בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חלום הצבר הלבן": התקווה שאחרי

בספרו האוטוביוגרפי נועץ בנו מירון בנבנשתי את קוציו על ימין ועל שמאל בלי חומרי טשטוש או הרדמה, והבדיקה כואבת

54תגובות

חלום הצבר הלבן: אוטוביוגרפיה של התפכחות
מירון בנבנשתי. הוצאת כתר, 356 עמ',  98 שקלים

שמחתי להיווכח שהספר הזה מופיע בטבלאות מיטיבי המכר. מי היה מאמין שאנשים רבים יקנו ויקראו אותו מרצונם החופשי; והנה, במפתיע, הוא משתבץ לו בין מועדפי החנויות הפרטיות, שאינן דוחפות ספרים כמרכולת לפי מצוותו של בעל הבית. אולי גם הביקורת שלהלן תשלח עוד כמה תריסרי מתעניינים אל הדוכנים, והיה זה שכרי.

"חלום הצבר הלבן: אוטוביוגרפיה של התפכחות" מאת מירון בנבנשתי הוא ספר מיוחד במינו, כי נכתב על ידי אדם יוצא דופן. בנבנשתי הוא יצור־יוצר מזן נדיר, שנכנס זה כבר לרשימה האדומה של המינים הנכחדים. לא נותרו כאן אינטלקטואלים רבים, מובהקים ומאתגרים כמוהו, שיודעים לשלב כאב לב בכאב ראש; נאמנים פצעיו ומקוריות מחשבותיו.
את בנבנשתי קשה לקטלג, מאז ומתמיד הוא היה קשה למיון ולסיווג. לא במקרה אחז ימין לפעמים בשולי תורתו, וגם שמאל אחז. פעם אלה ופעם אלה - הכל לפי המאמר האחרון, ולאו דווקא לפי משנתו הסדורה והשקפת עולמו הכוללת. ומירון נהנה לתעתע בהם, בכולם, כאילו אמר: אדרבה, רידפו אחרי ונראה אם תצליחו לתפוס ולהגדיר אותי.

על בנבנשתי אי אפשר להלין כפי שמלינים על שמאלנים, שהוא לא כואב את הניתוק מחבלי ארץ, כי מבחינתו זאת ארץ ישראל שלמה, מקשה היסטורית ותרבותית אחת. בטבורו הוא קשור אליה כירושה וכמורשת מבית אבא. בנבנשתי רואה עצמו כאבן מאבניה של הארץ הזאת, בדיוק כפי שאביו רצה לראותו; כיליד.

מיכל פתאל מיכל פתאל

הספר מקיף 100 שנה, מאז שהגיע אבא דוד לירושלים ב–1913, והיה למורה ולמחנך דגול, חוקר ידען בתולדות ארץ ישראל, בקי מאין כמוהו בידיעת הארץ וחריף באהבתו אליה. אך כפי שקרה לרבים מאתנו, גם מירון התחיל להתנתק בהדרגה מחבל הטבור, ופתח במסע אישי משלו, רגשי ואינטלקטואלי. זה סיפור מרתק על אמונות ודעות, שהשתנו במרוצת הזמן, ולעתים אף התהפכו כליל: "איך התגלגל נער ציוני־סוציאליסטי מהקיבוץ ומלב הממסד להגדרת היישות הישראלית כחברת מתנחלים מנשלת. איך הפך בנו של משרטט מפות, שמטרתן לייהד את הנוף, לחוקר שביקש להנציח את הנוף הפלסטיני הנכחד. איך נהפך ציוני, המקדש את המדינה היהודית, למטיף למדינה דו־לאומית".

חרף כל התמורות והמהפכים, אין בנבנשתי מתנער מגירסא דינקותא, הוא גם לא מרגיש צורך להתנצל. להפך - הוא גאה בירושה ובמורשת, שאותן לא קיבל כ"כזה רְאֵה וקדש", אלא כ"כזה ראה וחָדֵשׁ". בזכות קבוצת המייסדים ובניה, הוא מתריס, יכולים כל המשמיצים והמקטרגים "לפתוח את פיהם". והוא תוהה מה היה עולה בגורל המבקרים והמתלוננים כולם, אלמלא היו כאן בני "הדור הראשון לגאולה" כדי לקלוט את הבאים אחריהם.

"כשינוחו כל הרוטנים ממתקפותיהם, ויבחנו את מרכיבי זהותם, יגלו כמה הם חבים לנו. בלי תרומתנו המבוזה לא נותר מהזהות הישראלית אלא בליל תרבויות של מהגרים".
אלא שגם סטריאוטיפ הזהות של בני המייסדים מחייב לדעתו בדיקה, כי הפך ל"קלסתרון מנופח, מפוברק, קיטש". וזה בדיוק מה שהספר עושה; בודק. "הצבר הלבן" נועץ בנו את קוציו בלי חומרי טשטוש או הרדמה, והבדיקה כואבת. הא נועץ אותם בלי הבחנה - על ימין ועל שמאל - כי גם את הצדקנות של עונדי סיכת ישראל־פלסטין הוא מתעב; ואת אלה המאמינים שהערבים צודקים תמיד, ואנחנו לא־צודקים תמיד, וערבי רוצח הוא בעצם לא רוצח אלא קורבן. "בקיצור", הוא כותב, "אני מתעב את כל אלה שלוקחים את הערכים שהיו חשובים לי בזמנו, וממשיכים להשתמש בהם היום כקרדום לחפור בו". הוא היה רוצה להילחם בהם, בכולם, מכאן ומכאן, אך אין לו כוח ואין לו חיק חם. מירון בנבנשתי הוא אדם בודד ומסוגר, בלי מפלגה פוליטית ואפילו בלי קבוצת התייחסות.

מתי בפעם האחרונה קראנו אוטוביוגרפיה מקומית בלי סיפורים משפחתיים שערורייתיים, בלי חשיפות אינטימיות על אהבות נשים או גברים וטרגדיות אישיות? ואיך ספר דעתני כזה יישווה לכל נפש וידבר אליה? אלַי הוא מדבר באיתותי ההחמצה שהוא מאותת מתוך ערפל חיינו, איך איש אשכולות כבנבנשתי החמיץ את העמדה הראויה לו ולנו.

ניר כפרי

והוא יודע שאין לו על מי להלין אלא על עצמו, בשל אופיו חסר המנוח. עד מהרה הוא משתעמם, ומחליף את תחום השקעתו והתעניינותו: לימודים, מחקר, פוליטיקה לשעה, כתיבת ספרים, סיורי מדבר, קיבוץ, ארכיטקטורה וגיאוגרפיה היסטורית של התקופה הצלבנית, ירושלים, ערים שסועות, צפון אירלנד, סכסוכים אתניים, הסכסוך הישראלי־ערבי, השלטון הישראלי בשטחים הכבושים, הנוף הפלסטיני שנכחד, בתי עלמין ואפילו ביקורת מסעדות לעת מצוא. איפה יש עוד אנשים כאלה, שרק קוצר רוחם יכול להשתוות לרוחב דעתם. מירון בנבנשתי הוא אדם שנשרף בחייו לא פעם, אך הספר החדש מעיד שהאש הפנימית עדיין בוערת.

הוא בר־פלוגתא ותיק שלי, ותולדות המחלוקת בינינו מתועדות גם הן בספר. היה זה לפני יותר משנות דור. בנבנשתי ניסח אז את תזת "אי־ההפיכוּת" המפורסמת שלו, ואילו אני יצאתי נגדה בשצף־קצף במאמר שפורסם בעיתון זה. כנגד טענתו שאת הנעשה אין להשיב וההתנחלויות לעולם יישבו, הצגתי אני את טענתי שאין דבר כזה - "מצב בלתי הפיך" - רק הזמן שחולף והמוות הם בגדר עובדות מוגמרות. ועוד כתבתי באותם ימים רחוקים, בהשפעת הסכמי אוסלו מן הסתם, ש"עתיד ההתנחלויות מאחוריהן".

"האינתיפאדה", הוספתי, "שמה קץ לכיבוש רע וקשה ויקר. הר הגעש שהתפרץ קבר את תיאוריית בנבנשתי תחת האפר, ואם תשוב ותיחשף אי פעם, היא תעורר עניין כעתיקות".
התבדיתי. תקופת ממשלתו של אריאל שרון וממשלתו השנייה של בנימין נתניהו הסבו לי ייאוש גמור, לאחר שהספק הגדול התחיל לנקר בי עוד קודם: האם צדק בנבנשתי ממני, האם התחזית הקודרת שלו היתה יותר מציאותית ומפוכחת משלי? את התשובות לשאלות הללו נתתי לעצמי ולזולתי במאמר נוסף שנדפס ב"הארץ" לאחרונה; המשך יבוא.
בנבנשתי מוביל את הניתוח שלו, בפרקים האחרונים של הספר, אל המסקנה הבלתי נמנעת: קום תקום מדינה דו־לאומית. רבים סבורים בוודאי שזאת משאת נפשו, שזאת האידיאולוגיה שלו. טעות מרה בידם: בעיניו זהו תרחיש הרה אסון. "כציוני אני מעדיף מדינת לאום יהודית, אבל אני חושש שהתהליך ההיסטורי שהחל בעקבות 1967 הביא לביטולה של האופציה הזאת. לכן דו־לאומיות אינה תוכנית מדינית או אידיאולוגית, אלא קונדיציה - מציאות דה־פקטו שמסתווה כמצב זמני", הוא מסביר את עמדתו. או במלים אחרות, הציונות, בדרך הגשמתה ובצד ניצחונותיה המזהירים, הנחילה לעצמה תבוסה.

בנבנשתי הפסימי הוא בכל זאת יותר אופטימי ממני. הוא יודע שמדינת לאום יהודית כבר לא תהיה כאן, וגם שתי מדינות לשני עמים לא יהיו כאן, ואז הוא נאחז כטובע ב"תקווה הרפה"; אולי למרות הכל יצמח פה משהו משותף. ואת התקווה הקלושה שלו הוא תומך בהשוואות בינלאומיות לבוסניה, לקפריסין, למקדוניה ולצפון אירלנד. מהמודלים שלהן הוא שואב פחות מחצי נחמה.

ולי אין נחמה כלל. יקצר המצע מלפרט כאן מדוע המודלים הללו אינם רלוונטיים לישראל ולפלסטין יחדיו. המשלים אינם דומים ואינם מתאימים לנמשל. זאבים לא יגורו במקומותינו עם כבשים במסגרת אחת של "דמוקרטיה הסדרית", שאותה מציע בנבנשתי כפתרון דחוק. הוא עצמו מטיל ספק אם הצעתו היא בת־קיימא, אין לו הרבה אשליות. ואף על פי כן, הוא מנענע אותה בעריסתו להחיותה, ובלבד שלא להישאר חשוך תקווה, יתום מתוכנית. ואולי פעם עוד נדע בבירור מי הזאב ומי הכבש, ואיך ברבות הימים נפרצו הגדרות, ונמרים התערבו בגדיים.

אשרי המאמין תמיד. הלוואי ששוב תתברר צדקתו של מירון בנבנשתי ואפשר יהיה לעייל את המדינה המשותפת בקוף ההיסטוריה. לי קשה להשתתף בתקוות־עניים שלו. בחלומות הכי גרועים שלי לא ראיתי סוף כזה. ואולי מלכתחילה היה חלומי גדול משלו, על כן גם ההתפכחות מרה יותר, ואין לי כרגע מושג איך אוספים את השברים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו