בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיי דיקנס: המלך צ'ארלס

הביוגרפית קלייר טומלין מפליאה לשלב את הדיון ביצירותיו של דיקנס בתיאורים ביוגרפיים. ויש לציין, שהיא אינה מעריצה נלהבת

3תגובות

Charles Dickens: A Life

Claire Tomalin. Penguin Books, 2012. 527pp., 9.99$

צ'ארלס דיקנס נמנה עם הסופרים המעטים שהקריאה ביצירתם לא פסקה מעולם. לב טולסטוי קבע שהוא הסופר החשוב ביותר במאה ה-19, אך החידה, ההערצה, ובעיקר הקריאה בכתביו היו נחלת רבים. דיקנס היה סופר פופולרי, והציפייה העממית לעוד פרק - שהרי מרבית ספריו יצאו לאור תחילה בהמשכים בכתבי עת שונים - תוארה ותועדה כמו כל פרט ופרט בחייו הקצרים אך מלאי העניין.

המחקר הענף - עד היום יוצא לאור כתב עת המיוחד כל-כולו לעיון בו וביצירתו - חשף כמעט כל היבט בחייו וביצירותיו. חוקרים אינם מתקשים להצביע היום על השפעות ישירות ועקיפות של אירועים ופרקים בתולדות חייו בעיצובן של דמויות רבות ומרתקות בספריו. ילדותו ובחרותו הקשות, העובדה שנמנע ממנו, בגלל קשיי משפחה, חינוך מסודר ויסודי, תקופות המאסר שהושתו על אביו בשל חובות שלא עמד בפרעונם, ועוד אנשים שפגש בחייו ומראות שנגלו לעיניו - כל אלה מצאו בסופו של דבר, בדרך זו או אחרת, את מקומם בדפי עלילותיו. את כל אלה מתארים החוקרים המתפרנסים מיצירתו.

ציבור הקוראים הרחב אינו נדרש לכל אלה. הוא דבק במיתוס דיקנס הסופר, שעשרות הדמויות שיצר לא נתנו לו מנוח. אות ועדות למעמדו האיתן גם בחלוף כ-150 שנים מאז מותו הם העיבודים השונים ליצירתו בקולנוע, בטלוויזיה, בתיאטרון ובעיקר במחזות הזמר.

בלומברג

ועוד הוכחה לעניין שאינו גווע היא ריבוי הביוגרפיות הנכתבות עליו. ידידו ומקורבו, ג'ון פורסטר, כתב והוציא את הביוגרפיה הראשונה עליו בשלושה כרכים, שנים אחדות לאחר מות ידידו, ונחשב, ובדין, לביוגרף המוסמך. שהרי יש לנו יותר מעדות אחת לכך, שצ'ארלס דיקנס עצמו הפקיד את המלאכה בידיו. מבחינות רבות, ויודו בכך עשרות הביוגרפים המאוחרים יותר שלו, פורסטר כבר העמיד את היסודות לביוגרפיה המושלמת. ביוגרפים שבאו אחריו וכותבים עליו עד היום ממלאים ומשלימים את החורים, את השתיקות ואת ההסתרות של כל הפרטים והפרקים בחייו של דיקנס, שפורסטר ידע עליהם אך מטעמים ברורים ומובנים - שהרי, כאמור, פורסטר היה ידידו וידיד המשפחה - החליט להעלים מעיני קוראיו ומעריציו של הסופר המת.

התחום העיקרי הנעלם מן הביוגרפיה של פורסטר הוא יחסי המשפחה של גיבורו. בעיקרו של דבר, מדובר ביחסים של דיקנס עם עשרת בניו ובנותיו שילדה לו אשתו, קתרין הוגארת. ובעניין זה יש יותר מסיבה אחת לפקפק במידת צדיקותו של דיקנס. הביוגרפיה של קלייר טומלין מצטיינת בשקדנותה של המחברת לספר לנו את כל מה שפורסטר ביקש להעלים.

המניע המיידי לכתיבת הביוגרפיה החדשה הוא חגיגות דיקנס שצוינו במלוא המרץ השנה: 200 שנים מלאו להולדתו של הסופר האהוב, ויחד עם החגיגות ליובלה של המלכה ואירועי האולימפיאדה ביקשו לציין את יום הולדתו של הסופר, שרק ויליאם שייקספיר מתחרה בו במידת אנגליותו.

אפשר להעריך את השיקולים ה"עסקיים" בהחלטה לכתוב ולהוציא לאור עוד ביוגרפיה של צ'ארלס דיקנס, אך כלפי ביוגרפית מעוטרת ונחשבת כמו קלייר טומלין אין אנו פטורים מן השאלה האומנם היא חידשה משהו בכתיבתה. כאמור, מעטים מאוד הסיכויים שנגלה היום פרטים לא ידועים בתולדות חייו. גם כל מה שנסתר בביוגרפיה של פורסטר כבר נחשף מאז. וכן גם יחסיו כלפי הנשים בחייו וכלפי בניו ובנותיו תוארו, בין השאר בידי אחת מבנותיו, שלא חששה בערוב ימיה לחשוף הכל. בשנות ה-30 המאוחרות כבר נודעו פרטים מהימנים למדי על פרשת האהבים של דיקנס עם השחקנית הצעירה אלן (נלי) טרנן, והקשר בין פרשה זאת לנטישת אשתו. אז כבר נשמעו הטענות על פריו של קשר אהבים זה, על הבן שנלי טרנן ילדה לצ'ארלס, שמת בפאריס שבועות אחדים לאחר לידתו.

הביוגרפיה שיצאה לאור עתה אינה התוצר הראשון של העניין המתמשך של קלייר טומלין בדיקנס. ב-1991 יצא לאור ספרה על האשה ה"נעלמת" בחייו, נלי טרנן, שבו פרשה בפעם הראשונה את סיפורו המלא של הקשר ואף הוסיפה נדבך חשוב להוכחת הטענה כי הרתה וילדה לדיקנס בן. מה שתואר בספר הקודם כפרק מוסתר ומחשיד בחייו, מועצם, מעובה והופך לעניין עקרוני חשוב ומכריע בביוגרפיה החדשה.

קלייר טומלין עוסקת בכתיבת ביוגרפיות של יוצרים, ועם גיבוריה נמנים, בין השאר, תומס הארדי, ג'יין אוסטן, קתרין מנספילד וסמיואל פיפס. ספרים אלה מצטיינים במה שאכנה, בהעדר הגדרה אחרת, "המבט הנשי". גם בספרה על דיקנס מדגישה טומלין כי אופי הביוגרפיה מותנה במידה רבה בעמדת התצפית של הכותב. ביוגרפיה הנכתבת מעמדת התצפית של הנשים בחייו ומעמדת המבחן של ילדיו הרבים תוסיף גוונים מאוד לא מחמיאים לדיוקן הקדוש של המיתוס העממי.

עיון מדוקדק בפרשת חייו של דיקנס יוכיח, כי יש בסיס והצדקה לדיוקן המיתולוגי שלו. הוא לא רק כתב על נדכאי החברה ומוזנחיה, אלא הפגין בעמדותיו הפוליטיות והחברתיות את זעמו על החברה המשליכה אל שולי הדרכים את בניה ובנותיה. מן הבחינה הזאת, גורסים אוהביו, צ'ארלס דיקנס בימי גדולתו ועושרו לא שכח את מקורותיו. כל ביוגרפיה ראויה לשמה גם לא תתעלם מן המאמצים הרבים שהשקיע דיקנס בפעולתו למען נשים בחברה האנגלית, שהעוני והמחסור הוליכו אותן לזנות ולשולי החברה. כל ביוגרפיה תתאר את המוסד שהקים, "הבית" בלשונו, שבו ריכז נערות במצוקה שהידרדרו לזנות וביקש לחלצן ולהכשירן לחיים פוריים ומהוגנים באחת ממושבותיה של האימפריה הגדולה.

גם טומלין מכירה את הצד הזה בחייו של דיקנס וכותבת עליו בהרחבה.

עם זאת, ואולי בשל כך, מתעצם מאוד, מובלט ומטריד יחסו אל אשתו ואל ילדיו שלא הלכו בתלם והתקשו לעמוד באמות המבחן הקפדניות מאוד שהציב להם. הסופר שקונן על הוריו שזנחו את חינוכו ושלחו אותו לעבוד בגיל צעיר מאוד, הרחיק מעליו את בניו ובנותיו ולא התחשב במידת הנזק שהוא גורם להם בנדותו אותם מביתם וממשפחתם למיני מוסדות רחוקים וקשים. מוטב שיבלו את ימיהם בצרפת הרחוקה, לא יוזמנו לבלות עם משפחתם בחג המולד ויטרידו את מוריהם, ולא אותו. דומה שכל ההבנה, החמלה והרוך כלפי הנדכאים והסובלים נשכחו והועלמו כשנפנה דיקנס מן הטיפול בעוולות הציבור והתמקד במשפחתו.

מרכיב אחר המייחד את כתיבתה של טומלין הוא יחסה המיוחד להבטים הוויזואליים ביצירתו. כל חובב דיקנס מן השורה מכיר את עשרות דירותיו ומשכנותיו בלונדון ובסביבתה. עד היום מתקיים פעמים אחדות בשבוע סיור מודרך לתיירים מאתר אחד למשנהו במסלול הארוך והמגוון ב"לונדון של דיקנס". טומלין, כמו הסופר, מצטיינת ביכולתה להתבונן ולתאר את העיר ואתריה, וכיצד היא השתקפה והתגלתה לדיקנס, שלא פסק להלך ברחובותיה ולחשוף את פינותיה המוארות והאפלות.

בסקירה זו אין להתעלם כמובן מיכולותיה של הביוגרפית כמבקרת ספרות המפליאה לשלב את הדיון ביצירות בתיאורים הביוגרפיים. קלייר טומלין יודעת להבחין בכל הכשלים והמעידות בכתיבה, ואינה נמנעת מהפניית שימת לבם של קוראיה לנפילות האלה. מן הבחינה הזאת היא אינה מעריצה נלהבת, ויודעת להבחין בין היצירות הטובות יותר לספרים הפחות טובים. וכשדיקנס נגרר לסנטימנטליות מיותרת, שכל כולה אמצעי להזיל דמעות מעיני קוראיו, היא אינה חוששת להצביע על כך. וכן, גם היא סבורה, כמו שהצהיר דיקנס לא אחת, כי דייוויד קופרפילד היא פסגת יצירתו - הרומן הדיקנסי המושלם.

ואף על פי כן ולמרות הביקורת שלעתים אינה מרוסנת, גם קלייר טומלין מסיימת את ספרה בפסקה החד משמעית, שצ'ארלס דיקנס היה סופר גאוני, שראוי גם 200 שנה לאחר לידתו לקרוא את ספריו, ולקוראים בהם מובטחות הנאה והתרגשות.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון, עורך הסדרה "אפקים" בהוצאת עם עובד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו