בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת הילברג: הברגים של מנגנון ההרס


הספר “חורבן יהודי אירופה” הוא יצירת מופת, אבל שייך למדף ספרי הסוציולוגיה. התובנות של ראול הילברג נכונות בנוגע לכל מפעל מודרני באשר הוא מפעל, אלא שהשואה לא היתה “מפעל”


11תגובות

חורבן יהודי אירופה


ראול הילברג. תירגמה מאנגלית: איה ברויר. דוד בנקיר ובלה גוטרמן ‏(עורכי המהדורה העברית‏). הוצאת יד ושם, 1,300 עמ’ בשלושה כרכים, 398 שקלים


ספרו של ראול הילברג, שראה אור לראשונה ב–1961, הוא אחד הספרים המשפיעים והחשובים ביותר בחקר השואה ובכלל זה בחקר הנאציזם. התרגום לעברית של המהדורה השלישית המורחבת והמתוקנת מ–2003, בידה האמונה של איה ברויר ובעריכתם המדעית של דוד בנקיר ז”ל ובלה גוטרמן, הוא אירוע בפני עצמו. מי שייקח לידיו את שלושת כרכי הספר יבין מיד את מידת ההשקעה האדירה בהוצאתו לאור. העובדה שהתרגום ראה אור בהוצאת יד ושם ‏(בשותפות עם מכון בן גוריון באוניברסיטת בן גוריון, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר אילן‏) היא בעלת משמעות מיוחדת הנדונה במאמרים אחרים בגיליון זה.


קשה להפריז במידת השפעתו של הספר “חורבן יהודי אירופה”. במידה רבה, הוא הכתיב וממשיך להכתיב את סדר היום המחקרי - את מה חוקרים כאשר חוקרים את השואה, ובעיקר כיצד חוקרים אותה. הילברג היה בין הראשונים להציע היסטוריה אינטגרטיבית של השואה, האורגת את כל מאורעותיה מ–1933 ועד 1945 לכדי היסטוריה אחת תוך התייחסות למבצעים, לקורבנות, למשתפי הפעולה ולמשקיפים מן הצד.


עוד כתבות בנושא

הספר הוא גם מציוני הדרך החשובים בזיהויים של כלל מאורעות רדיפת היהודים כאירוע אחד של “חורבן” או “שואה” העומד בפני עצמו. הזיהוי הזה כלל לא היה מובן מאליו. באוגוסט 1941 הכריז ווינסטון צ’רצ’יל בהתייחסו למעשי הנאצים: “אנו ניצבים לנוכח פשע ללא שם”. המשורר מאיר ויזלטיר כתב מאוחר יותר באחד משיריו: “שנתיים לפני החורבן/ לא קראו לחורבן חורבן;/ שנתיים לפני השואה/ לא היה לה שֵם”. הילברג הוא מהראשונים שהעניקו לה שם.


אוסף האמנות, אגף המוזיאונים, יד ושם; תרומת נחמן זונבנד, שוודיה


לפי הילברג, השואה לא נבעה מפקודה או מהוראה אחת ויחידה וגם לא התרחשה על בסיס תוכנית גדולה שנוסחה מראש. נהפוך הוא: היא היתה, כדבריו, “תהליך של צעדים עוקבים שננקטו ביוזמתם של מקבלי החלטות רבים מספור במכונה ביורוקרטית ארוכת זרועות”. מדובר איפוא ב”מכונה” או ב”מפעל” - הדימויים הללו חוזרים לא אחת בספר - שפעלו בתוך ומתוך היגיונם הפנימי.


“תהליך ההשמדה התנהל צעד אחר צעד, ורק לעתים נדירות ראה המינהלן יותר מצעד אחד מראש”, כותב הילברג. קודם הוגדר מיהו “יהודי”. אחר כך “היהודים” נושלו. אחר כך הם רוכזו. אחר כך הם נרצחו בידי יחידות רצח מיוחדות. אחר כך הם הושמדו במחנות. בתהליך היו מעורבים אינספור גורמים שפעלו ברמות שונות, בדרכים אחרות ומתוך מוטיבציות ואינטרסים שונים - הביורוקרטיה הממשלתית, הצבא, התעשייה, המפלגה, המנגנונים המחוזיים. כל גורם עשה את מה שהוא יודע לעשות: הביורוקרטיה טיפלה בניירת, הצבא כבש, התעשייה ייצרה סחורות... בסוף יהדות אירופה נחרבה.


כשהנאצים ביקשו, למשל, להחרים עסקים בבעלות יהודית, הם גילו שלמעשה אינם יודעים מיהו יהודי. אז נדרשו משרדי הממשלה ומחלקות האס־אס לדון בסוגיה מיהו יהודי, לחקור, להגדיר.


בשלבים מאוחרים יותר, כאשר הנאצים היו בעיצומו של מסע הרצח של מאות אלפי יהודים על ידי יחידות רצח מיוחדות, הם גילו כי זו פעולה יקרה ולא יעילה, שגם הטילה על הרוצחים מעמסה נפשית מסובכת. אז הם נדרשו לתכנן שיטת רצח אחרת: יעילה, זולה ומרוחקת יותר. אחת השיטות שהגו היתה ירי של צלפים ממרחק. הצעה אחרת היתה משאית הגז. היה מי שהציע לנסות לרצוח יהודים בתא גז קבוע באמצעות חומר הדברה שהיה פופולרי ומוצלח למדי בשנות ה–20 - “ציקלון B”.


ספרו של הילברג מתאר בדקדקנות יבשה וקרה למדי את “מנגנון ההרס” ‏(Machinery of Destruction‏) הנאצי. לעתים נדירות הוא מצליח לזקק את תובנותיו. בפתח דיונו בקורבנות הוא כותב: “פעולת הגומלין בין הפושעים לקורבנות היא ‘הגורל’”. זהו, לדעתי, משפט מפתח בספר. מנגנון ההרס הנאצי לא התקדם בגלל כוונותיהם של בני אדם או מוסדות, אלא בגלל האינטראקציות ביניהם. זה לא מה שגרינג, היידריך או נציג חברות הביטוח הגרמניות רצו כל אחד בנפרד, אלא ההחלטה שהתקבלה בסופה של ישיבה שבה התכנסו סביב שולחן אחד.


גם לקורבנות, כך לטענת הילברג, נשמר תפקיד בדינמיקת ההרס הזאת. ובמקרה היהודי, אם אפשר בכלל לנסח זאת כך, היה מדובר בקורבנות ממושמעים למדי. כאשר אמרו להם להגיע לתחנת רכבת מסוימת עם מזוודה אחת בשעה מוגדרת, הם התייצבו כולם כאחד. הם מצדם ביקשו להימנע מצעדי תגמול שהיו מופנים כלפיהם אם לא היו מופיעים במקום ובשעה הנקובה. ואולם, בהתנהגותם זו רק הידקו עוד יותר ושלא מדעת את החבל סביב צווארם. קורבנות ממושמעים פחות היו פוגמים יותר ביעילותו של מנגנון ההרס, ומכיוון שהיו אינטראקציות בין גורמים, הרי שאף אחד לא באמת היה יכול לצפות מה ילד יום - לא הַמְבַצֵעַ ולא הקורבן. ב–1933 אף אחד לא היה יכול לדעת מה יהיה ב–1938. ב–1938 אף אחד לא היה יכול לדעת מה יהיה ב–1942. לפיכך, חורבן יהודי אירופה לא היה “מוות ידוע מראש” אלא “גורל”.



זהו אחד הספרים המשפיעים והחשובים בתחום. ועם זאת, לאורך עשרות השנים שחלפו מאז פרסומו הוא היה נתון לביקורת עזה בתוך האקדמיה ומחוצה לה. הספר אינו חף משגיאות ומטעויות. את הראשונות אני מזהה כבר בכותרתו. הילברג מדבר על חורבן יהודי אירופה. אולם לא רק יהודי אירופה נחרבו. גם חלק מיהודי צפון אפריקה חוו גורל דומה. זאת ועוד: אני סבור שהילברג גם טעה כאשר טען לחורבנם של יהודי אירופה. הנאצים, להבנתי, לא ביקשו לפתור את בעיית היהודים אלא את הבעיה היהודית. המשטר הנאצי לא התעניין ביהודי כאינדיבידואל, ובכלל זה ביהודים שחיו במקרה באירופה, אלא בקטגוריה “יהודים”.


יתרה מזאת, לא כולם יסכימו עם הילברג על שהזניח את כוונת המכוון האידיאולוגית של היטלר, של האליטה הנאצית, של העם הגרמני. כך, למשל, ההיסטוריון יעקב לזוביק הראה בספרו “הביורוקרטים של היטלר” מ–2001 כי הביורוקרטים שהניעו את מהלכי “הפתרון הסופי” כלל וכלל לא היו פקידים אפורים שביצעו תפקיד ותו לא, אלא הונעו על ידי אידיאולוגיה ושנאת יהודים צרופה.


ביקורת מרכזית ומהותית נוספת שהוטחה בהילברג במשך השנים היתה שהוא התבסס במחקרו כמעט אך ורק על מקורות בגרמנית. הוא לא ידע את שפותיהם של הקורבנות, שעליהם כן ידע לומר דברים נוקבים וקשים ביותר.


ואכן, הביקורת החריפה ביותר שהוטחה בהילברג היתה על טענתו כי הקורבן השתתף בתהליך חורבנו אם באופן פסיבי ‏(היהודי שהגיע בשעה הנקובה לתחנת הרכבת‏) ואם באופן אקטיבי ‏(מועצות היהודים, היודנראטים‏). אין ספק שזו עמדה שנויה במחלוקת עזה. לא אחת, אני חייב לציין, הילברג מנסח את תפישתו בצורה נבזית, כשהוא מציב את הפושע ואת קורבנו במפלס היסטורי ומושגי זהה: “בתהליך השמדה הפושעים אינם ממלאים את התפקיד היחיד; גם הקורבנות מעצבים את התהליך”, כתב. חסר היה שיכתוב כי בתאי הגז שיתף הקורבן פעולה עם רוצחו בכך שהפסיק לנשום.


בספרו שואל הילברג איך התרחשה השואה, וטוען שהתשובה לשאלה היא גם התשובה לשאלה מה היא היתה. השואה התרחשה בתוך ומתוך תהליך מערכתי מורכב וסבוך של קבלת החלטות. וזאת, לפי הילברג, בדיוק מה שהשואה היתה - תהליך מערכתי מורכב וסבוך של קבלת החלטות.


כאן, לדעתי, טמון הכשל הגדול ביותר של המחקר. בהדגשת הצורה שבה התרחשה השואה, וביתר שאת בטענה שהצורה מעידה גם על הווייתה, אנו מסתכנים בבנאליזציה שלה. האם השואה אכן היתה אירוע ביורוקרטי־אדמיניסטרטיבי? ודאי שהיו בה פנים ומאפיינים כאלה, אולם היא עצמה לא היתה כזו.



במשך עשרות שנים של מחקר נטענו טיעונים רבים הדומים בצורתם לאלה של הילברג: נטען שהנאציזם היה פאשיזם ושלפאשיזם דינמיקה משלו; נטען שהנאציזם היה טוטליטריזם ושגם לטוטליטריזם דינמיקה משלו; פסיכו־היסטוריונים מסוימים התעקשו שהנאצים היו פסיכוטים, והרי גם לפסיכוזה דינמיקה משלה. ואולם, בטיעונים מעין אלה אנו בוחנים את הנאציזם ואת השואה מנקודות מבט חד־ממדיות וחיצוניות.


מה היה הנאציזם עצמו? מה היתה השואה עצמה? שאלות אלה נשאלו רק לעתים רחוקות במחקר. כדי לענות עליהן עלינו לבחון מבפנים את האופן שבו הנאצים הבינו ופירשו את הנאציוּת שלהם. אין צורך לקרוא יותר מדי טקסטים נאציים כדי להגיע למסקנה שלא היטלר ולא גבלס, לא הימלר ולא היידריך, לא הפילוסופים ולא המדענים הנאצים, זיהו את הנאציזם ואת הנאציוּת שלהם עם אתוס ביורוקרטי.


גם היהודים, ראוי לציין בהקשר זה, לא ראו את עצמם כקורבנות של “מכונה” או “מפעל”. מבחינת רבים מהם, מה שאנו מכנים כיום “שואה” היה למעשה מלחמה. אחרים חוו את השואה כשבר ביוגרפי רדיקלי בלתי ניתן לאיחוי בין חייהם הקודמים לבין סוף חייהם בגיא ההריגה או בתא הגז. ויש קורבנות שכלל לא ידעו שהם קורבנות של “חורבן” או “שואה”. אולי רק ברגע האחרון הבזיקה בהם תובנה מעין זו. אולי.


בהקדמה למהדורה הראשונה של ספרו כתב הילברג: “לא די לדעת שהיהודים הושמדו, יש גם להבין כיצד נעשה הדבר”. ואולם, הידיעה שהיהודים הושמדו, להבנתי, כלל וכלל אינה אינטואיטיבית. היא אינה מובנת מאליה משום שלא ברור כלל מה היתה ההשמדה הזאת. כלל לא ברור באיזה פרויקט עסקינן. השאלה כיצד התרחשה השואה, חשובה ככל שתהיה, היא משנית בבואנו לברר מה היתה השואה.


הפילוסוף הצרפתי ולדימיר ינקלביץ’ טען כי “הנאציזם אינו ‘דעה’”. לאחר קריאה אינטנסיבית בטקסטים נאציים אני נאלץ להסכים אתו. הנאציות של הנאצים לא היתה “דעה”. הנאציזם לא היה “משהו” פשוט ומובן מאליו שאפשר להצביע עליו. נדרש כאן ניתוח היסטורי ופילוסופי מורכב ומעמיק כדי לתאר ולהבין את הנאציזם ואת השואה.


הפילוסוף מרטין היידגר, חבר המפלגה הנאצית, קבע ב–1933 כי המהפכה הנאצית היתה לא פחות מאשר מהפכה פילוסופית בסדר גודל של המהפכה הפילוסופית היוונית העתיקה, מהפכה שהשיבה את האדם המודרני אל הוויית העולם. לעומתו טען ב–1936 ארנסט לֶהמַן, פרופסור לבוטניקה מאוניברסיטת טיבינגן, כי “הפוליטיקה הנציונל־סוציאליסטית היא ביולוגיה יישומית”. וגרמני פלוני שהצטרף לאס־אס התעקש במחצית השנייה של שנות ה–30: “אני נאציונל־סוציאליסט מלידה... תמיד הייתי נאציונל־סוציאליסט. המושג ‏(נאציונל־סוציאליזם‏) אינו גשמי. היום אני יודע שהייתי נאציונל־סוציאליסט עוד לפני שהיה שֵם לרעיון”.


לפי הפילוסוף הנאצי ארנסט ברגמן, הנאציזם היה בכלל “הומניזם” מסוג חדש - “הומניזם של טרום לידה”. בניגוד לתפישה הנוצרית המבקשת לגאול את האדם בסוף חייו הרי ש”ההומניזם” הנאצי, לפי ברגמן, אינו מציע גאולה מחיי העולם הזה אל חיי העולם הבא, אלא גאולה אל החיים בעולם הזה; לא גאולה ברגע מותו של האדם אלא ברגע לידתו. “הומניזם” זה כולל, בין היתר, את מניעת לידתם, היינו, בואם לעולם, של בני אדם פגומים ש”חייהם אינם ראויים לחיותם”.


“הומניזם” נאצי זה התגלגל בסופו של דבר אל פרויקט העיקור ההמוני ולאחר מכן אל פרויקט האויתנזיה, הלא־הוא “המתות החסד” של חולים ונכים תורשתיים וחשוכי מרפא או כאלה שלא נמצא להם מקום בעולם והוגדרו ככאלה. רבים מאנשי הצוות הבכירים והזוטרים של פרויקט האויתנזיה עברו לפרויקט “הפתרון הסופי”. “הפתרון הסופי” גם התבסס על מנגנון הרצח שפותח במסגרת פרויקט האויתנזיה שכלל, בין היתר, סלקציות בידי “רופאים”, “אבחון” ו”טיפול” רפואי של הקורבן והמתה בתא גז. מה אנו למדים מכל אלה? שהנאציזם והשואה היו, בין היתר, פרויקט אקזיסטנציאלי, ביולוגי, תיאולוגי, רפואי ואפילו “הומניסטי” מסוג חדש.


היינריך הימלר קבע ב–1942 כי בכל האמור בטריטוריות הכבושות במזרח אירופה, צריך לקיים “תכנון מלא של הנוף”: “לא מספיק ליישב את עמנו באזורים הללו ולסלק ולחסל עמים זרים. יותר מכך חייבים מרחבים אלה לקבל על עצמם את החותם התואם של ישותנו ושל טבענו כך שהאדם הגרמני יחוש בהם בביתו ובמולדתו”. בין היתר מציין הימלר את ההכרח של “בנייה ירוקה ושיקום הירוק של הנוף”. אם כך, ייתכן שהשואה היתה בכלל פרויקט אסתטי, סביבתי. כמי שמתמקד במכניקה של השואה ומזהה את השואה כתופעה כמעט פיסיקאלית של אינטראקציות בין גופים, הילברג אינו שואל ואינו יכול לשאול שאלות שהן מעבר לאופן התרחשותה.


“חורבן יהודי אירופה” הוא יצירת מופת. אולם, לדעתי, זו יצירת מופת השייכת למדף הספרים של הסוציולוגיה המודרנית. התובנות של הילברג על “המפעל” הנאצי רלוונטיות ונכונות בנוגע לכל מפעל מודרני באשר הוא מפעל, אפילו כזה המייצר מכוניות. השואה לא היתה “מפעל”. היא היתה, כפי שניסחה זאת היטב, כמו תמיד, חנה ארנדט, התגשמות העולם הנאצי שבו הוכרע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם.


The Destruction of the European Jews / Raul Hilberg


הד”ר בעז נוימן הוא מחבר הספר “ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה” ומלמד היסטוריה גרמנית בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו