בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת הילברג: מורדים בעל כורחם

אף על פי שלא התכוון לכתוב ספר על היהודים, הרשה לעצמו ראול הילברג לחרוץ עליהם פסק דין נורא. אך התמונה המחקרית סותרת את טענותיו כי מנהיגי מועצות היהודים מכרו את נשמתם לשטן


16תגובות

“מעולם לא היה תהליך השמדה כה שלם כמו תהליך השמדתם של יהודי אירופה בידי הגרמנים. בפעם הראשונה בתולדות הציביליזציה המערבית גברו הפושעים על כל המכשולים המינהליים והמוסריים שניצבו בדרכו של מבצע הרג. זאת גם היתה הפעם הראשונה שהקורבנות היהודים, אסורים בכתונת הכפייה של ההיסטוריה שלהם, השליכו את עצמם, בגוף ובנפש, אל תוך האסון. השמדת היהודים לא היתה אפוא תאונה”.


כך כותב ראול הילברג בפרקי הסיכום של ספרו עצום הממדים, “חורבן יהודי אירופה”, שפורסם עתה בעברית, לראשונה מאז יצא לאור באנגלית ב–1961. בהקדמה למהדורה הראשונה כתב: “הספר הזה אינו ספר על היהודים. הוא ספר על האנשים שהשמידו את היהודים. על הקורבנות לא תקראו כאן הרבה... לא נתעכב על סבלם של היהודים... נבחן אותם בעיקר מבעד לעיני הגרמנים: בתורת כלים ששימשו בתהליך ההשמדה”. הספר, המשיך הילברג, לא יעסוק בהתפתחותם הפנימית של הארגונים היהודיים - זוהי היסטוריה יהודית. הוא יעסוק בתהליכים שחוללו את החורבן - זהו חלק מתולדות המערב.


דברים אלה, מן ההקדמה ומן הסיכום, מצביעים על הסתירה הפנימית העמוקה העומדת בלב יחסו של הילברג כלפי הציבור היהודי באירופה: הוא מודיע מראש שאין זה ספר על היהודים ואין הוא עוסק בהיסטוריה יהודית, ואכן אין הוא מקדיש להם יותר מכמה עמודים בתחילת הספר ובסופו. אך הוא נוטל לעצמו חירות לחרוץ פסק דין נורא על כלל הציבור הזה והנהגתו מבלי שחקר אותו והתעמק בקורותיו ומבלי לקרוא כלל את התיעוד שהשאירו הנספים והניצולים, תיעוד הכתוב בשפות שלא ידע אותן.


ולא זו בלבד, אלא שהילברג גם סבר כי עדויות הניצולים, שחקר השואה לא יתואר בלעדיהן, הן חסרות כל ערך. בשנים שחלפו מאז ועד יום מותו לא שינה הילברג את פסק הדין הזה, לא בהדפסות או במהדורות הבאות של הספר וגם לא בספרים נוספים שכתב, וזאת אף על פי שהועמד לרשותו כל החומר שהלך ונאסף עם השנים, ולמרות ההבטחה שניתנה לו ביד ושם לתרגם בעבורו כל מסמך שיבקש.


אוסף האמנות, אגף המוזיאונים, יד ושם; תרומת ד”ר אדוורד קוסוי‏

מאמר אחד בלבד הקדיש הילברג להעמדה מפורטת יותר של דעתו על הנהגתו של הציבור היהודי בשואה, קרי על מועצת היהודים ‏(בגרמנית, יודנראט‏) כגוף שתיפקד בגטאות ובארצות השונות. זהו מאמר ביקורת על ספרו של ישעיהו טרונק, “יודנראט”, שפורסם ב–1972 והיה הניסיון הראשון להקיף את הנושא הסבוך על סמך תיעוד רב ומשאלים שנערכו בקרב ניצולים. מאמרו של הילברג, שכותרתו “הגטו כצורת ממשל” ‏(ילקוט מורשת כ’, 1975‏), מאפשר ראייה מעמיקה יותר של הדעה הנחרצת שבה דבק כל ימיו, והנימוקים שהוא מעלה מקוממים לא פחות מפסק הדין הכולל.


בלי הקשר כולל


ראשית ייאמר, כבסיס לדיון בנימוקים, כי בספר ובמאמר נעדר ההקשר הכולל שבו התרחשה השואה, והוא מלחמת עולם שבה היו מעורבות רוב ארצות תבל, מלחמה אכזרית שגבתה את חייהם של לא פחות מ–55 מיליון אנשים, חיילים ואזרחים. במאבק האיתנים שבין מעצמות הציר לבעלות הברית התגוששו זה מול זה צבאות בסדר גודל שלא נודע מאז, נכבשו מדינות בזו אחר זו ואחר כך שוחררו, ושני הצדדים נאחזו בנחישות בעמדותיהם ובעקרונותיהם. שאלות של הנהגה, מוסר ותיפקוד שמעלה הילברג מול מועצות היהודים היו תקפות ביחס לכל הארצות והחברות, באירופה ומחוצה לה, אבל היעדרו של ההקשר מונע כל אפשרות להשוואה.


הוא דן ביהודים בלבד, כאילו היו מנותקים מכל המתרחש, אף כי המצב הריאלי היה הפוך: יכולת הפעולה של הציבור היהודי וגורלו הושפעו מכל מה שקרה סביבם. רק הגרמנים והיהודים הם בלב דיונו של הילברג, ואילו מי ששיתפו פעולה עם הגרמנים בנפש חפצה ברצח היהודים, ולפחות בהלשנה, הסגרה, שוד של רכוש ויזמו מסכת התעללויות משל עצמם - כל אלה אינם נזכרים, מאוקראינים עד ליטאים, ומקוויזלינגים ועד שוטרים צרפתים. גם קורבנות אחרים של הגרמנים נעדרים מדיונו, כולל יותר מ–5 מיליון שבויי מלחמה סובייטים, שהגרמנים רצחו יותר משלושה מיליון מהם.


שנית, ההסבר העיקרי שהילברג מעמיד לאסונם של היהודים הוא שהם והנהגתם היו “אסורים בכתונת הכפייה של ההיסטוריה שלהם”, כלומר, נהגו בתקופת השואה כפי שנהגו במשך ההיסטוריה הארוכה שלהם בגלות: שתדלנות, הונאה עצמית, הדחקה, ציות, ציות אוטומטי, צייתנות לסירוגין, שיתוף פעולה, שיתוק, שוחד, התחמקות, וניסיונות להקל את הגזירה על ידי עצומות, הסדרי כופר, פדיון בכסף, שיקום וסעד. הוא מביא, בטבלאות מסודרות, אירועים שהתרחשו לאורך 2,000 שנים, וטוען שתגובה יהודית התגבשה והתקבעה במשך הזמן עד שאי אפשר היה להתנתק ממנה. לפי השקפה זו, היהודים ראו את השואה כאסון שהיה ככל אסון שהתרגש על ראשם במשך ההיסטוריה שלהם, ונהגו כפי שנהגו תמיד.


ואולם, האמת היא שהם הבינו, בהדרגה ותוך כדי קושי מובן לתפוש את ממדי האירוע, כי גם הצעדים כלפיהם הוחמרו בהדרגה, ותמיד התלוותה אליהם מסכת של הטעייה ורמייה בלתי פוסקת, שהיתה שונה לחלוטין ולא דמתה לשום אירוע לפניה: הם נוכחו לדעת ששום התנצרות ושום אמצעים אחרים שנוסו קודם לכן לא יעמדו בפני האובססיה הגרמנית להרוג אותם עד אחד; ודרכי עמידה שהופיעו בתקופת השואה ולא בתקופות קודמות הביאו להצלה ולהישרדות מצומצמים עקב האמצעים, הארגון, כוח האדם, הרכבות ומערכת המחנות שהעמיד המשטר הנאצי לצורך מימוש האובססיה שלו, שהיתה בראש סדר העדיפויות.


הילברג כתב כי “באירופה כולה לא היו ליהודים לא ארגון התנגדות, לא תוכנית לפעולה חמושה ואף לא תוכנית ללחימה פסיכולוגית. הם לא היו ערוכים כלל”. הוא מאשים את אדם צ’רניאקוב, שהיה ראש מועצת היהודים בגטו ורשה והתאבד עם תחילת הגירוש הגדול לטרבלינקה ביולי 1942, שלא היו לו תחזיות ולא תוכניות, והוא לא בירר אלטרנטיבות ולא ראה מה התכוונו הגרמנים לעשות. ביטויי ההתנגדות היו קטנים בהיקפם ומעטים במספרם, הוא ממשיך ומאשים, והתרחשו תמיד כאמצעי אחרון ולא ראשון, ו–16 הגרמנים שהרגו המורדים בגטו ורשה לא שינו דבר בתמונת האובדן הכוללת.


אלו הן האשמות לא הוגנות והן תלושות מן המציאות של התקופה ואף מהבנה מעמיקה שלה. ערב המלחמה לא היתה לעם היהודי הנהגה כוללת, באירופה הוא היה בנקודת שפל בכל הנוגע לזכויות אזרח ולאפשרויות פרנסה והגירה, וכל קהילה נאלצה להתמודד עם הידרדרות המצב באמצעיה שלה. התנגדות חמושה לגרמנים, מתוכננת מראש, כצעד ראשון ומרכזי? מרבית אירופה נכנעה לגרמנים, והמחתרות שקמו בארצות הכבושות, ועבר זמן רב עד שקמו, היו מצומצמות במספרן ובפעילותן.


יש לזכור כי מרד גטו ורשה התחולל שנה ורבע לפני המרד הפולני - ויש לו ערך סמלי עצום הרבה מעבר למספר הגרמנים שנהרגו. גם 5 מיליוני החיילים הסובייטים שנשבו לא התקוממו ולא התנגדו לגורלם. מרד בגטאות לא יכול היה להיות צעד ראשון או אפילו צעד ביניים מפני שהגרמנים היו מחסלים את הגטו ללא הינד עפעף, והאחריות לקיצור חייו היתה נופלת על המחתרות.


דעה חד־ממדית


הילברג גם טען כי רבות מפעילויות הגטו, בייחוד בתחומי תרבות וחינוך, גבלו בהתנהגות של הוזים. למקרא ההערכה הזאת, ברור שהילברג לא התעמק בהתפתחויות שחלו בחיים היהודיים הפנימיים, כפי שהעיד על עצמו, שהרי איך יכלו אנשים שניהלו קודם למלחמה חיי תרבות, חינוך ודת ענפים להפסיק את העיסוק בהם: הנפש היא המחזקת ונושאת את הגוף, והיא מותר האדם.


גם במחנות, שבהם כבר לא התקיימה כמעט התארגנות קבוצתית והאסירים סעדו זה את זה במולקולות קטנות במספרן, היה מאמץ לקיים מנהג ולזכור חג ולחבר שיר. גם אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אין הוא מתייאש מהרחמים, והתקווה שהמלחמה תיגמר יום נכסף אחד והישועה תעמוד בשער הגטו או המחנה בדמותו של חייל רוסי או טנק אמריקאי חיזקה את יכולת העמידה. הילברג רואה רק בהתנגדות חמושה התנגדות ראויה, כאילו היתה אפשרות ממשית שיכלה להביא לתוצאות ממשיות, ופוסל את כל צורות העמידה האחרות כהזיה ואשליה.


שאלה יהודית פנימית


אשר למועצות היהודים ככלי בתהליך ההשמדה: יחידות המבצע הרגו לתוך בורות וגאיות כ–1.25 מיליון אנשים עם הפלישה לברית המועצות, לפני שהוקמו שם גטאות ומועצות. את השלבים הסופיים של הגירוש מהגטאות כבר ניהלו הגרמנים ועוזריהם, ולא המועצות, ומקיץ 1943, אחרי שרוב הגטאות כבר לא התקיימו, המשיכה ההשמדה בצורות אחרות. האובססיה הגרמנית חיסלה באותו אופן גטאות שבהם חברי המועצה רשמו את שמם ואת משפחתם בראש רשימת המועמדים לגירוש ותמכו במחתרת, וגטאות שראשיהם ניסו להציל את עורם. שאלת תפקודן של המועצות היא שאלה יהודית פנימית שהדיון בה נמשך ויימשך, אך לא יכלה להיות לה השפעה משמעותית על התוצאה.


ספרו של הילברג הלך ונהפך עם השנים לאבן פינה בחקר המנגנון שנבנה בגרמניה הנאצית כדי להשמיד את העם היהודי, וזו תרומתו שאין עליה עוררין. הוא נעשה בר סמכא מהמרכזיים ביותר בתחום זה: הוא ההיסטוריון היחיד שקלוד לנצמן ריאיין בסרטו הידוע “שואה”.


אך כל מי שקרא אותו, קרא גם את הדברים המקוממים שכתב על הציבור היהודי והנהגתו, דברים שהוא לא נתן להם ביסוס של תיעוד, מחקר וחשיבה מעמיקה, המחייבים כל היסטוריון. וזו הסיבה שרק ב–2004, לאחר שהוזמן הילברג לסכם כנס בינלאומי ביד ושם והובן יותר הכאב הרב שמתוכו כתב את הדברים הקשים, סוכם אתו, לשמחתו הרבה, שספרו יתורגם לעברית. במשך השנים האלו נעשתה בארץ עבודת מחקר והוראה ענפה, שהעמידה תמונה מורכבת של מצב העם היהודי תחת שלטון הנאצים, על סמך המקורות היהודיים. תמונה זו סתרה קלישאות וסיסמאות שהשתרשו, מ”כצאן לטבח” ועד לראיית כל חברי מועצות היהודים כמי ש”מכרו את נשמתם לשטן”. הבאת דבריו של הילברג בפני קוראי העברית, ובייחוד בפני הדורות הצעירים בארץ, מעמתת אותם שוב עם דעה נחרצת, חד־ממדית וחד־משמעית, שקנתה לה שביתה בעשורים הראשונים שלאחר השואה, ולא נותר אלא לקוות שהעבודה שנעשתה במשך השנים נתנה כלים להתמודד אתה.


הפרופ’ דינה פורת היא ראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו באוניברסיטת תל אביב והיסטוריונית ראשית של יד ושם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו