בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לגלות מחדש את אמריקה": הבט אחורה בזעם

ממה מפחד תומאס פרידמן, כשהוא מבכה את שקיעתה של אמריקה? מזקנים שמעזים לצאת לפנסיה, מילדים שלא יודעים לקרוא, או סתם מעוד ארבע שנים עם אובמה

81תגובות

לגלות מחדש את אמריקה: איך החלה אמריקה לפגר אחרי העולם שהמציאה וכיצד תוכל לחזור ולהוביל
תומאס ל. פרידמן ומייקל מנדלבאום. תירגמה מאנגלית: עדי גינצבורג־הירש. הוצאת אריה ניר, 367 עמ’, 98 שקלים

קשה לתומאס פרידמן, עיתונאי “ניו יורק טיימס”, זוכה שלושה פרסי פוליצר ומחברם של שישה ספרים. אמריקה החזקה, העשירה, עם הצבא הכי חזק, הכלכלה הכי גדולה, המוסר הכי גבוה והערכים הכי נעלים - אמריקה הזאת כבר איננה. למקרא ספרו נדמה לעתים שעד לאחרונה פרידמן לא ידע שישנם מבוגרים בארצות הברית שאינם יודעים כמה זמן לוקח לכדור הארץ להקיף את השמש ‏(49%‏), צעירים באמריקה שאינם עומדים בדרישות הסף לגיוס לצבא ‏(75%‏), ואנשים שהם אנאלפביתים מבחינה תפקודית ‏(47% מהמבוגרים בדטרויט‏).

ציניקן יאמר, שאף על פי שפרידמן מבקר בקביעות בהודו, סין ובארצות המזרח התיכון, מספרו עולה התחושה כי מיעט לבקר בגטאות העירוניים בוואשינגטון הבירה, מרחק של כמה קילומטרים מביתו בבתסדה, שבמרילנד. לו ביקר שם תכופות, כבר לפני כמה עשורים היה מגלה בתי ספר כושלים, הזנחה סביבתית, פשע, עוני וייאוש. הוא גם, מן הסתם, לא משתמש במערכת התחבורה הציבורית לעתים קרובות, ולכן הופתע לגלות שמערכת הרכבות בטיאנג’ין שבסין טובה מזו שבמרילנד.

כשגילה זאת, כתב פרידמן ספר ‏(יחד עם הפרופסור למדעי המדינה, מייקל מנדלבאום, שאותו הוא מרבה לצטט בטוריו‏) שמוקדש לשאלה מדוע שקעה האימפריה האמריקאית ומה יש לעשות כדי להחזיר אותה לגדולתה. בסגנונו הפומפוזי והרגשני, המאופיין באנקדוטות מיותרות ‏(הוריו של נשיא קוריאה מתלוננים שלא עשה מספיק בחייו‏), ציטוטים מסרטים הוליוודיים ‏(“הסינדרום הסיני” זוכה לתיאור נרחב‏) ומטאפורות חלולות ‏(הממשל האמריקאי הוא כמו ספורטאים על סטרואידים, עידן בוש הוא “גיל שנתיים הנורא”‏), פרידמן מתאר את מצבה העגום של אמריקה, את המדיניות שהובילה אליו, ולבסוף מביא את פתרונותיו חסרי הכנות, לטעמי, והעמומים במתכוון.

רויטרס רויטרס

מפולת בוש

בחיפושיו אחרי אחראים למשבר הכלכלי, חוזר פרידמן לנשיאים בשלושת העשורים האחרונים שהורישו לאובמה חוב של יותר מ-6 טריליון דולרים. בשמונה שנות כהונתו של קלינטון, היה פרידמן המעודד הראשי של מדיניות ה”סחר החופשי” שלו, שקודמה דרך הסכם הסחר NAFTA ודרך ארגון הסחר העולמי, ושל התערבויותיו הצבאיות בקוסובו, האיטי וסומליה ‏(קלינטון כינה את פרידמן “השגריר שלנו בהאיטי” בשל כתיבתו בשבח מדיניות ארצות הברית באי‏). ובכן, נגד קלינטון אין לפרידמן אף טענה. קלינטון “הפך את צמצום הגירעון לאחת מהקדימויות העליונות שלו”, וגם “אמצעי צמצום הגירעון של קלינטון הפכו את מה שהיה אז הגירעון הגדול ביותר בתולדות אמריקה לעודף תקציבי והניחו את היסודות לכמה שנים של צמיחה כלכלית איתנה”, וכן “המדיניות הכלכלית של ממשל קלינטון נועדה בחלקה לייצר עודפים תקציביים שיוכלו לכסות את הגירעון לפני שבני דור הבייבי־בום יפרשו לגמלאות ויתחילו להזדקק לדמי הביטוח הלאומי ולתוכניות ביטוח הבריאות ‘מדיקר’, וכתוצאה מכך, מ-1993 עד 2001 ירד שיעור החוב־כנגד־תמ”ג באמריקה מ-49% ל-33%”. פרידמן משבח את קלינטון על כך שברגע שראה מה באמת המצב הפיסקאלי, הפר הבטחות שנתן בתקופת הבחירות - והעלה מסים. כך, גומר פרידמן את ההלל, “הודות להעלאת המסים שקידם קלינטון, העשור הראשון שלאחר תום המלחמה הקרה היה עשור חיובי בשביל אמריקה”.

הצרות, קובע פרידמן, החלו עם בוש הבן. אפילו פול אוניל, הוא מזכיר, שר האוצר הראשון של בוש, ניסה לחסום קיצוצי מסים ולהזהיר את דיק צ’ייני מפני הגירעונות העולים בתקציב. סגנו של בוש, צ’ייני, אמר שבוש הוכיח שהגירעון אינו חשוב ופיטר את אוניל. פרידמן מצטט את אלן בליינדר, סגן היו”ר של הבנק המרכזי של ארצות הברית, שכתב ש”האומה יצאה מדעתה הפיסקאלית, ופשוט לא שילמה על שום דבר בכל שמונה השנים של הנשיא ה-43, בוש”. הוא מלין כי בוש הבן הניח לתוקפן של תקנות הבקרה התקציביות לפקוע, הרחיב את הזכאויות בבריאות בהוספת תרופות מרשם ל”מדיקר”, וקיצץ במסים.

גם על שתי המלחמות המיותרות שבהן בוש הבן סיבך את אמריקה יש לו ביקורת - לא על עצם הפלישה, אלא משום שלראייתו, בוש נכנס לעיראק “בלא תוכנית סדורה ומחושבת, בלי מספיק חיילים, ובלי הבנה מספקת של ההיקף ושל המורכבות של מה שנדרש. זה היה מטופש וחסר אחריות”.

אף על פי שפרידמן יודע, וגם מציין, שאובמה ירש חוב ציבורי של יותר מ-6 טריליון דולרים, שלא איפשר לו כמעט מרחב פעולה, הוא מלא טענות כרימון על תקופת נשיאותו הראשונה: אובמה הבטיח שיתוף פעולה, אבל “שיעתק את הזעם המפלגתי של בוש”; אובמה לא מסכים להודות ב”אקספציונליזם”, בייחודיות, של ארצות הברית; אובמה החליט שלא להשקיע מאמץ משמעותי כלשהו כדי לקדם את חקיקת האנרגיה הנקייה, לקבוע מחיר לפחמן או להזים באופן אגרסיבי את טענותיהם של מכחישי שינוי האקלים - כי חשש מהסקרים; אובמה ומפלגתו הוכיחו שאין בידם “האומץ לדבוק במטרותיהם”; אובמה לא מעביר מספיק תקציבים למחקר ופיתוח בתחום האנרגיה.

אבל החטא הגדול, לפי פרידמן, הוא רפורמת הבריאות, ה”אובַּמַקֶר”: אובמה “ירש אמנם אסון כלכלי שתבע תשומת לב מיידית, ותשומת הלב שהממשל שלו הקדיש לחיזוק הכלכלה כילה חלק ניכר מההון הפוליטי שהביא עמו לבית הלבן. אבל את יתרת הונו הקדיש אובמה להרחבת כיסוי הבריאות. מטרה ראויה, ללא ספק, שבמפלגתו נודעה לה כמעט משמעות דתית, אבל כמו שנחקקה, לא ברור עד כמה תועיל לציודה של ארצות הברית לקראת האתגרים שלפנינו”.

לאחר שלאורך כל הספר פרידמן חוזר שוב ושוב אל התרחיש הכלכלי שכה מפחיד אותו - ילדי הבייבי־בום יוצאים לפנסיה, משתמשים בחסכונות ה”מדיקר” שלהם והכלכלה האמריקאית מתמוטטת - ולאחר שהוא אף יוצא נגד רפורמת הבריאות של אובמה, אי אפשר שלא לתמוה כיצד בדיוק לדעתו אנשים יכולים לחיות ללא ביטוח בריאות? לעתים נדמה לי שהוא מתקומם על כך שאנשים מעזים לחלות, ועוד בסוף חייהם, וגרוע מכך, להזדקק לביטוח בריאות; אך בעת ובעונה אחת הוא מתלונן על כך שהממשל לא משקיע מספיק כסף במכוני מחקר ופיתוח של אנרגיה אלטרנטיבית.

אכן, חזונו של תומאס פרידמן לקידום אנרגיה אלטרנטיבית הוא חזון ראוי. אבל מדוע ביטוח בריאות לכל אינו ראוי לפחות באותה מידה? בניגוד לרתיעתו מהבטחת שירותי בריאות על ידי המדינה, יש זכות חברתית אחת שאותה פרידמן ‏(בדומה ליאיר לפיד‏), דווקא מקדם בלהט: הזכות לחינוך ‏(על דיור, רווחה, מזון ותרבות הוא בכלל לא מתבטא, אלה הן זכויות חברתיות שנמצאות כמעט לחלוטין מחוץ לאתוס האמריקאי, בזויות כמעט‏). בכך, פרידמן מסמן את עצמו כליברל הדואג לילדי עניים. אולם, כפי שמסביר הפרופ’ יוסי יונה ממכון ון ליר, שוויון הזדמנויות בחינוך מתחיל מחוץ לכותלי בית הספר, בתנאים החברתיים והכלכליים שבתוכם פועל בתי הספר: דיור נאות, תזונה מספקת, שירותי בריאות איכותיים, שכר הוגן להורים ונגישות למרכזי דעת ותרבות הם תנאים בסיסיים לשוויון הזדמנויות בחינוך. בית הספר לבדו אינו יכול לפצות על חסכים אלה - המציאות הפנים בית־ספרית והמציאות החוץ בית־ספרית שזורות זו בזו, אי אפשר לטפל באחת מבלי שנטפל בשנייה.

אובמה לא מבין

אף על פי שבזמן כהונתו של קלינטון היה פרידמן תומך נלהב של הנשיא ושל המפלגה הדמוקרטית, עם חזרתם של הדמוקרטים לשלטון בהנהגתו של אובמה, החל פרידמן לקדם בטורו, וכעת גם בספרו, את הרעיון שהוא קורא לו “המרכז הרדיקלי”. לא דמוקרטים ולא רפובליקאים, הוא טוען, יצילו את אמריקה מעצמה, אלא “מועמד ממפלגה שלישית, או מועמד עצמאי, שלא רק יוכל לנסח פוליטיקה היברידית שתטפל באתגרים המרכזיים שלנו ותשקם את נוסחת ההצלחה שלנו, אלא - וזהו ‘אלא’ ענק - יעשה זאת באופן משכנע דיו לסחוף מספיק אמריקאים לנטוש את המחנה הדמוקרטי או הרפובליקאי שלהם, ולשלב ידיים במרכז הרדיקלי”. ומה על המועמד הזה לעשות? תשובתו של פרידמן: “לקצץ בהוצאות, להעלות את ההכנסות, ולהשקיע בשורשים של החוזק שלנו”.

אבל מה השוני בין אותו מועמד חלומי לבין ברק אובמה? הבלוגר גרג סרג’נט מהוואשינגטון פוסט כותב שכדי להראות שהדמוקרטים שונים ממה שהוא מציע, טוען פרידמן שהדמוקרטים לא הלכו רחוק מספיק באימוץ פתרונות אלה, ובמיוחד בכל הנוגע לקיצוצים בזכאויות וצמצום ההטבות שארגוני המורים מעניקים למורים. פרידמן מתחמק מלהודות שמה שהוא טוען זה, פחות או יותר, מה שאומרים הדמוקרטים, וכדי להוכיח את טענתו בדבר אי־היכולת של הדמוקרטים ושל אובמה, הוא מעמיד פנים שהמפלגה לא נותנת תשובות לבעיות הכלכליות. בטור שכתב לפני כשנה, פרידמן שאל: “אנחנו כאן באמריקה נמצאים רגע לפני החלטה תקציבית חשובה על ידי הוועדה הבין־מפלגתית, אך האם מישהו יודע מהי התוצאה המועדפת על הנשיא אובמה? איזה מסים הוא רוצה להעלות, ואיזה קיצוצים הוא רוצה לעשות? העמדה של הנשיא על כך היא דייסה של עמדות על פי סקרים”. אבל הוועדה הבין־מפלגתית פירסמה את עמדותיה בהרחבה. האם פרידמן באמת לא ידע על כך? או שהפרסומים הוכיחו שממשל אובמה מקדם פתרונות כל כך דומים לרעיונות “המרכז הרדיקלי” שפרידמן מקדם, והוא לא רוצה להודות בכך?

בפועל, ההצעות של אובמה להורדת הגירעון כללו גם את מה שפרידמן מייחל לו - קיצוצים ב”מדיקר” ובתוכניות ממשלתיות נוספות, והעלאת מסים לבעלי הכנסות גבוהות. אף על פי שאלה הפתרונות שבהם הוא תומך, ממשיך פרידמן להתחמק מלומר בריש גלי שהפתרונות של אובמה ראויים, וממשיך לטעון שאובמה לא הולך “רחוק מספיק” עם התוכניות הללו.

הבעיה בהעברת פתרונות אלה נובעת גם, ובעיקר, מסירובם של הרפובליקאים לתמוך בהעלאת מסי החברות והמסים שמשלמים בעלי הכנסות גבוהות ‏(הם, כאותו אחד ש”חותך את אפו כדי לעצבן את פרצופו”, כמו שאומרים באמריקאית, ויתרו על האפשרות לקצץ בתוכניות הסוציאליות שנואות נפשן, רק על מנת שלא יעלו מסים לאילי ההון שתומכים בהם‏).

נדמה שלפרידמן קשה להודות שאובמה והדמוקרטים הם־הם “המרכז הרדיקלי” שעליו הוא חולם. לא ברור מדוע פרידמן מתעקש, בטוריו ובספרו, להעמיד פנים שהאנשים שאתם הוא חולק עמדות פוליטיות - אך שבניגוד אליו צריכים לשלם את המחיר בפעילות למען קידומן - לא עושים את הדברים שהם עושים. אולי זה מכיוון שהוא רוצה להיחשב כייחודי, שונה, חכם יותר מכולם?

נדמה, כי האימה שהוא שרוי בה מפני אמריקה שנעלמת, היא למעשה האימה שהתגלתה בבחירות האחרונות במחנהו של מיט רומני דווקא, מהאיום על המיליה שהוא משתייך אליו: לבנים ‏(ובהם יהודים רבים כמוהו‏) ועשירים ‏(אשתו של פרידמן היא בת לאחת ממאה המשפחות העשירות בארצות הברית, משפחת בקסבאום שבבעלותם נכסי נדל”ן ומרכזי קניות המוערכים ב–2.7 מיליארד דולר‏). איום שמציבה “אמריקה החדשה” שנולדה בבחירות 2008, ושהוכיחה בבחירות 2012 שהיא מתעצמת, משגשגת, ושהיא כאן כדי להישאר.


/ That Used to Be Us
Thomas L. Friedman and Michael Mandelbaum

נירית בן־ארי היא דוקטור למדעי המדינה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו