בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הסוף": אנטומיה של התאבדות לאומית

מעולם לא ניהלה מדינה מלחמה אבודה במשך זמן רב כל כך כמו גרמניה בשלהי שלטונו של היטלר, קובע איאן קרשו בספרו החדש. מסקנותיו רלוונטיות לא רק לרייך השלישי

66תגובות

הסוף: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר, 1944–1945
איאן קרשו. תירגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 518 עמ’, 118 שקלים


גם מול כל הזוועות, האלימות והחורבן שזרעה גרמניה הנאצית בשנות מלחמת העולם השנייה באירופה, במיוחד במזרחה, ניצבים אלה של חודשי המלחמה האחרונים כתופעה בלתי נתפשת וקשה להסבר. מספר הקורבנות בנפש, בשדה הקרב ובקרב האזרחים, ההרס השיטתי של ערי גרמניה בהפצצות ה”שטיח” של הבריטים והאמריקאים, הטרור שהשיתו המפלגה הנאצית והאס־אס על האזרחים כדי להילחם בכל תופעה של תבוסתנות ורצון להיכנע, רצח של מאות אלפי אסירי מחנות הריכוז בצעדות המוות - כל אלה נחרתו בזיכרון הקולקטיבי הגרמני והאירופי כאפוקליפסה ענקית של מוות וחורבן שכמותם לא ידעה היבשת מעולם. איאן קרשו, מחשובי ההיסטוריונים של גרמניה הנאצית בדורנו והביוגרף הבולט של אדולף היטלר, מנסה בספרו האחרון, “הסוף”, להציע הסברים לתופעה הבלתי מוסברת הזאת.

“הנאציונל־סוציאליזם נעשה יותר ויותר מסוכן ככל שהתקרב אל חורבנו”, קבע תובע צבאי בריטי באחד המשפטים שנערכו לרוצח נאצי בהמבורג ב–1947. אבל אם עד שלבי המלחמה האחרונים שבהם עוסק קרשו, מקיץ 1944 ועד מאי 1945, הוא היה מסוכן בעיקר לאויביו המסורתיים והמוגדרים, הרי שטרם קריסתו הסופית נהפך הנאציזם להיות סכנה קיומית לאומה הגרמנית עצמה. כלומר, המשטר שעלה לשלטון בגרמניה ב–1933, כשבבסיס האידיאולוגיה הפוליטית שלו ניצבה ההבחנה הקטגורית של “אויב־ידיד” תוך שימוש בהגדרות של גזע, ופיתח בהדרגה מכניזם של השמדה של כל מי שהוגדר אויב, בראש וראשונה היהודים, הרחיב בחודשי המלחמה האחרונים את ספקטרום האויבים שלו עמוק אל תוך החברה הגרמנית.

היטלר ולצדו ארבעה שותפים, האחראים כל אחד על תחום מוגדר - מרטין בורמן, היינריך הימלר, יוזף גבלס ואלברט שפאר - הוליכו את העם הגרמני לתוך מערבולת בלתי נשלטת של הכחדה עצמית, כמעט “רצח עם עצמי”, לצד המשך מאבק ההשמדה באויבים החיצוניים שניתן עדיין לשים עליהם יד. מעולם, קובע קרשו, לא ניהלה מדינה מלחמה אבודה במשך זמן רב כל כך, מלחמה שככל שהתמשכה היה ברור איך היא עתידה להסתיים. אומות שעומדות בפני הפסד צבאי בדרך כלל יודעות לעצור ולהיכנע כדי להשאיר סיכוי לבנייה מחודשת של האומה בשנים הבאות. לעומת זאת, מלחמה שמנוהלת במטרה להשאיר אחריה כיליון פנימי מוחלט אינה מוכרת בהיסטוריה.

מחסום הנאמנות של הגנרלים

קרשו שולל שתי טענות מסורתיות שהסבירו, כל אחת בדרכה, את הסיבות שבעטיין המשיכה גרמניה להקיז את דמה עד הטיפה האחרונה במלחמה חסרת סיכוי. הראשונה, שרווחה שנים לא מעטות לאחר שהסתיימה המלחמה, ראתה בתביעה הנחרצת של בעלות הברית ל”כניעה ללא תנאי” את הסיבה לחוסר נכונותה של גרמניה להניח את נשקה.

ואכן, הגדרת מטרת המלחמה ככניעה ללא תנאי של גרמניה נקבעה עוד בינואר 1943 בהבנות בין ראש קבינט המלחמה בבריטניה, וינסטון צ’רצ’יל, לנשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט. הבנה זו גם היתה הבסיס לשותפות מלאת החשדנות של שתי מעצמות המערב עם סטאלין, שליטהּ של ברית המועצות, בשעה שהיה ברור כי כל נסיגה או פרשנות מקלה לאותה תביעה היתה מפרקת מיד את השותפות עם הסובייטים, דבר שרוזוולט התנגד לו מכל וכל ממש עד מותו באפריל 1945, כחודש לפני כניעת גרמניה. מי שהעלה את הטענה הזאת לאחר המלחמה היו גנרלים גרמנים, בראש וראשונה קרל דניץ, המפקד העליון של הצי הגרמני ואחד מנאמניו האדוקים ביותר של היטלר בקרב אנשי הצבא הבכירים, שאף מונה על ידיו, בטרם התאבד, להחליפו בהנהגת המדינה.

אין צורך בתובנות היסטוריות עמוקות כדי לחשוף את האפולוגטיקה העומדת מאחורי הטענות האלה. הצמרת הבכירה של הצבא, כולל כמעט כל הגנרלים שעמדו בראש החזיתות במזרח, במערב ובחזית האיטלקית בדרום, המשיכו לנהל מלחמה עקובה מדם ולהקריב את חייהם של מאות אלפי צעירים גרמנים, רוסים, בריטים ואמריקאים, אף על פי שכמעט כולם הבינו לאן מובילה דרכו של הפיהרר. לא מעטים מהם הזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית ועם מטרותיה של המפלגה. אבל רובם לא הצליחו לחצות את מחסום הנאמנות להנהגה הפוליטית והמשיכו לראותה כלגיטימית, גם אם מסקנותיהם המקצועיות הובילו לתובנה ברורה כי ההנהגה הזאת מוליכה את האומה לחורבן טוטאלי.
קרשו מראה את מה שהראו היסטוריונים אחרים לפניו, כי בניגוד לדימוי שהתקבע לאחר המלחמה, הרי ה”קנוניה של יולי 1944” ‏(כפי שהוגדרה על ידי המשטר‏) - הניסיון של קבוצת קצינים לשים קץ לחייו של היטלר על ידי פצצה שהטמין בבונקר שלו הקולונל קלאוס פון שטאופנברג - היתה אירוע שהיו לו שותפים מעטים בלבד מקרב הקצונה הבכירה. רוב הגנרלים קיבלו בתדהמה, בזעזוע עמוק ובתחושת עלבון וכעס את מה שראו כבגידה שאין חמורה ממנה. מכאן, שלתביעה לכניעה ללא תנאי היה מקום שולי, אם בכלל, בנכונותה של האליטה הצבאית להמשיך ולהילחם, מה שמטיל עליה אחריות היסטורית מיוחדת באותם חודשי הרס נורא.

אי-פי אי–פי

קרשו גם דוחה טענות נוספות, שהעלו כמה חוקרים, המסבירות את הליכתו של העם הגרמני אחרי הנהגת היטלר עד הסוף המר. זאת, בניגוד למה שהתרחש ב–1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר בגרמניה התפשטה מחאה רחבה נגד המשך המלחמה ובסופה אף הודח הקייזר. אחד ההסברים קובע כי המשטר הצליח להטמיע בחברה הגרמנית את תחושת הליכוד הפנימי המיוחד, מה שהוגדר כ”קהילת העם”: אחדות לאומית על־מעמדית של כל בני הגזע השותפים למשימה היסטורית גורלית. שותפות גורל זו החזיקה מעמד עד הסוף, ונתנה לעם הגרמני את היכולת להמשיך ולהילחם נגד אויבים שמטרתם היתה להרוס ולהשמיד את האומה, במיוחד חיילי הצבא האדום והסכנה הבולשביקית שנשאו עמם.

גורם נוסף שהשפיע היה העובדה כי המשטר לא איבד מהלגיטימיות שלו עד הסוף, שכן האומה הגרמנית לא יכלה לראות משטר חלופי אחר שיבוא במקום המשטר הנאצי, במיוחד לאור הזיכרון ההיסטורי העגום של שנות רפובליקת ויימאר מחד גיסא ושל הסכנה להשתלטות קומוניסטית מאידך גיסא.

מוות מהאוויר ומהקרקע

ואולם, כאשר בודקים את המציאות הפנימית בגרמניה בחודשים האחרונים למלחמה, התמונה המצטיירת מורכבת הרבה יותר. קסמו של היטלר וההתייחסות אליו כאל מנהיג בחסות האל שאינו מסוגל לשגות, כפי שהאמינו רבים בגרמניה עד חורף 1942 ‏(אז החלה המלחמה במזרח להסתבך‏) - פגו מזמן. הביקורת והעוינות כלפיו הלכו וגברו, גם אם לא באו לידי ביטוי בגלל הטרור הפנימי הקשה שהשתלט. חלקים רחבים בחברה הגרמנית הבינו כי היטלר נהפך לדמות מנותקת מהמציאות המוליכה את גרמניה לאבדון. אבל שורה של נסיבות ותהליכים עיקרו את החברה הגרמנית מכל יכולת לפעול ולשים קץ לסבל הבלתי נפסק מהמלחמה, בטרם הסתלק היטלר מן הזירה.

גורם ראשון הוא הטרור הפנימי הנרחב. לאחר הקשר של יולי 1944 השליטו בורמן והימלר מדיניות של טרור, שהלך ונהפך לפרוע יותר ויותר ככל שהתקרבה המלחמה לקצה. הראשון, על ידי שליטתו המוחלטת במנגנוני המפלגה ובראשיה ‏(ה”גאולייטרים”‏) במחוזות השונים, שקיבלו סמכויות פנימיות מוחלטות בניהול כל המערכות האזרחיות והביטחוניות; והשני, דרך שליטתו במשטרה ובאס־אס.

הם הפכו את חיי האזרחים לגיהנום: גיוס לצבא של כל מי שעדיין היה מסוגל לשאת נשק, שיתוק של כמעט כל מערכות החיים שאינן נחוצות למלחמה, הקמת מיליציה אזרחית לוחמת ‏(“פולקסשטורם”‏), שאליה חויבו להתגייס אנשים בני 60 כדי להגן בנשק דל ומגוחך על כפריהם נגד הטנקים של בעלות הברית. ומעל לכל - הוצאות להורג מהירות, כמעט ללא משפט, של מי שנחשד בהפצת דה־מוראליזציה, תבוסתנות והשתמטות ממילוי חובותיו. המדינה למעשה התפרקה כמעט ממוסדותיה ואת הממלכתיות שעוד נשמרה ‏(לפחות בחלקים מסוימים של המבנה המדינתי‏) החליפו קנאי המפלגה והאס־אס.

על זאת יש להוסיף את ההפצצות הבלתי פוסקות של בעלות הברית. נחרתו בזיכרון כמובן זו על המבורג ביולי 1943, שבה נהרגו כ–40 אלף אזרחים בשריפות ענק שפרצו בעיר, וכמובן זו על דרזדן בפברואר 1945, שבה נהרגו כ–25 אלף אזרחים. אלו היו, עם כל אכזריותן והחותם שהשאירו בזיכרון הגרמני, רק טיפה בים. ב–1944–1945 הטילו בעלות הברית על גרמניה כמיליון ו–700 אלף טונות של פצצות. אלה לא הוטלו בהכרח רק על אזורי תעשייה אסטרטגיים או מסילות ברזל. עיירות שלמות נמחקו מעל פני האדמה וכרבע מכלל המבנים בערי המדינה לא היו עוד ראויים למגורי אדם. מיליוני אזרחים נותקו ממים, חשמל וגז, שירותי הסניטציה נהרסו ואנשים נאלצו לבלות את ימיהם במקלטים קרים ומצחינים. גרמניה נהפכה בחודשי המלחמה האחרונים למדינת חורבות אפורה, שאזרחיה ממצים את ימיהם במאמצים להשיג מזון ולמצוא מחסה מפני המוות המגיע מן האוויר ומהטרור שעל הקרקע.

חברה כזו היתה רחוקה מאוד מדימוי של “קהילת עם” מלוכדת. היא דמתה יותר לקהילת שורדים פצועה ומוכה שחיכתה בכיליון עיניים לסיום הסבל - “מוטב סוף של זוועה מאשר זוועה בלי סוף”, רווחה האימרה העממית. אבל חברה הנמצאת במציאות מוחלטת של אטומיזציה לא היתה מסוגלת לעשות הרבה כדי לפעול ולהביא את הסוף הזה מוקדם יותר.

תמרור אזהרה

בתווך, בין ראשי השלטון והמפלגה, הגנרלים והחברה האזרחית, ניצבו מיליוני החיילים מן השורה - צעירים גרמנים שרבים מהם עברו את שנות חינוכם ועיצובם במערכת החינוך של המדינה הנאצית, ודאי אלה שגויסו בשנים האחרונות למלחמה והיו ב–1933 בבית הספר היסודי.

כמה היסטוריונים עסקו בחקר החייל הגרמני והמוטיבציות המניעות אותו במלחמה. גם התמונה העולה מספרו של קרשו מורכבת. לצד לחימה פנאטית ועיקשת, בעיקר בחזית המזרחית, הרי שבחזית המערבית היו שכיחוֹת עריקוֹת המוניות של חיילים וניסיון להסתלק מהמלחמה האבודה ולהגיע הביתה. בפברואר 1945 היו כ–600 אלף חיילים כאלה. אלה שנתפסו הוחזרו לשירות אבל היו גם חיילים שהוצאו להורג ללא רחמים.

מתברר כי אצל החייל מן השורה שהמשיך להילחם עד הסוף התקיימו כמה מניעים, לא בהכרח כאלה שהצליח לשלוט בהם. בשלב מסוים, כאשר הצבא האדום התקדם בתוך גרמניה, הלחימה היתה על הבית, על הגנת ההורים והמשפחה. סיפורי הזוועה על מעשי הרצח, האונס והאלימות של החיילים הסובייטים בפרוסיה המזרחית, שהיו נכונים ברובם, העניקו מוטיבציה להתנגדות עיקשת. האינדוקטרינציה הפוליטית ארוכת השנים עשתה אף היא את שלה, ואנשים צעירים בדרך כלל נכונים למעשי הקרבה על בסיס אידיאולוגי יותר מאשר אוכלוסייה מבוגרת. ומעבר לכל זה, מה יכול היה החייל הפשוט בשטח לעשות? לצד עמיתיו הוא מצא עצמו נשחק שבוע אחרי שבוע בתוך מכונת מלחמה מתפרקת, כאשר רעיו לצדו נהרגים באלפים. להילחם היה הדרך היחידה לנסות ולשרוד; המוות או הנפילה בשבי הסובייטי היו האלטרנטיבות.

כמיליון ו–400 אלף חיילים גרמנים נהרגו בין אוגוסט 1944 לינואר 1945. מאות אלפים מצאו את מותם בהתקפות האוויר ומידי חיילי הצבא האדום. כעשרה מיליון פליטים מפרוסיה, שלזיה והבלקן הציפו את ערי גרמניה החרבות. בתוך מערבולת ההרס והמוות הזו, מסיק קרשו, הצליח היטלר להמשיך את חיזיון החורבן הסופי שלו, תוך שהוא נעזר בקבוצת קנאים נאמנה לרעיון הנאצי.

בסופו של דבר, גרמניה של היטלר המשיכה להיות כזו גם כשנהפכה בחודשי סיום המלחמה לעיי חורבות. חזון ההרס העצמי שלו לא ראה קיום לעם הגרמני שאינו מסוגל לנצח במלחמה ויחיה תחת כיבוש סובייטי. העם הגרמני כשל במשימתו ההיסטורית ועל כן אין לו זכות להתקיים, קבע. באחד מנאומיו בעבר טען כי מי שרוצה לחיות עליו להילחם; מי שאינם רוצים להילחם, אין להם זכות לחיות. את חזונו הפוליטי הזה קיים עד מותו.

ככל ספריו, גם ספרו זה של קרשו מוליך למסקנות היסטוריות חשובות. הוא לא היסס מעולם להסיק כאלה החורגות מהמקום ומהזמן של האירועים הנבדקים ורלוונטיות גם למציאות רחבה יותר. סיפור קריסתה של גרמניה מעלה שאלות כבדות משקל על התפקיד והאחריות של הנהגה צבאית מקצועית המבינה כי ההנהגה הפוליטית מוליכה את האומה לדרך מסוכנת ללא מוצא, על מקומה של אידיאולוגיה קיצונית במציאות של מלחמה טוטאלית, ועל יכולתה של חברה מוכה למצוא בעצמה את הכוחות לעצור את הסחף אל קריסתה המוחלטת. החודשים האחרונים בתולדות הרייך השלישי משמשים תמרור אזהרה שראוי לזוכרו.

The End: The Defiance and Destruction of Hitler’s Germany 1945–1944 / Ian Kershaw

ספרו של הפרופ’ דניאל בלטמן, “צעדות המוות: 1944–1945”, ראה אור בהוצאת יד ושם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו