם ולא אחראים ושותפים מלאים. אם כי לא מעגל סגור יש כאן, אלא ספירלה מפחידה, מפני שעל הדרך נעשו בינתיים, ועוד נעשים, מעשים שלעומתם הפוגרום ההוא בבתים מתכווץ בענווה ל”כתם של עננה קלה”.


לעזור לצה”ל להיות מוסרי


אבן הפינה של הספר הוא מאמר של שני פסיכולוגים, הפרופ’ יואל אליצור ‏(שהוא גם עורך הקובץ‏) ונופר ישי־קרין. המאמר מוגדר בכותרתו כ”מחקר נראטיבי על מעשי עוולה של חיילי צה”ל באינתיפאדה”. הוא מבוסס על עדויות קשות של חיילי פלוגה מסוימת ועל מחקר שנעשה עליהן בשנות ה–90. נתוניו פורסמו ב–2007 בכתב העת “אלפיים” וכבר אז, כשקראתי אותו, התלבטתי לגבי ערך פרסום העדויות הישנות האלה בהקשר של מחקר פסיכולוגי. עם זאת, איני רואה שום פסול בפרסום המחודש שלהן בספר המקיף ורב־הפנים הזה, ואיני מציינת זאת אלא כדי להמחיש שוב מזווית שונה את מה שממחיש סיפורו בן ה–40 שנה של חשין: בפרק הזמן הארוך הזה, על מצע של כישרונות וכוונות טובות, וגם מימון נאה, צמח לו פה, והוא עולה כפורח, מצב אבסורדי: כאן, בישראל, נערכים להם באורך רוח ובחריצות בלתי נלאית מחקרים מקצועיים, פסיכולוגיים וחברתיים, ונעשית מלאכת תיעוד מדוקדק שמשתכלל והולך ומתהדר בעוד ועוד טבלאות וסטטיסטיקות וגרפים צבעוניים - ושם, מעבר לחומות ולגדרות ולמחסומים, מיליוני אנשים מוסיפים לסבול יומיום, בלי שום תוחלת ותקווה, מאותם מעשי עוול ורשע המזינים את החוקרים והמתעדים. בסימן האבסורד הזה עומד בעיני הספר, והעובדה שמחקר שנעשה לפני שנים רבות משמש לו נקודת מוצא מסמל זאת.


ובכן, המחקר הפסיכולוגי הזה מחלק את מרואייניו, חיילי צה”ל באינתיפאדה הראשונה, לקבוצות “על פני רצף”: “קשוחי הלב” ו/או “האימפולסיביים”, ה”אידיאולוגיים”, ה”מוּבלים”, ה”נשמרים”, ה”מצפוניים”. הוא מצטט מפיהם עדויות אישיות שמספרות על מכות רצח, התעללויות ברוטאליות, השפלות של גברים, נשים וילדים, יריות למוות סתם כך, מתוך תחושה של כוח, מתוך שעמום, השארת בני אדם לגסוס ברחובות. קוראים בפעם המי־יודע־איזו ועדיין מתקשים להאמין: אולי גם זאת כבר סיבה מספקת לפרסם את הדברים שוב.


אחר כך ניגשים החוקרים לבחון את “ההשפעות הנפשיות” של המעשים - על מי? על חיילי צה”ל, כמובן - ומוצאים את הממצא הסביר, שגם הוא כבר נמצא במחקרים קודמים: “מצוקה פוסט־טראומטית שכיחה וגבוהה יותר בקרב חיילים שנטלו חלק במעשי עוולה”. אחר כך, כנראה לפי כללי מחקרים מהסוג הזה ותוך כדי התבססות על מחקרים ידועים אחרים, ניגשים החוקרים לממש את השאיפה “לפתח מודל אינטגרטיבי שמתייחס לשאלה המרכזית: ‘כיצד היה יכול לקרות מצב?’”. תחילה הם עוסקים בעניינים של “תיאוריה ומחקר העוסקים בהתנהגות אנטי־חברתית ובחוסן נפשי, העוזרים לנו להבין את טיפוסי החיילים השונים”, אחר כך הם דנים ב”גורמים אישיים” וב”גורמים מצביים־חברתיים”, ולבסוף הם מציעים מסקנות ואף המלצות ב”רמה המערכתית”.


המסקנה החשובה ביותר על פי הכתוב היא כי “יש להכיר בכך שברוטאליזציה היא תופעה אוניברסלית הפוגעת בכל צבא סדיר, וכי כדי להתמודד אִתה נדרש טיפול פעיל ונמרץ בכל הדרגים. ברוטאליזציה אינה פוגעת רק בקורבנותיה הישירים, אלא גם בנו עצמנו כברוטאלים: בחיילים, במערכת הצבאית ובמדינת ישראל. מדובר בפריקת עול הפוגעת בסמכות הצבאית וחותרת תחת אושיות הצבא”. ממסקנה זו נגזרת עוד שאיפה אחת של החוקרים: “לעזור לצה”ל להכיר, להבין ולפעול כדי לצמצם את ממדי התופעה”.


והנה, עד שהם מנסים לעזור לצה”ל על יסוד המדגם המצומצם שלהם ‏(מצומצם על פי עדותם הם‏) מלפני 20 שנה, התיעוד של הברוטאליות בשטחים הכבושים, בעיקר מטעם ארגון “שוברים שתיקה”, נמשך והולך. לא מזמן הוא הניב עוד ספר אחד, חשוב מאוד, ובו גוף גדול של עדויות חיילים מן השנים 2000–2010. הספר, בעל השם הפרוזאי “כיבוש השטחים”, מוכיח, ובייחוד ממחיש, עד כמה השאיפה של מחברי המחקר “לעזור לצה”ל” מופרכת מעיקרה, כי לא עניין צבאי יש כאן אלא עניין מדיני.


השליטה הצבאית בשטחים שנכבשו ב–1967 - עם מפעל ההתנחלויות הענקי - מכוונת לא להגן על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל הריבונית, כי אם להעמיק את השליטה האזרחית, המדינית והכלכלית שלה בהם. זה ההיגיון של הדברים האבסורדיים הקורים בשטחים: אכן, היגיון. לא טירוף כי אם שיטה עקבית, מעשית ויעילה, שגם השרירותיות היא חלק בלתי נפרד ממנה, והברוטאליזציה היא תוצאה הכרחית שלה. התיעוד המקיף שבספר “כיבוש השטחים” והקביעה הפוליטית הזאת של עורכיו וכותביו הם שהיו צריכים לשמש יסוד לספר שיוצא שנתיים לאחר מכן, הם ולא מחקר פסיכולוגי שנתוניו נאספו מזמן ושאיפתו היא לעזור לצה”ל להיות מוסרי יותר, כאן ועכשיו, תחת ההנהגה הנוכחית. מן הבחינה הזאת, הספר בעל השם הפיוטי “כתם של עננה קלה” הוא עוד ראיה מקוממת ומעצבנת לסירובו של השיח הציבורי הליברלי בישראל להתאים לעצמו למציאות כהווייתה.


אותה יד שהפליקה


ואף על פי כן, את האמירה הביקורתית הזאת יש לסייג בדברים חשובים, שבזכותם בכל זאת ראוי להמליץ על הקריאה בספר. בהשראה ברורה של המעשים והתהליכים שמתרחשים פה מאז שנות ה–90 ועד היום, הוא מציע באחדים מפרקיו אתגרים לדיון הציבורי ומצעיד אותו הלאה בכמה כיוונים מעניינים. אני רוצה לציין שלושה מהם.


הבולט שבהם נוגע בסוגיה הרגישה מכולן: ההשוואה בין דפוסי התנהגות בחברה הישראלית אל מול המציאות בשטחים הכבושים, ובין דפוסי התנהגות בחברות מערביות תחת שלטונם של “משטרים חשוכים”, קרי: החברה הגרמנית בימי השלטון הנאצי. עורך הספר, יואל אליצור, נדרש לזה בהקדמה שלו בזהירות, במטבעות לשון אופייניות ואף סימפטומטיות: “המונח ‘ברוטאליזציה’ הוא מונח טעון שבכוחו לעורר אסוציאציות קשות, בייחוד בקרב העם היהודי. לפיכך, חשוב להבהיר כבר בפתח הדברים שהמחקר והספר שנכתב בעקבותיו חפים מכל ניסיון לערוך השוואות שטחיות בין מדינת ישראל לבין משטרים חשוכים שביצעו רצח עם או טיהור אתני”.


אבל השוואות - אכן לא שטחיות - עוברות דווקא כחוט השני בספר. הכנסתו לקובץ של מאמר מרכזי מאת החוקר החשוב של תופעות בחברה הגרמנית ובחברה הישראלית אחרי השואה, דן בר־און ז”ל, והתייחסות חוזרת ונשנית של כותבים אחרים אל המאמר הזה, מסמנות זאת היטב. בר־און כתב, בין השאר: “אני מודע להבדל המהותי בין דיכוי האינתיפאדה על ידי הצבא הישראלי ובין ההרג השיטתי של מיליוני יהודים במהלך השואה, אשר נועד להכחיד את ה’גזע’ היהודי. אולם מתוך העיסוק שלי בשני התחומים למדתי, כי ברמה של מנגנונים פסיכולוגיים וחברתיים בסיסיים שמשפיעים על כולנו, קווי הגבול אינם כה חדים וברורים כפי שהיינו רוצים להאמין”.


אחד המנגנונים האלה הוא המנגנון הפועל אצל “העומדים מן הצד”, שהם רוב־רובו של הציבור. והנה ההשוואה בלשונו של בר־און: “מאחורי כל פושע בשואה היו לפחות תשעה עומדים מן הצד במקומות שונים בחברה: מנופף הדגל בהמון, קוראי הסיסמאות נגד היהודים, הקהל שהביט בגירוש ולא הגיב, אלו אשר נהנו מרכושם של המגורשים... בלי תפקידם הפעיל או הפאסיבי של אלו ועוד רבים אחרים, המחוללים לא היו יכולים לבצע את תוכניתם. בהקשר הזה הטענה שלי היא שמעשי העוולה שנעשו על ידי הפלוגה המתוארת במאמר של אליצור וישי־קרין ומעשי עוולה אחרים שהתרחשו בתקופות האינתיפאדה ולאחריהן, לא היו יכולים להתבצע אם הציבור הישראלי, כולל אנו עצמנו שכותבים וקוראים מאמרים בקובץ הזה, היה מקדיש תשומת לב מלאה לדברים שקורים תחת שלטון הכיבוש”.


ובצד דברי החוקר ראוי להביא את דברו האישי של חייל, המובא בלשונו בפרק אחר: “זה סיטואציות מאוד קשות... אתה שומע בכי של אמא, אין אונים של האבא, את המבטים המבוהלים של האחיות ומבטי השנאה של האחים. בזה בעצם העצמתי את השנאה, אבסורד. זאת האינתיפאדה, סיטואציה לא אנושית שגורמת לסבל... אני מנסה להבדיל בין חייל נאצי שהרג לבין אותם קצינים שהניעו מהלכים והתייחסו למהלכים ובאו הביתה והתנהגו כרגיל. אותה יד שהפליקה היא היד שליטפה את האשה במקומות הכי רכים”. 


תמיד אנחנו הקורבן


עוד כיוון חשוב שמאתגר את השיח הציבורי הוא הכיוון שמציע מאמרו הנוקב של ירון אזרחי. אף הוא קשור בשואה, אבל מנקודת התבוננות אחרת, המתמקדת בעובדה שבעקבות השואה היתה תודעת הקורבן למרכיב מרכזי בזהות הפרט והקולקטיב הישראלי: “תודעת הקורבן האונטולוגי”, הוא גורס, “גורמת שרוב הישראלים אינם יכולים לראות את עצמם כיוזמים של שימוש בכוח, אלא רק כמגיבים ל’איומים’ ‏(ממשיים או הזויים‏)... אחד הביטויים הקלאסיים לאוריינטציה הזאת הוא אמירתה המפורסמת של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר: ‘אני מוכנה לסלוח לערבים על כך שהם הורגים בנו, אך לא על כך שגרמו לנו להיות הורגים’; באופן אירוני היהודים הישראלים מוצגים כאן כקורבנות מול הערבים שפועלים כיזמים מונומנטאליים בקנה מידה היסטורי, שאינם אחראים רק לפעולותיהם־הם אלא אף לאלה שלנו... אוריינטציה כזו גרמה להיעדרו הכמעט גורף של הכיבוש בתודעה ובשיח הישראלי”.


בהקשר הזה, של תודעת הקורבן, נמתחת במאמר בעקיפין ביקורת על העיסוק הפסיכולוגי התופס מקום מרכזי כל כך בספר: “השימוש המוגבר במונחים פסיכו־חברתיים תראפויטיים”, כותב אזרחי, “מחזק את העיסוק במידת פגיעותם של חיילים ‏(ואזרחים‏) כחולים פוטנציאליים על חשבון ההתייחסות לעוצמתם ויכולותיהם כפרטים המתמודדים עם מצבים קשים.”


ואני סבורה שהשימוש המוגבר במונחים האלה - והוא נמצא ברבים מן המאמרים, בייחוד באלה ששמים את הדגש בצד הטיפולי ומבקשים להציע הקלה ואף מרפא נפשי לחיילים השותפים לאלימות - גם מסיט את הדיון מן התחום המרכזי שעליו להתקיים בו, התחום המוסרי הפוליטי.


על חיזוק התרבות הערכית


וזה הכיוון המאתגר השלישי שאחדים מהמאמרים מתווים ובראשם מאמרם של אמיר אנגל ואסף שרון. המאמר הזה חולק ישירות על ההתמקדות בעיסוק הפסיכולוגי, והוא עושה זאת מיד בכותרתו: כנגד הכותרת “כיצד יכול לקרות מצב” ‏(מאמרם הראשון והמרכזי של אליצור וישי־קרין‏) הוא מתקרא: “כיצד יכול שלא לקרות?”. המחברים רואים בכיוון המחקרי של הפסיכולוגים “ניתוק בין המציאות הפוליטית ונגזרותיה החברתיות לבין ההתנהגות החיילים בשטח... מערכת שתפקידה המרכזי הוא שליטה על אוכלוסייה בניגוד לרצונה אינה מתיישבת עם אילוצים פורמליים נוקשים. צבא שכפוף לנורמות מוסריות קשיחות ייכשל במשימתו, אם משימתו היא שמירה על מובלעות בלב אוכלוסייה עוינת, מרדף אחרי חשודים ודיכוי התקוממות עממית... מקורה של הברוטאליות אינו בצבא כי אם בהחלטה הפוליטית להחזיק עם תחת שלטון צבאי”.


מחברי המאמר מבקרים את החוקרים על כך שהם מחפשים את הפתרון ב”תרבות המקצועית של צה”ל, שדורשת משמעת יחידתית ושליטה עצמית כדי לעשות שימוש מבוקר תכליתי וחוקי בכוח הצבאי” - כאילו דבר כזה אפשרי בכלל בסיטואציה כזאת. לא, הוא לא אפשרי, הם קובעים, “האלימות אינהרנטית לסיטואציה הפוליטית הנידונה. לא מדובר בחיילים שעוברים ‘מטמורפוזה נפשית’, ולא בהתפתחות ‘תרבות של ברוטאליות’. משימת הצבא בשטחים הכבושים היא משימה ברוטאלית. אשר על כן יש להטיל ספק בתפקידם של רעיונות מסוג ‘חיזוק התרבות הערכית’, ‘פיתוח תוכניות מניעה’, או ‘סיפוק ארגז כלים תיאורטי, מוסרי ומעשי’. הפרספקטיווה המייצרת רעיונות כאלה משקפת לא רק הדחקה של הבעיה, אלא חמור מכך, קבלת התשתית שמייצרת אותה”.


לולא היו מאמריהם של בר־און, אזרחי ואנגל ושרון מציעים, במישרין או בעקיפין, ראייה ספקנית של הכיוון המרכזי של הספר, ואף מנוגדת לו - לא היה הקובץ הזה אלא עוד פיסה אחת של הדחקה, השתמטות מלומדת מאחריות אישית, וקבלה סבלנית עד בלי די, ואף תחזוק של המציאות שרוב המשתתפים בקובץ כותבים עליה דברים חריפים מרחיקי לכת.


ובאמת, כמה חבל שאנחנו ממשיכים ככה לתחזק אותה! שהרי אין קץ לעלבון, לחרפה ולסבל מכובד הנטל - שלנו, כמובן. כמאמר החוקר והסופר אריאל הירשפלד, שאליצור מצטט בהקדמה שלו על “שיח העוולה”: “אני כותב, הולך, ישן וחי, ובו בזמן נרשמת על חיי מגילת עלבון ארוכה - עלבון חיי במדינתי שלי שהפכה רעת אגרוף ועבת עורף. מדינתי שלי, אהובת חיי, בת העברית, הפכה עלי לחטוטרת של חרפה ואני נושא את חרפתי”. איזה אורך־רוח הרואי.

אילנה המרמן היא עורכת, מחברת ספרי עיון 
ופעילה פוליטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו