פרשת הילברג: אדם בעקבות גורלו

זו פרשה שעוסקת בעוול היסטורי ובצדק היסטורי, אבל פרשת ראול הילברג וספרו “חורבן יהודי אירופה” היא גם פרשה אנושית מאוד


שגיא גרין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שגיא גרין

זו פרשה שעוסקת בעוול היסטורי ובצדק היסטורי. פרשה שעוסקת בהכרח לדבוק בדעה וברעיון, ואז ביכולת לסגת מהם ולהחליפם - כלומר ביכולת, או אפילו בצורך, להשתנות. אבל פרשת ראול הילברג וספרו “חורבן יהודי אירופה”, שראה אור עתה בעברית בהוצאת יד ושם - 51 שנים אחרי שהודפס במקור באנגלית - היא גם פרשה אנושית מאוד, שעוסקת ברגשות של אנשים ובמה שמניע ומדריך אותם.


ברשימתו המאלפת של נתניאל פופר בכתב העת “דה ניישן” על הילברג וחנה ארנדט מובא ציטוט מתוך האוטוביוגרפיה של הילברג, שם כתב: “שקלתי לרגע לכתוב את הדוקטורט שלי על פשעי מלחמה, אבל אז התעוררתי. אני ביקשתי להביא את העובדות: הנושא שלי יהיה חורבן יהודי אירופה”. שכן, העובדות הללו עוסקות בו עצמו, זה החורבן הפרטי שלו, שממנו ניצל בעור שיניו. הילברג היה בן למשפחה יהודית וינאית, שנהפך באחת לפליט והצליח לברוח עם הוריו מאירופה כבר אחרי ה”אנשלוס”, סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, וחמישה חודשים בלבד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ניסיונו המתמיד להבין איך ומה קרה ליהודים בשנות ה–30 וה–40 הוא גם ניסיונו להבין את מה שקרה לו עצמו. במובן זה, במשך כל דרכו האקדמית המפוארת היה הילברג אדם בעקבות גורלו.


מרסל ינקו, “הקלגס הנאצי, בוקרשט”, 1933–1941צילום: אוסף האמנות, אגף המוזיאונים, יד ושם; תרומת משפחת ינקו, תל אביב‏

אולי השיא של דרכו האקדמית הוא בעיבוד עבודת הדוקטור שלו לספר “חורבן יהודי אירופה”. זהו מחקר פורץ דרך שבו הילברג, בהסתמכו על מסמכי ארכיון גרמניים, הצליח להבין ולשרטט את המנגנון הביורוקרטי הגרמני הסבוך, המורכב והמסועף שסייע ברציחתם של יהודי אירופה.


ועידת יהדות ישראל והעולם

כל היסטוריון שמבקש לחקור את מה שמכונה “מכונת ההשמדה” הגרמנית חב חוב עצום בראש וראשונה להילברג, האיש שהצליח לפרק ולהרכיב מחדש את אותה מכונה על כל חלקיה: לחשוף לראשונה לעיני הקוראים את הכלים, הפרטים הטכניים, האדמיניסטרטיביים, המספריים והכמותיים, שאיפשרו את מעשה הפשע. מי שמבקשים לראות במו עיניהם את דרכו המחקרית הייחודית של הילברג יכולים לצפות בסרטו של קלוד לנצמן “שואה”.


הילברג, ההיסטוריון היחידי שמופיע לאורך הסרט בן שמונה השעות, נראה שם למשל מסביר ומנתח את עניין ה”טרנספורטים”. כולם יודעים שהיהודים הובלו אל מותם במחנות המוות ברכבות מרחבי אירופה, אבל איך בדיוק? בקטע המצולם נראה הילברג מחלץ מתוך מסמך משרדי סטנדרטי של רשות הרכבות הגרמנית ממצאים - טכניים, מבצעיים ואפילו פסיכולוגיים - מאלפים. הילברג, שעסק בחקר ההיבטים הביורוקרטיים של ההשמדה, היה גם בין הראשונים שניסחו את הגישה הפונקציונליסטית לחקר השואה, שהיא אחת משתי הגישות ‏(לצד הגישה האינטנציונליסטית‏) הרווחות והמלבות את הוויכוחים בין היסטוריונים של התקופה עד היום.


אבל לא הוויכוח הזה הוא שמנע מיד ושם לפרסם בעברית את ספר היסוד הזה. הסיבה שבגללה אנשי הרשות הלאומית לזיכרון השואה והגבורה התנגדו להילברג ופסלו את ספרו במשך כל כך הרבה שנים נובעת מפרשנותו לאופן שבו נהגו היהודים, ובעיקר מועצות היהודים, ה”יודנראטים”, בעת השואה: את גישתו של הילברג כלפי נושא זה אפשר לנסח בקצרה בצירוף המלים “כצאן לטבח” ‏(דינה פורת, בעז נוימן ואילת נגב, בוחנים גישה זו בהרחבה ברשימותיהם‏). גישה זו לא התקבלה ולא יכלה לעלות על הדעת ברשות, בגוף, במדינה שבה מושג הגבורה של יהודי אירופה היה כה מרכזי.


שנים מאוחר יותר ערך הילברג את יומנו של אדם צ’רניאקוב, ראש היודנראט של גטו ורשה. ובמדינת ישראל הפרשנות למושג הגבורה של היהודים בשואה השתנתה. שינויים תפישתיים אלה אולי איפשרו את פרסומו, באיחור כה רב, של הספר שכל הגיליון הזה מוקדש לו.


הפרשן והמבקר האמריקאי פרנק ריץ’ כתב בשבוע שעבר, בהקשר אחר, כי “היום לכל אחד יש לא רק מערכת של דעות משלו, אלא גם מערכת של עובדות משל עצמו”. ועדיין, על העובדות, המספרים והנתונים שסיפק החוקר ראול הילברג לפני יותר מחצי מאה אין עוררין. הם נותרו רלוונטיים ונחוצים לכל מי שמבקשים להבין כיצד התחולל חורבן יהודי אירופה. על הפרשנות שלהם אפשר וצריך להתווכח, כמו תמיד, במוסף “ספרים” ובמקומות אחרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ