בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת הילברג

ההיסטוריון ראול הילברג נסמך על מקורות גרמניים, ביטל את מעשי הגבורה של המחתרות היהודיות ובז ליודנראטים. ל"יד ושם" נדרשו יותר מ–50 שנים כדי לסלוח לו על כל זה, ורק עתה יוצא לאור ספרו המונומנטלי, פורץ הדרך, “חורבן יהודי אירופה”

52תגובות

בנובמבר 2004, באחת ההפסקות בכנס בינלאומי על חקר השואה שהתקיים בירושלים לציון 50 שנים ליד ושם ניגש הפרופ’ ראול הילברג אל אנשי יד ושם, הפרופ’ דוד בנקיר והד”ר בלה גוטרמן, ושאל, כמעט מתוך הרגל של עשרות שנים: “למה אתם לא מפרסמים את הספר שלי לעברית?”


“אנחנו בהחלט מעוניינים בכך”, היתה תשובתם המפתיעה. אבל הילברג, למוד אכזבות מהתנהלות המוסד כלפיו, לא הרשה לעצמו להיאחז בהבטחות שבעל פה ודרש מכתב רשמי. “אני לא יודעת מה חשב, ואם האמין שהמכתב אכן יישלח”, משחזרת גוטרמן, שהיתה אז מנהלת ההוצאה לאור של יד ושם, “אבל העובדה היא שוועדת הפרסומים שלנו אישרה את קבלת הספר המונומנטלי הזה לתרגום לעברית, וכך באה לסיומה מערכת יחסים ממושכת ולא פשוטה”. מיד לאחר קבלת המכתב שלח הילברג את ההרשאה, והעניק ליד ושם את זכויות התרגום - חינם אין כסף, תוך שהיתנה כמה תנאים מקצועיים. הוא הוסיף ללוות את הספר ועוד שלח יותר מ–150 עמודי תיקונים והערות.


“האם היה מאושר כשהסכימו סוף סוף לפרסם את הספר? האם כל עלבונות העבר נמחקו?” חוזרת בתו, דבורה הילברג בביתה בירושלים, בקול רם על שאלתי. “אני לא חושבת שהוא הרגיש כך. מבחינתו זה הגיע מאוחר מדי. אני יכולה להשוות את זה לתחושתו כשהגרמנים הציעו לו שילומים - שנים אחרי שמשפחתו נמלטה מווינה. אביו עסק במסחר והבטיח לאשתו שלעולם לא תצטרך לעבוד, אבל כפליטים בניו יורק היא נאלצה לעבוד קשה. אבי סרב ואמר שהפיצויים הגיעו מאוחר מדי, ומי שהיה זקוק להם היו הוריו. כך, הסכמת יד ושם ב–2004 לא מחקה את מה שקרה, את הצורך שלו בתמיכתם בשנים הראשונות שבהן הוא היה פורץ דרך ונלחם לבדו כדי להפוך את השואה לנושא מחקר לגיטימי”.


בדיוק שמונה שנים לאחר אותה שיחה רואה אור הספר “חורבן יהודי אירופה”, בעברית בשלושה כרכים של כ–1,300 עמודים. ראול הילברג עצמו לא זכה לראותו: הוא מת בווירג’יניה ב–4 באוגוסט 2007 מסרטן ריאות, בגיל 81.


פה תהיה קבורתך


רקס רקס

ראול הילברג נולד ב–1926 בווינה. בעקבות סיפוח אוסטריה לגרמניה וליל הבדולח, נעצר אביו ולזמן מסויים עקבותיו לא נודעו, וראול ואמו גורשו מביתם באיומי אקדח. לאחר שכבר נועד להישלח למחנה הריכוז דכאו, שוחרר האב בזכות אותות ההצטיינות שקיבל כחייל במלחמת העולם הראשונה, בתנאי שהוא ומשפחתו יעזבו את אוסטריה עד 1 באפריל 1939. המשפחה היגרה לקובה, וביום פרוץ מלחמת העולם השנייה, 1 בספטמבר 1939, הגיע ראול הילברג לניו יורק. קרובי משפחה אחרים שלו ניספו בשואה. הוא סיים תיכון בגיל 16, החל ללמוד כימיה בברוקלין קולג’, ובגיל 18 התגייס לצבא ויצא למלחמה. “לעתים קרובות היה בסכנה, ורק בזכות דבר פעוט הצליח לשרוד. תשומת הלב שלו לפרטים, שאיפיינה את שיטת המחקר שלו, עזרה לו לא פעם להישאר בחיים”, מספרת בתו. הילברג שירת בצרפת ובגרמניה, והיחידה שלו שוכנה במשרדי המפלגה הנאצית במינכן. בין החפצים שנשארו שם היו 60 ארגזים, ובהם ספרייתו הפרטית של היטלר - והוא קרא אותם בשקיקה.


עם שובו לארצות הברית חזר ללימודים, אך בעקבות סיפורו האישי והתנסויותיו במלחמה בחר בהיסטוריה ובמדע המדינה. הוא הושפע מגישת מורו, הנס רוזנברג, אף הוא פליט יהודי מגרמניה, שהתמקד במרכזיות של ההליך הביורוקרטי ביצירת תהליכים היסטוריים. תואר שני למד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת קולומביה, כתב עבודת מוסמך על רדיפת היהודים והחליט לכתוב דוקטורט על הנושא שהעסיק אותו - “חורבן יהודי אירופה”. המנחה שלו לדוקטורט, הפרופ’ פרנץ נוימן, אישר את הנושא, שבאותה תקופה לא נחשב ראוי למחקר, אך הזהיר אותו: “פה תהיה קבורתך”.


ראול הילברג החל לכתוב את הדוקטורט שלו ב–1948, כשבידיו אוצר בלום של מקורות ראשוניים בגרמנית שנותרו מההכנות למשפטי נירנברג לפושעים נאציים, ובמחסנים מלאי המסמכים שאסף הצבא האמריקאי בעת מלחמת העולם השנייה ואחריה שעמדו כאבן שאין לה הופכין. עם היציאה למלחמת קוריאה ב–1950, על סף עימות מול ברית המועצות, החליט הסי־איי־אי לבדוק את החומר, מתוך הנחה שבעת מלחמתם נגד הסובייטים, הנאצים בוודאי אספו מידע רב על הצבא האדום. כך גויסו חוקרים דוברי גרמנית כדי לקרוא ולנתח את המסמכים. הילברג נרתם לעניין, ומצא אוצר: תוכניות, חוזים, רשימות מלאי, מברקים של חברת הרכבות הגרמנית שהסדירו את לוחות הזמנים של רכבות המוות, תזכירים ופרוטוקולים שהועברו משולחן לשולחן וממשרד למשרד בעוד שהביורוקרטיה הגרמנית מקבלת את החלטותיה להשמיד את יהודי אירופה ולכלותם. מספר הנספים היהודים, לפי חישוביו, היה חמישה מיליון. כשנשאל במה הוא עוסק נהג לומר, “אני חוקר יהודים מתים”.


הדוקטורט שכתב תיאר את מנגנון ההשמדה, מעליית היטלר לשלטון ב–1933 ועד סוף המלחמה ב–1945. התזה שלו היתה שהביורוקרטיה היא שהפכה את רעיונותיו המעורפלים של היטלר לאירוע ממשי ויצרה תהליך שהזין את עצמו והניע את הגלגלים.


תודה על הבוטות של מכתבך


בין שופטי הדוקטורט, שאושר ב–1955 וזכה בפרס הצטיינות, היה הד”ר פיליפ פרידמן, חוקר וניצול שואה, שעמד בקשר עם יד ושם. הילברג החליט לעבד את הדוקטורט לספר, שבשלב זה כבר היו בו כ–2,000 עמודים מודפסים במכונת כתיבה, ונזקק למימון. על סמך המלצתו של פרידמן, הסכים יד ושם להשתתף בהוצאה לאור של הספר באנגלית. טרם החתימה, ביקשו אנשי יד ושם לקרוא את כתב היד.


באוגוסט 1958, שנה לאחר תחילת המגעים, כתב הד”ר יוסף מלקמן, יו”ר הנהלת יד ושם וניצול שואה בעצמו, מכתב סירוב, שבו מנה את פגמי הספר: הוא מבוסס כמעט לחלוטין על מקורות גרמניים, אינו מתייחס למקורות ראשוניים בעברית או ביידיש, ולמרות זאת, הילברג אינו מהסס לבקר בחריפות את תיפקודן של הקהילות היהודיות בשואה.


אחד הקטעים שהרגיזו את יד ושם היה ניתוחו של הילברג את דגם התגובה היהודית: “הם למדו שהם יכולים להימלט מסכנה ולשרוד מחורבן על ידי שידול ופיוס של האויבים... דגם זה היה קבוע כל כך בתודעה היהודית עד שהפך לחוק... לקח בן 2,000 שנה לא היה אפשר להשליך אל מאחורי הגו”.


מלקמן סיכם את מכתבו במשפט: “לנוכח האמור לעיל אין מוסדנו יכול להופיע כאחד המוציאים לאור בלא שיסתכן בביקורת עוינת על הספר”, והילברג, שציפה שספרו יתקבל בזרועות פתוחות, היה המום מהתגובה. “ד”ר מלקמן היקר, תודה על הבוטות של מכתבך. אני מבין מדוע דחה צוותך את ספרי. הוא אינו מפאר את תהילת ישראל; אני מצטער מאוד. אך זאת ‏(תגובת היהודים בשואה‏) לא היתה קידוש השם, זאת לא היתה גבורה. זה היה אסון צרוף”, כך כתב.


“הילברג ייחס את הדחייה למושג ‘הגבורה’ המופיע בשמו המלא של המוסד ‘יש ושם: רשות הזיכרון לשואה ולגבורה’, אבל אני יכול להבין את אבי”, אומר פרופ’ דן מכמן, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, מעורכי הספר ובנו של הד”ר מלקמן. “יד ושם חיפש לפרסם בעברית ספר מקיף על השואה, וכבר דנו אז בשני ספרים אחרים שנפסלו. הם ביקשו למצוא בספר גם רקע והערכה הולמים לנושאים שהסעירו את החברה הישראלית אז, כמו שאלת תגובתם של היהודים בשואה, משפטים של משתפי פעולה כביכול שהגיעו לארץ, פרשת קסטנר ועוד. הספר של הילברג לא התאים. מבחינה היסטורית זה מעניין, כי הילברג גדל בבית רביזיוניסטי, וספרו ייצג קו שהיה מאוד דומיננטי בשנות ה–50 בארץ: להסתכל בבוז על יהודי הגולה ועל היודנראטים. ההיסטוריונים ביד ושם היו ניצולים מפולין, חלקם היו קשורים להתנגדות ולמחתרות, ואין פלא שביקרו אותו. לפעמים החלטות כאלה תלויות בהרכב הוועדה, אבל בשנות ה–50, גם בהרכבים אחרים, לא סביר שהספר היה מתקבל בישראל”.


גם הוצאות הספרים של אוניברסיטת קולומביה, פרינסטון ואחרות דחו את הספר, כל אחת מסיבותיה. בסופו של דבר ראה הספר אור ב–1961 בהוצאה קטנה, Quadrangle, לא לפני שיהודי עשיר הבטיח להילברג מימון: הוא ירכוש 1,300 עותקים ויתרום אותם לספריות ציבוריות. את היחסים העכורים בין יד ושם להילברג לא ציננה הביקורת הקטלנית שהתפרסמה ב–1966 בכתב העת המחקרי של המוסד, תחת הכותרת “מחקר היסטורי או כתב שטנה?”


“הסיבה לדחיית ספרו של הילברג נמצאת בנאום הפתיחה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן”, אומר הד”ר תום שגב, מחבר “המיליון השביעי”. “האוזנר ניסח את ההתייחסות הקובעת של מדינת ישראל לשואה. הוא קבע את הנראטיב, שמעתה ואילך יחייב את מדינת ישראל. הוא קבע שהמשפט ידגיש את חוסר האונים של היהודים להתנגד לרוצחיהם, יעלים כמעט לחלוטין את היודנראטים ויתעלם מדילמות קשות. השואה נחשבה הצדקה לקיומה של מדינת ישראל, הצדקה לציונות, דברים שהיום עדיין אפשר לשמוע. באותה תקופה, דחיית ספרו של הילברג היתה בלתי נמנעת. כאילו שהסוכנות היהודית היתה מפרסמת ספר של אבו מאזן. תפקיד יד ושם לא היה לתת את כל המידע וכל נקודות המבט, אלא לקדם נראטיב מסוים”.


אבי היה פגוע מאוד


החברה הישראלית המתאבלת עסקה בקורבנות וליקקה את הפצעים. זו לא היתה העת לשמוע על הרוצחים. בעקבות משפט אייכמן, המחזה “ממלא המקום” שעסק בשתיקת הכנסייה, וגם מחקרים גרמניים על הנאציזם, גברה ההתעניינות בשואה, ומאמצע שנות ה–60 הפך “חורבן יהודי אירופה” לספר חובה באוניברסיטאות בעולם. הילברג פירסם גירסה מקוצרת בכריכה רכה, ומהדורות נרחבות שבהן הוסיף עוד חומר רב, ב–1985 וב–2004. פעמים רבות נסע לארכיונים ברחבי העולם, כולל אלה שמאחורי מסך הברזל, כדי לאסוף עוד מסמכים מקוריים. הוא האמין בעובדות, עובדות, ועוד עובדות. לא במקרה הוזמן הילברג להשתתף בסרט “שואה” של קלוד לנצמן, והיה המומחה היחיד שהופיע בסרט: כל השאר היו ניצולים.


“זה ספר יסוד, ותמיד ביקשתי מתלמידי לקרוא בו, ודיברנו עליו, אבל התלמיד הישראלי לא קורא בשמחה אנגלית, אז כמה יכולתי לבקש שיקראו? 20–30 עמודים?”, אומר מכמן, ראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן. “אין ספק שזה היה הפסד שהספר לא ראה אור בעברית, אבל זה היה פרויקט אדיר, שכנראה איש לא שש לקחת על עצמו”.


“אבי היה פגוע מאוד”, אומרת בתו, דבורה הילברג. “זה פשוט היה מגוחך, שהספר קיים בספרדית, צרפתית, איטלקית, יפאנית, אבל לא בעברית. ויכוחים הם חלק מהמהות של אקדמיה, אבל למחוק ספר בצורה כזאת?”


ראול הילברג התקשה למצוא מקום עבודה, ואחרי שאוניברסיטת ורמונט העניקה לו משרה זמנית של מרצה ב–1956, ואחר כך קביעות, הוא חי ועבד שם, אף על פי שלא היתה זו אוניברסיטה מרכזית וחשובה. ב–1968 בא לשנת שבתון בישראל עם אשתו הראשונה כריסטין ובנם התינוק דייוויד, במטרה לבדוק אפשרות להישאר. “הוא היה יהודי נודד, חסר בית, וחשב שאולי ישראל תהיה לו בית, אבל זה לא קרה. אני יכולה לחשוב שאי ההבנות עם יד ושם היו חלק מהעניין”, אומרת דבורה, שנולדה שנה מאוחר יותר. בגיל 14 החלה לשמור שבת וכשרות. “אבי לא היה אדם שמנסה להתקרב לאחרים, וזו היתה הדרך שלי להתקרב אליו דרך דברים מוכרים לו כמו שירים, שפה, מושגים, מזון”. כשהיתה בת 16 לקח אותה לביקור בישראל, וכבר ביום הראשון הלכו ליד ושם. “האשימו אותו שהוא מתעלם מהקורבנות, אבל הוא תמיד דיבר על ניצולי שואה בהערצה”.


דבורה הילברג עלתה לארץ ב–1987, מיד לאחר סיום התיכון, למדה באולפנא לבנות בירושלים ואחר כך עשתה תואר ראשון ושני והתמחתה בטיפול בילדים אוטיסטים. ב–1991, במלחמת המפרץ, טילפן אביה בלילה ושאל אותה אם היא רוצה לחזור הביתה. היא אמרה שאינה יכולה לעזוב, והוא אמר, “אני מעריץ אותך”. “וזה לא היה דבר של מה בכך, כי הוא היה איש מאופק, שממעט להביע רגשות וקשה להשביע את רצונו. הוא אמר לי שמלחמה כימית היא מסורת משפחתית: אביו התמודד אתה במלחמת העולם הראשונה, בני משפחתו הושמדו בגז במלחמת העולם השנייה, וכעת אני קונה יריעות ניילון ומדביקה על החלונות”. כשלמדה לתואר שני שאל אותה כמה פעמים בשבוע היא נוסעת באוטובוס לאוניברסיטה בהר הצופים, ומה מחיר נסיעה במונית. “ביום שחזרתי לישראל, נתן לי צ’ק: הוא חישב את המוניות לאוניברסיטה ובחזרה לשנה שלמה וביקש שלא אסע יותר באוטובוס. זו היתה תקופת הפיגועים”.


היו לנו סדרי עדיפויות


גם עם יד ושם נרגעו מעט יחסיו במשך השנים, ומאז אמצע שנות ה–70 הסכים לבוא לכנסים שאליהם הוזמן, וגם נעזר באנשי יד ושם כשפרסם את יומנו של אדם צ’רניאקוב, יו”ר היודנראט בוורשה, שהתאבד לאחר שסירב להכין רשימות של נידונים למוות, אך חשש להזהיר את היהודים בעוד מועד.


אבל אי־פרסומו של “חורבן יהודי אירופה” לאור נותר עבורו פצע פתוח. “אני קראתי את ספרו המקוצר באנגלית בטרם נכנסתי לתפקידי ב–1993, והיה לי ברור שזה ספר חשוב”, אומר אבנר שלו, יו”ר הנהלת יד ושם. “אולי אפשר היה להרים את הכפפה קודם, אבל היו לנו סדרי עדיפויות, ובעיקר, להקים בית ספר מרכזי להוראת השואה ולבנות את המתודה שלה כדי להצעיד את יד ושם אל המאה ה–21. המחשבה אם להוציא את הילברג לאור קמה ונפלה פעמים רבות עד שהחלטנו בחיוב, לאחר שהגענו למסקנה שלמרות הזמן שחלף, הספר לא התיישן ועדיין הוא חשוב ביותר. יש בו אוסף קפדני של מסמכים, וכחוקר יוצא דופן, הוא ידע להפיק תובנה מכל מסמך. צאתו של הספר לאור מעידה עד כמה החברה הישראלית השתנתה, עד כמה אנחנו פתוחים לשמוע דעות אחרות”.


עמדת הילברג בנוגע להתנגדות היהודים ותפקוד היודנראטים, שקוממה כל כך את אנשי יד ושם לפני 45 שנים, לא השתנתה מעולם, “אבל הוא מיתן את הניסוחים בנושא הזה כבר במהדורה השלישית, שיצאה באנגלית ב–2002, ואצלנו זו מהדורה מתוקנת וניסוחים מתונים עוד יותר”, אומר שלו. בלה גוטרמן, מנהלת המכון הבינלאומי לחקר השואה, שעבדה על עריכת הספר יחד עם הפרופ’ דוד בנקיר, שמת בטרם הושלמה העבודה, מגלה כי אנשי יד ושם בחרו לאזן את הילברג. “כאשר הילברג ציטט מחקרים גרמניים בנוגע לנושא כלשהו, כתבנו ‘וראו גם’, והבאנו מחקרים אחרים שהוא לא ידע עליהם או בחר שלא לציין. אם היה עניין שבו היו מעורבים יהודים, הזכרנו גם את זה. לא שינינו מלה אחת בטקסט המקורי של הילברג, אבל בהערות שוליים הוספנו לפחות 20%, אולי יותר כדי לאזן ולצייר תמונה מקיפה”.


שבע שנים נמשכה העבודה על התקנת המהדורה העברית, בעלות של כ–400 אלף שקלים שברובם הגדול מומנו בידי יד שם, בהשתתפות אוניברסיטאות בן גוריון, בר אילן, תל אביב, ירושלים ומכון ליאו בק. ויש גם לקח לעתיד: “כל מי שקורא את הספר הזה, ברור לו שהמנגנון הביורוקרטי של מדינה ריכוזית מודרנית הוא דבר שעלול להיות מסוכן. ברגע שהפקיד הראשון חתם על התעודה הראשונה, נפתחו השערים של אושוויץ”, אומר מכמן. “הילברג בא ממדע המדינה, והוא ידע שצריך להשגיח על מנגנון ביורוקרטי, שלא ייצא משליטה. הוא בא לזה כיהודי, אבל המסקנה אוניברסלית”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו