בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת הילברג: הצד הריק של המדף


בדומה לספרו של ראול הילברג, גם ספרי יסוד רבים אחרים על תולדות השואה אינם נגישים לקוראי עברית או שתרגומם מתעכב זמן רב. מה הן המגמות הבולטות בבחירת הספרים המתורגמים בנושא זה ומדוע מידע רב חשיבות נעלם מעיני הקוראים בישראל?


10תגובות

פרסום ספרו של ראול הילברג בתרגומו לעברית הוא בשורה משמחת. זהו ספר יסוד בחקר ההיסטוריה של השואה, ורבים סוברים שזהו למעשה הספר המכונן של התחום כולו. ואולם, המעניין הוא שהספר יוצא לאור בעברית יותר מחצי מאה לאחר שפורסם לראשונה באנגלית ב–1961. בשנות ה–60 דחה יד ושם את פרסום הספר שאותו הוא מוציא עתה לאור. אך למעשה, לא רק הוצאת יד ושם דחתה את כתב היד הזה.


כפי שגילה הילברג בספרו האוטוביוגרפי, לא מעט הוצאות מכובדות דחו את כתב היד שלו, ובהן גם הוצאת הספרים היוקרתית של אוניברסיטת פרינסטון. השופטת מטעם ההוצאה שפסלה את הפרסום היתה לא אחרת מאשר חנה ארנדט. במכתבה לקרל יאספרס כינתה את הילברג “די טיפש ומטורף”, מה שלא הפריע לה להתבסס באופן מכריע על ספרו של הילברג בספרה שלה, “אייכמן בירושלים: דו”ח על הבנאליות של הרוע” ‏(ראו כתבתו של נתניאל פופר בכתב העת “דה ניישן” מ–31 במארס 2010‏). גם ספרה זה של ארנדט - שהיה ועודנו ספר מעורר פולמוס והשראה ובעל השפעה מכרעת על העיסוק האקדמי, האמנותי והפופולרי בשואה, ולמעשה על החשיבה הפוליטית וההיסטורית בכלל - המתין 37 שנים, מ–1963 ועד שנת 2000, כדי שיתורגם לעברית ‏(בהוצאת בבל‏).


עדיף מסר אופטימי


אוסף האמנות, אגף המוזיאונים, יד ושם; תרומת נחמן זונבנד, שוודיה‏

שתי דוגמאות אלו מסמנות פרדוקס מעניין: ישראל היא מדינתם של רבים מניצולי השואה ובעשורים האחרונים נהפכה השואה למעין דת אזרחית במדינת ישראל ומלוא כל החלל הציבורי כבודה. השואה נלמדת במערכת החינוך, שגם מטיסה בכל שנה אלפי בני נוער לאתרי המוות בפולין; אין יום שלא מתפרסמת ידיעה הקשורה לנושא זה בעיתונות היומית; הספרות והאמנות העברית מלאות ממנה, ואף הפוליטיקאים אינם מחמיצים הזדמנות לשאת את שמה בהקשר פוליטי זה או אחר. השואה נהפכה לחלק דומיננטי, אולי הדומיננטי ביותר, בזהות היהודית בישראל. ואף על פי כן, רבים מספרי היסוד המכוננים של התחום, הן ספרי עדות וזיכרון והן ספרי המחקר החשובים ביותר, תורגמו לעברית באיחור ניכר או שלא תורגמו כלל.


כך, לדוגמה, ספר העדות המונומנטלי של פרימו לוי על התנסותו במחנה הריכוז אושוויץ, “הזהו אדם?”, שיצא לאור לראשונה באיטלקית ב–1947 ותורגם לאנגלית עוד ב–1961, פורסם בעברית רק ב–1988 ‏(עם עובד‏), זמן רב לאחר שתורגם לשפות רבות אחרות. שאלתו הנוקבת של לוי התוהה על אופי הטבע האנושי לא נשאלה רק בנוגע לרוצחים, אלא בראש וראשונה מתוך התבוננות בטרנספורמציה האנושית והמוסרית שעברו הקורבנות בתנאים הקשים של המחנה. קשה היה למסר פסימי זה, המטיל ספק ביכולתם של הקורבנות לשמור על צלם אנוש, לחדור לספרות העברית.


לעומת זאת, “האדם מחפש משמעות”, ספרו האופטימי של ויקטור פראנקל מ–1946, שטען כי גם בתנאים הקשים ביותר של אושוויץ יכול האדם לשמר את אנושיותו ואת תקוותו, תורגם כבר ב–1970 ‏(דביר‏) ונהפך לספר שרבים התחנכו עליו.


ואם זה המצב בנוגע לסופרים יהודים, הרי שגורלם של ספרי עדות קנוניים של עדים לא יהודים על המחנות שפר עליהם עוד פחות. “המין האנושי”, ספר המופת המצמרר של לוחם הרזיסטנס הצרפתי רובר אנטלם מ–1947, המספר על התנסותו בכמה מחנות ריכוז ובצעדות המוות, תורגם לעברית רק ב–2011 ‏(עם עובד‏); לעומתו, יצירתה הקנונית של שרלוט דלבו הצרפתייה, שהיתה לוחמת רזיסטנס קומוניסטית וניצולת אושוויץ, החלה להתפרסם בצרפתית מאמצע שנות ה–60, אך עדיין לא תורגמה לעברית עד היום. נדמה כי התרבות העברית מתקשה לעכל זיכרונות של לא־יהודים מתקופת השואה, גם אם נכתבו בעט אמן רגיש וגם אם הם מספרים בדיוק נדיר על שאירע במחנות ועל החוויה שהניצולים נשאו לאחר מלחמת העולם השנייה.


אנטישמיות דורשת הסבר


תופעה זו של “סינון” תרבותי בולטת הרבה יותר בספרות ההיסטוריוגרפית בנוגע לשואה, כפי שמעיד גם גורל ספרו של הילברג. בניגוד למה שרבים אולי חושבים, רובו המכריע של המחקר ההיסטורי על השואה נכתב מחוץ לישראל - בגרמנית, באנגלית, בפולנית ובשפות רבות אחרות - ורק מעט מאוד מהספרות העניפה והמצוינת הזאת נגישה לקורא העברי. אם לנסח זאת במלים חריפות, הידע על השואה הנפוץ בעברית הוא מוגבל וחלקי מאוד. מגמה זו אמנם החלה להשתנות בעשור האחרון, אולם גם זה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי ובדרך כלל גם מגמתי מדי. אמנם ישנם לא מעט ספרי מחקר היסטוריים בעברית, שעוסקים בקורבנות היהודים של השואה ‏(וזהו כמובן ענף מחקרי חשוב מאוד, שבו יש להיסטוריוגרפיה הישראלית תרומה עצומה‏), אולם מכל הספרות העניפה על מחוללי הפשע, רק מעט מזעיר תורגם לעברית - ועוד פחות מכך נכתב במקור בעברית. תופעה זו אומרת דרשני.


השואה היא אחד האירועים המורכבים ביותר להבנה מבחינה היסטורית. המפתח להבנתה מצוי בראש וראשונה בחקירה דקדקנית של המדיניות הנאצית כלפי היהודים ‏(בתוך ההקשר של המדינה הנאצית בכלל ושל מלחמת העולם השנייה בפרט‏) מצד אחד; ושל הרקע התרבותי־פוליטי של אירופה המודרנית מצד שני. אך למרבה הפלא, בסוגיות אלו, שבהן תלויה הבנת ההשמדה של היהודים, כמעט ואין ספרים בעברית. וזאת, אף על פי שאין אירוע שנחקר בצורה כל כך יסודית כמו השואה. הספרות בנושאים אלה העומדת לרשות קוראי האנגלית או הגרמנית עשירה לאין ערוך יותר מזו הקיימת בעברית. נראה כי בסוגיות אלו של הבנת “הרוצח”, שהן לב־לבו של חקר השואה ו”הפתרון הסופי”, הספרות המצויה אף בספרדית, צרפתית, איטלקית או פולנית עשירה יותר מזו המצויה בעברית.


אף על פי שאין גוף רשמי המפקח על תחום פרסומי המחקר ההיסטורי על אודות השואה, נדמה כי בכל זאת אפשר לסמן מגמה די ברורה בפרסומים ההיסטוריים שמתורגמים לעברית ולאלו שתרגומם מתאחר או שאינם מתורגמים כלל. אם נחזור לספרו של הילברג, נוכל לקבל מושג בעניין זה. שני מרכיבים מרכזיים הפכו את הספר לבעייתי מפרספקטיווה ישראלית ובעטיים, כך נראה, התעכב פרסומו זמן כה רב: מצד אחד, הספר מעמיד במרכזו את הביורוקרטיה

הנאצית כמחוללת של השואה, ולא את היטלר או האידיאולוגיה האנטישמית; ומצד שני, הילברג - כמו ארנדט אחריו - הטיל חלק מהאחריות לאסון על המנהיגות היהודית באירופה באותה תקופה, מועצות היהודים, היודנראטים. 


שתי טענות אלו עמדו בסתירה חריפה לעיקרי היסוד של ההיסטוריוגרפיה הישראלית שהתפתחה משנות ה–70, בעיקר בחוגים להיסטוריה יהודית באוניברסיטאות השונות וביד ושם. היסטוריוגרפיה זו טענה כי את השואה יש להבין בראש וראשונה בתוך עולם מושגים של ההיסטוריה היהודית. המניע המרכזי לשואת יהודי אירופה, לפי אסכולה זו, הוא האנטישמיות הנאצית הייחודית שכוונה כלפי היהודים ואותה הוביל בקנאות היטלר בעצמו עד ל”פתרון הסופי”. ככזו, השואה נותקה ממרכיבים אוניברסליים יותר - כמו המבנה הביורוקרטי של המדינה המודרנית, כפי שהציע הילברג - מרכיבים שמיקמו אותה על רצף של פשעים ומקרים אחרים של רצח עם.


נוסף לכך, אסכולה זו ביקשה, בניגוד למה שתיאר הילברג, להעמיד את דימוי הקורבן כסוכן היסטורי פעיל וחיובי שעשה כל אשר היה בכוחו המוגבל ולפי ידיעותיו החלקיות ביותר כדי להתמודד עם הקטסטרופה שניחתה עליו, ולהגיב עליה. האשמת הקורבן בהשמדתו, ולו בעקיפין, נתפשה - בצדק רב - כחילול הקודש ממש.


אבל ספרו של הילברג הוא רק דוגמה אחת, שאפשר לצרף אליה עשרות דוגמאות נוספות. “מודרניות ושואה”, ספרו רב ההשפעה של זיגמונט באומן, מגדולי הסוציולוגים של המחצית השנייה של המאה ה–20, ראה אור באנגלית ב–1989 ועורר דיון נרחב בכל עולם המחקר; לעברית הוא תורגם רק לאחרונה ביוזמתה הברוכה של הוצאת רסלינג ויש לקוות שייצא בקרוב לאור, 23 שנה לאחר פרסומו ולאחר שתורגם ליותר מ–20 שפות ‏(גילוי נאות: הח”מ הוא העורך המדעי של המהדורה העברית‏).


התזה הרדיקלית של באומן גורסת כי השואה אינה ארוע ברברי המפנה עורף לערכים המודרניים, אלא היא ארוע הצומח באופן ישיר מתוך המודרנה עצמה. לפי תפישה זו, האנטישמיות הנאצית אינה תופעה מסבירת־כל, אלא תופעה שבעצמה דורשת הסבר. לדעת באומן, זו רק אחת הדוגמאות הקיצוניות לתודעת “הגנן” המודרנית: הלאומיות המודרנית מתקשה להכיל “אחרים” שפוגמים בעיניה בהרמוניה האסתטית של הקבוצה הלאומית ההגמונית, ובדומה לגנן המנקש את העשבים השוטים מתוך גינת הנוי, כך משטרים מודרניים נוטים להנדס את החברה מבחינה דמוגרפית כדי לסלק או לנטרל קבוצות מיעוט על ידי אפליה, גירוש ולעתים אף השמדה. עוד טען באומן כי הביורוקרטיה המודרנית, בעבודתה העיוורת ובניתוק החריף שהיא מכוננת בין הרוצח לקורבן, מעודדת קהות מוסרית, שהיא תנאי הכרחי להתרחשותם של השואה ושל פשעים המוניים אחרים.


ספרו של באומן עורר דיון רחב, אם כי בסופו של דבר תפישתו בצורתה החד־ממדית נדחתה על ידי רוב ההיסטוריונים. ואף על פי כן, רעיונותיו ממשיכים להדהד ברבים מתחומי מחקר השואה והג’נוסייד. אך הן הספר והן הפולמוס שעורר “נחסכו” עד כה מקוראי העברית ‏(למעט חלק קטן מהספר שתורגם בכתב העת “תיאוריה וביקורת”‏).


השואה כמפעל רציונלי


דוגמה בולטת אחרת היא “מתכננים של השמדה: אושוויץ והתוכניות הגרמניות לסדר אירופי חדש”, ספרם של סוזנה היים וגץ עלי, שני היסטוריונים גרמנים עצמאיים, שפורסם ב–1991 והצית פולמוס עצום. הספר הציע להבין את השואה כמפעל רציונלי שיזמה שכבת אינטליגנציה, שכללה בין היתר כלכלנים, מתכנני ערים, רופאים ואגרונומים וביקשה להשתמש ברצח היהודים כדי להפוך את המבנה הדמוגרפי־כלכלי של מזרח אירופה לרציונלי ומודרני יותר.


היים ועלי, וכמוהם גם היסטוריונים אחרים, גם קשרו את רדיפות היהודים לפרויקט הארגון מחדש של הדמוגרפיה של אירופה שעליו שקד הימלר ובמסגרתו מיליוני בני אדם ‏(יהודים ולא יהודים‏) היו אמורים להיות מגורשים מבתיהם ‏(כדי ליישב בהם גרמנים מארצות הפזורה במסגרת פרויקט “השיבה למולדת”‏), וכמה עשרות מיליוני סלאבים היו אמורים להירצח או למות, בעיקר באמצעות רעב יזום, בפרק זמן של עשור או שניים. הטענות הללו עוררו כאמור מחלוקת נרחבת וגם אלה שדחו אותן בגרסתן הגורפת, נאלצו לארוג את הממצאים לתוך הבנתם ההיסטורית. ואולם, כמעט מאום מכל זה אינו קיים בעברית ‏(למעט דיון מצומצם בכתבי עת מקצועיים‏).


הדבר נכון במידה רבה גם בנוגע לגילויים המפליגים שהתגלו בשנות ה–90, לאחר שצבא של היסטוריונים, בעיקר גרמנים, פשט על הארכיונים בברית המועצות לשעבר ובמדינות מזרח אירופה. בין השאר, התגלה אז יומן הפגישות של הימלר עצמו. בעקבות הגילויים האלה השתנתה במידה רבה התמונה ההיסטורית של השואה.


מחקרים אלו הצטרפו למסורת מחקר מפוארת ואינטנסיבית מאוד בגרמניה על השואה ו”הפתרון הסופי”. ואולם, מהיבול העצום הזה של היסטוריונים מצוינים כמו כריסטיאן גרלך, דיטר פוהל, אולריך הרברט, פטר לונגריך ורבים אחרים תורגם עד היום רק קובץ מאמרים אחד בידי יד ושם ‏(2001‏), שפורסם במקורו בגרמנית ב–1998. מעט גם מתפרסם בכתבי עת מקצועיים כמו “דפים לחקר השואה” ו”קובץ מחקרי יד ושם”.


לכך יש להוסיף את הדיון ההיסטוריוגרפי הער המתנהל זה כעשור וחצי על הזיקה שבין השואה, הפרויקט הקולוניאלי האירופי ‏(בעיקר בצורתו המאוחרת מהמחצית השנייה של המאה ה–19‏), והיווצרותה של תודעת הלאומיות המודרנית ומדינת הלאום המודרנית. חלוצת המחקר בתחום זה היתה חנה ארנדט, שעוד בספרה “יסודות הטוטליטריות” מ–1951 הניחה את היסודות לזיקה שבין השואה לאימפריאליזם; ספר זה זכה גם הוא לצאת בתרגום עברי רק ב–2010 ‏(הקיבוץ המאוחד‏).


כמה חוקרים מובילים מהתקופה האחרונה כמו דונלד בלוקסהם, אריק וייץ, דירק מוזס, יורגן צימרר, מיכאל מאן, שירלי ברנובסקי, אנצו טרברסו וסוון לינדקוויסט עסקו בהיבטים שונים של סוגיות אלו באינטנסיביות רבה ועוררו פולמוס ששינה גם הוא במידה רבה את מפת ההבנה ההיסטורית של השואה, מצד אחד, ושל ההיסטוריה המודרנית של אירופה, מצד שני.


יותר ויותר מתגבשת הדעה בקרב רבים מההיסטוריונים כי אי אפשר להבין את הנאציזם ואת השואה מחוץ להקשרים אלו. יותר ויותר נדמה כי למרות קיצוניותה של השואה, היא מצויה במובנים רבים על רצף אחד עם תופעות אחרות של פשעים קולוניאליים, רציחות עם וטיהורים אתניים. המכנה המשותף לרבים מפשעים אלה הוא מנגנוני ההדרה, ההבדלה והאלימות החריפים, שמייצרת התודעה הלאומית והאתנית המודרנית היונקת משורשים תרבותיים ודתיים עתיקי יומין. גם עמדות אלו, על הפולמוסים שהן מעוררות, לא הגיעו כמעט אל מדף הספרים העברי.


תפקידם של “אנשים רגילים”


ומה מכל היבול המחקרי העצום הזה, העוסק בגרמניה ובאירופה ומאפשר הבנה היסטורית מלאה של התפתחות השואה ו”הפתרון הסופי”, כן תורגם לעברית? באופן כללי, מעט מאוד. אך נדמה שבכל זאת אפשר להצביע על מגמה ברורה: בעיקר ספרים המדגישים את היטלר ואת האנטישמיות החריפה שלו כגורמים העיקריים או הבלעדיים להתרחשות השואה זוכים לפרסום ולפופולריות מסחרית.


עמם נמנים ספרו של אברהרד יקל, “היטלר: השקפת עולמו וחותמו בהיסטוריה”, שתורגם ב–1990 ‏(ספרית פועלים‏); ספריו המאוחרים של איאן קרשו כגון הביוגרפיה המופתית בת שני הכרכים שכתב על היטלר ‏(עם עובד‏), ו”גרמניה הנאצית והיהודים”, ספרו רב ההשראה בן שני הכרכים של שאול פרידלנדר ‏(עם עובד ויד ושם‏). כל הספרים האלה מעמידים את היטלר ואת האנטישמיות הנאצית הקיצונית כגורמים מרכזיים בהתרחשות השואה, והם גם נוטים להבליט את ייחודה. חיבורים אלה הם מעולים וחשובים, אלא שקוראי העברית נחשפים באמצעותם לחלק צר מאוד מההיסטוריוגרפיה המגוונת של השואה.


יש כמובן גם יוצאי דופן. אחד מהם הוא ספרו של כריסטופר בראונינג, “הדרך אל הפתרון הסופי” ‏(יד ושם‏). בניגוד לספרים האחרים שהוזכרו לעיל, בראונינג שם דגש רב גם על תהליכי התפתחות ושינוי וגם על מגמות מקומיות בהתפתחות “הפתרון הסופי”.


ספר נוסף של בראונינג, “אנשים רגילים”, יכול להיות מאיר עיניים בנוגע למגמות אלו. חיבור זה בדק את המוטיבציות שהניעו את חיילי מילואים של גדוד 101 של משטרת הסדר הגרמנית להשתתף ברצח המוני של יהודים. טענתו של בראונינג, מחשובי ההיסטוריונים של השואה, היתה שהיבטים הקשורים בראש וראשונה לדינמיקות של פסיכולוגיה חברתית בתוך יחידה צבאית הם הגורמים הראשיים להשתתפות החיילים ברצח, ולא בהכרח הזדהות אידיאולוגית אנטישמית.


“אנשים רגילים” פורסם במקור באנגלית ב–1992 ועורר עניין רב ודיון לוהט. ב–1996 פירסם דניאל גולדהגן באנגלית מעין ספר תגובה, “תליינים מרצון בשירות היטלר”, ובו התפלמס עם ממצאיו של בראונינג וטען בדיוק את ההיפך: לא דינמיקות אוניברסליות של פסיכולוגיה חברתית הניעו את החיילים מאותו גדוד, אלא אנטישמיות רצחנית שהיתה חלק מרכזי מהתרבות הפוליטית של גרמניה מאז סוף המאה ה–19.


ספרו של גולדהגן עורר אף הוא ויכוח נרחב ובצורתה החד ממדית נדחתה טענתו כמעט פה אחד על ידי קהילת ההיסטוריונים. ואולם, לעברית תורגם ספר זה כבר ב–1997 ‏(ידיעות ספרים‏), ורק בעקבותיו תורגם גם ספרו של בראונינג ב–2004 ‏(עליית הגג, ידיעות ספרים‏). כך קיבל הקורא העברי את הוויכוח ההיסטוריוגרפי החשוב הזה אך בהיפוך זמנים: קודם את ספרו הבעייתי של גולדהגן ורק כמה שנים אחריו את ספר המופת של בראונינג ‏(שגם הוא, כמובן, אינו חף מבעיות‏).


כדי לחדד את ההבדל בין שני החיבורים ראוי לצטט מאחרית הדבר שהוסיף בראונינג למהדורה מאוחרת של ספרו ובה הוא מגיב לטענותיו של גולדהגן: “מדוע זה משנה איזה מן התיאורים ואיזו מן המסקנות שלנו ‏(כלומר, שלו ושל גולדהגן, ע”ג‏) לגבי גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר קרובים יותר לאמת? יהיה זה מרגיע מאוד אם גולדהאגן אכן צודק, כלומר שרק מעט מאוד חברות יש להן תנאים מוקדמים תרבותיים־קוגניטיביים ארוכי טווח המכשירים אותן לבצע רצח עם, וכי משטרים יכולים לבצע רצח עם רק כאשר האוכלוסייה היא ברובה המכריעה תמימת דעים במה שנוגע לתכיפות, לצדק ולהכרח שבו.


“היינו חיים בעולם בטוח יותר אילו הוא היה צודק, אבל אני אינני כה אופטימי”, הוסיף בראונינג. “אני חושש כי אנו חיים בעולם שבו מלחמה וגזענות נמצאים בכל מקום, שבו כוחות הגיוס והלגיטימציה של הממשלה הם רבי עוצמה ואף מתגברים, שבו תחושת האחריות האישית מתפוררת יותר ויותר על ידי תהליכים של התמקצעות וביורוקרטיזציה, עולם שבו המעגל הקרוב של האזרח מפעיל לחצים עצומים על ההתנהגות וקובע נורמות מוסריות. בעולם אשר כזה, כך אני חושש, ממשלות מודרניות המשתוקקות לבצע רצח המוני - אם הדבר לא יעלה בידיהן, רק לעתים רחוקות מאוד הסיבה לכך תהיה שאין הן מסוגלות לגרום ל’אנשים רגילים’ להפוך ל’תליינים מרצון’ שלהן”.


דברים אלה יכולים להצביע על ההטיה הברורה במנעד הפרסומים בעברית בנוגע לשואה. כפי שראינו, רוב הפרסומים בעברית עוסקים בהתנסות ובסבל של הקורבן היהודי ‏(שכאמור הם בעלי חשיבות רבה מאוד‏) ורק מיעוט במדיניות הנאצית ובמניעיה; וכאמור, גם המעט שהתפרסם בנוגע למורכבות העצומה של הבנת “הַמְבַצְעִים”, דהיינו הגרמנים, הוא חד צדדי במידה רבה.


נדמה כי מכל היבול המחקרי העצום, באיזה תהליך של סלקציה טבעית, נמנעים מקוראי העברית מרבית החיבורים שעלולים למתן את ייחודיות השואה מצד אחד, ומצד שני, לקשור אותה גם לתופעות של גזענות לאומנית, תשוקת הטיהור של הלאומיות המודרנית, אלימות קולוניאלית, גירושים וטיהורים אתניים, התפשטות טריטוריאלית ומנגנונים ביורוקרטיים של כיבוש - תופעות שאינן כה זרות במקומותינו ואשר היו הופכות את העיסוק בשואה גם לדיון פנימי על צדקת דרכנו אנו. במלים אחרות, נדמה שהציבור בארץ מעוניין לזכור את השואה באופן שיחזק את תודעת הקורבן האולטימטיבי שלו, אך פחות מעוניין להבין אותה כתופעה היסטורית מורכבת המסמנת את הסכנות של הגזענות ושל הלאומיות המודרנית, בעיקר בהקשריהן הקולוניאליים. אולי פרסום ספרו של ראול הילברג, גם אם באיחור של יותר מחצי מאה, ישנה מגמה זו.


הד”ר עמוס גולדברג מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו “טראומה בגוף ראשון: כתיבת יומנים בתקופת השואה” רואה אור בימים אלה בסדרת “הקשרים” של אוניברסיטת בן גוריון יחד עם הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו