בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת הילברג: מבעד למנסרת הבדולח

שיעורים שלימד אותי אבי. על החיים לצדו של חוקר השואה


8תגובות


לפני כמה ימים, בזמן שחיפשתי תצלומים שאולי יוכלו ללוות את הדברים הקצרים הללו, נתקלתי בטיוטה ראשונית של מאמר או פרק מתוך ספר שאבי כתב, והראה למשפחה. הוא כתב על מגבלותיו של ההיסטוריון, אך מה שבלט בעיני במיוחד היה המשפט: “באופן כמעט בלתי נמנע, החוקר עובר שלושה שלבים; בשלב הראשון הוא נחשף למערך מבלבל של מקורות ופיסות מידע, בשלב השני נעשים הקשרים, תובנות מתגבשות ולבסוף, מתקבלת תמונה”.


אבי טען כי תהליך זה תקף גם לאחרים ואכן, זהו רצף המוכר לתלמידים רבים. כתלמידים, בעיקר בילדותנו, יש לנו יתרון עצום: מותר לנו לשאול כמעט כל דבר ואיננו יודעים עדיין מהן השאלות שאיננו אמורים לשאול: “אבא, למה השואה קרתה?” ‏(בגיל מבוגר יותר הוא הפנה אותי לכריסטופר בראונינג‏); “מאיפה באים הברקים?”; “אתה מגדיר את עצמך כניצול?”; “למה הנאצים עצרו את סבא - מה הוא עשה?”; “אתה היסטוריון?”; “אז למה בכמה אוניברסיטאות מלמדים על השואה בחוגים להיסטוריה?”; “אתה חושב שעובדות יכולות לעמוד בזכות עצמן או שאתה מאמין שעובדות לבדן אינן יכולות לעמוד בזכות עצמן?” ‏(זה עלה בעקבות המשפטים על פשעי מלחמה בשנות ה–80‏); “אתה אמריקאי? אתה חושב באנגלית, או בגרמנית אוסטרית?”


הורים, בהכרח ובאופן בלתי נמנע, הם מורים של ילדיהם. אמנם אבי לא תמיד לימד אותי באופן ישיר על השואה, אך הוא לימד אותי לעתים קרובות מבעד לעדשת השואה.


באדיבות דבורה הילברג; רפרודוקציה: אמיל סלמן

כשקראתי את המאמר שהוא כתב, התלבטתי אם להדגיש את השלב השלישי שעליו כתב, זה שיראה תמונה מורכבת יותר, כמה אבי היה מסוגל ללמד אותי, המידה שבה אב ובתו מסוגלים לעסוק ללא הרף בתהליך הלימוד הזה, לא משנה עד כמה רחבים הפערים בין תחומי העניין שלנו. כשהגעתי לישראל בגיל 18 והחלטתי, שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים הראשונה שלי בארצות הברית, להישאר כאן ולקבל אזרחות נוספת, לא יכולתי למצוא דרך נוחה פחות להיכנס לשלב הבגרות המוקדמת של חיי. הוא ניסה, ללא הצלחה, להסתיר את השמחה שחש נוכח ההחלטה שלי לבחור בירושלים כביתי.


מצד שני... הנושאים שבחרתי ללמוד, דת? הוא טען שזו אלרגיה. חינוך? בינוניות. פסיכולוגיה? לזה הוא שמר מלה מיוחדת שאותה לא אומרים בחברה.


אבל אי אפשר היה לדכא את כוחו של השיח בין אב לבתו. היו הפתעות. מצאנו את משנתו גם אצלי בעבודה ובלימודים. גילינו שלעתים קרובות השתמשנו בשפה שונה כדי להתמודד עם נושאים הקשורים זה בזה.


כמחנכת בישראל נתקלתי כבר בשלב מוקדם באתגר של יום השואה; אפילו ילדים בגן לבעלי צרכים מיוחדים היו מודעים ליום; הבנתי שמהר מאוד אצטרך לספק הקשר בסיסי שיסייע להם לארגן ולהבין את קטעי המידע המבעיתים ששמעו באקראי. כשמטרה זו לנגד עיני, תחקרתי את אבי בפרוטרוט על החוויות מילדותו בווינה תחת הכיבוש הנאצי. בברכתו, הפכתי את הסיפור שלו לספר קטן מאולתר, שאותו אני עדיין מקריאה לילדים שאני מלמדת.


אבי היה מרוצה מתגובות הילדים ומשאלותיהם. “הגרמנים בימינו עדיין רוצים להרוג יהודים? למה לא?”; “אם בימינו הגרמנים יודעים שזה לא בסדר להרוג יהודים, למה הם לא ידעו את זה אז?”; “הם ברמה של התלמידים שלי”, אמר אבי, “ואף טובים מכמה מהם”.


בשלב מסוים, גם קלטתי לפתע שכפי שכתבים של ניצולים משקפים את חוויותיהם, כך אבי, כילד, צפה ולמעשה היה מודע לפרטי הכיבוש הגרמני - ולאחר מכן, עם רגישות זו לפרטים, הוא כתב והרחיב מאוד על הדברים שהיה עד להם.


תיאור השלב הזה יספק תמונה שלמה יותר, מתוחכמת יותר - אשר תהיה, קרוב לוודאי, מוכרת לכם יותר.


אתם מכירים את יצירותיו שראו לאור. אך אני בספק אם רבים מכם מכירים יצירות מקוריות שלא פורסמו, כמו הסיפור שהמציא “ספת מרק הכרוב”. אף אחד לא שמע אותו? או ג’ינגלים מקוריים לאבקות כביסה ו”פרסומות” שהציג לפני ילדיו בחדר הכביסה? שירה בשבחי תכונות הלחות של סבון “דאב” בביצוע שנעשה במעברים בחנות המכולת? אף אחד לא עשה קניות במכולת עם הפרופסור ראול הילברג? פספסתם.


ובכן, נלך על השלב הראשון, תחילת הלימוד.


התחלה, ערב


אני זוכרת את השיעורים האלה כשיחה. שיחה אחת ארוכה, שהתפתחה, לבשה צורות שונות. שיחה שנמשכה שנים וחצתה יבשות.


יש רגע משמעותי שמתבלט לנגד עיני כתחילתה של אותה שיחה. זו שעת בין הערביים. מהחלונות אפשר לראות רק את הירוק הדומם של עשב ועצים גבוהים שנפרשים הרחק, ככל שהעין יכולה לראות. דממה; רק רשרוש מקרי של עלים ברוח עדינה. ריח מתוק של דשא, יער ופרחים מכניס את העולם הזה דרך החלונות לתוך הבית. גם כאן שקט. רעשים שהשטיחים העבים מעמעמים. צבעי הרהיטים, התמונות ויצירות האמנות האחרות נראות בקושי באור הלילה. אנחנו יכולים להיות בכל מקום. בכפר? איפשהו במערב אירופה? אין כאן חמאת בוטנים, אין קטשופ בארונות המטבח. כל חלון הפונה אל מציאות של פרוור אמריקאי מכוסה בווילונות כבדים. 


בערב קיץ זה אני בת חמש בערך. כרגיל בשעת השינה, אבי סוגר את הווילונות ומסיר את כיסוי המיטה בסגול פרחוני. מדי פעם בפעם הייתי מבקשת ללמוד מלה חדשה בגרמנית או להקשיב לסיפור ‏(אם היה זמן עכשיו, הייתי חולקת אתכם בשמחה את סיפורו של “הגנב וזגוגית החלון המוכתמת” או את ההמשך של “ספת מרק הכרוב”.‏) באותו ערב ספציפי, בשעה שהוא הסיט את הווילונות היתה לי שאלה אליו: “אבא, הנאצים הרגו גם ילדים?” לאחר ששקל במהירות את האפשרויות העומדות לפניו הוא בחר באמת והשיב “כן”. “אבל זה לא הוגן”, טענתי. הוא הניד בראשו לחיוב, וכך אב ובתו הסכימו. הבנו זה את זה. באותה מלה יחידה, “כן”, כבר ידעתי הרבה. זה היה עולם יפה. זה היה גם עולם שבו אנשים עשו דברים רעים מאוד. לעתים הם הרגו אנשים אחרים ללא סיבה טובה, אפילו ילדות קטנות כמוני, ולא, זה לא היה הוגן.


ההקשר


חלפו הרבה שנים שבהן בחנתי בתים אחרים וחיפשתי בעצמי אחר בית, עד שהבנתי היכן בדיוק היינו, מה היה אותו מקום יפה שבו העונות הסתחררו סביב בגוונים של ירוק, פתיתי שלג לבנים ושלכת בצבעי להבות.


אבי תמיד היה התגלמות מושלמת של היהודי הנודד. לפעמים, תוך כדי נסיעה בעיר הוא היה מצביע על בית הקברות היהודי בדיוק מול נמל התעופה הקטן. “ישנן רק שתי דרכים לעזוב”, הוא היה אומר. “זאת גלות בתוך גלות”.


הוא סולק מביתו בווינה באיומי אקדח. הוא “נדד” בקובה, אמריקה, אירופה, אמריקה, פוארטו־ריקו, ישראל, אמריקה - והגיע למסקנה שאין בית. זה האבל על אותה בועה יפה־עצובה באופן מטריד, תוצר של אוסטריה האבודה - לא האוסטריה שממנה הוא סולק, אלא אבל על אוסטריה שמעולם לא היתה - אוסטריה שאולי התנגדה לכיבוש הגרמני, שאזרחיה לא בגדו בידידיהם ובשכניהם היהודים.


זהו הֶקְשֵר שאינו מובן לילדים, אך הוא ידוע ומורגש. הֶקְשֵר של תחושות היגון, הבגידה וחוסר הבית שחש הפליט הנצחי.


הבדולח


היהודי הנודד הזה נסע לעתים קרובות. בשובו ממקומות מרוחקים הייתי מוצאת על פי רוב מתנה קטנה על שידת הלילה שלי: בובה אקזוטית קטנה, חפיסת סבון בריח בלתי מוכר, קופסה של מוזאיקה מורכבת. באחת מאותן פעמים נמשכתי אל שידת הלילה על ידי חפץ שניצנץ באור השמש. כבר היתה לי משפחת צבים קטנה שבה כל אחד גולף מחומר אחר. תוספת חדשה זו היתה צב מבדולח ולו עיניים משובצות אבני חן ושריון מלוטש. “הוא יפהפה”, השתנקתי. “תסתכלי, דבורה”, אמר אבי, “החזיקי אותו מול עינך”. כך עשיתי וראיתי שזה בדולח מהסוג שאפשר להביט דרכו לתוך העולם, ולפתע הופיעו מנסרות בצבעי הקשת. יכולתי להפוך את הצב, ובכל זווית חדשה להסתכל על אותו אדם, חדר או חלון, ולראות אותו בצורה שונה.


גור הקוף


כמה שנים לאחר מכן הוא לקח אותי לטיול קצר, מהגבעות הרכות והנחלים, לעיר הגדולה והסואנת על רכבותיה הרועמות מעליך ומתחת לפני הקרקע, בשם אלוהים. עם בניינים בגובה בלתי אפשרי ובטון ועוד בטון. אך הדבר החשוב ביותר הוא שבעיר המוזרה היה גן חיות, גן החיות של ברונקס? כאן שוטטנו ביחד, הסתכלנו על החיות עד שמצאנו קבוצת קופים קטנים בכלוב מאחורי שמשת זכוכית... מרותקת, התחננתי לקחת קוף הביתה, אחד כמו הגור הקטן ביותר שמשך את לבי. אבי הבטיח לי שנוכל לחזור בשנה הבאה ואני אוכל לבקר את גור הקוף שלי. “אבל לא”, אמרתי, “עד אז הוא יגדל, אני לא אזהה אותו - ואבא, איך הם מבדילים בין אחד לשני?”


“זה, דבורה, מה שהם אומרים עלינו”.


חומר קריאה


בילדותנו, אנחנו גדלים, אנחנו מחפשים הקשרים, כמו החוקרים המתוארים במאמרו של אבי. אנחנו מנסים למלא את החללים הריקים.


אני לא זוכרת מתי לראשונה נעשיתי מודעת לשואה. זו פשוט היתה עוד נוכחות בבית, בת משפחה נוספת, שהשתנתה וגדלה, וכבמטה קסם, כמו כל דבר שהבטתי בו מבעד לצב הבדולח שלי, לבשה צורות שונות כשהבטתי בה מזוויות שונות.


בשלב מוקדם יחסית כשהייתי בבית הספר היסודי, ביקשתי לקרוא ספרים מתוך הספרייה של אבי. הספר הראשון שהוא מצא עבורי היה “איני יכול לסלוח”, רודולף ורבה ואלן בסטיק. השני היה “לילה”, אלי ויזל. השלישי, “הייתי רופא באושוויץ”, הרביעי, “יומנו של אדם צ’רניאקוב”. מאוחר יותר חשתי בלבול כשאבי נתפש על ידי אחרים כמי שמתמקד בפושעים, משום שהסיפור הזה - סיפורו של הניצול - היה ההיכרות הראשונה שלי עם השואה.


האנשים שכתבו את הסיפורים האלה העלו תחושות של פחד, השפלה וקורבנוּת. אבי דיבר עליהם בהערצה; אלה שבזכות הנסיבות, או חוסן מסוים או שילוב של השניים - שרדו. חשבתי על הרגש שמאחורי דברי ההערצה של אבי, על התחושות השונות בתכלית שחשו הכותבים ונזכרתי בצב הבדולח שלי.


הייתי גדולה יותר אז, כמעט בת 13, וידעתי יותר ממה שחשבתי. כמו בשלב השני של המחקר לפי אבי, יכולתי להתחיל לעשות הקשרים.


בעולמנו המורכב יש יגון ויופי. חיים לצד מוות. המוכר עם הזר. יש רוצחים, ישנם המתים שנוכחותם עדיין מורגשת, וישנם אלה שצצים ומתארים מקומות כה אפלים, עד שהייתי בטוחה כי אם הייתי במקומם, לא היה לי האומץ שהיה להם, לא הייתי שורדת. הקשר והקרבה בין כל האמיתות האלו היו בלתי נמנעים, גם אם צורמים.


ידעתי שהעולם יכול להיראות שונה למדי אם מסתכלים עליו מנקודות מבט שונות - כמו צב הבדולח שלי. יש קבוצות שונות של אנשים. לעתים אנחנו ניצבים משני צדי המנסרה. אבל השקיפות היא אשליה. לעתים קבוצה נראית שונה עד כדי כך, שחבריה נראים לי דומים זה לזה, כאילו איבדו את האינדווידואליות שלהם. לעתים אנשים נראים שונים בעיני. לעתים אנשים לא נראים שונים בעיני. מישהו החליט שהם כאלה. לפעמים שונה פירושו “נחות”. זה לא הוגן. והתוצאות, כפי שקראתי וידעתי כבר, הן קטסטרופליות.


הצגות בחנות הכלבו


ללכת לגן החיות זה מיוחד. גם כשהלכתי עם אבי למקומות רגילים זה היה מיוחד - כיפי, ליתר דיוק. אם אתם אמריקאים או מכירים את סגנון הדיבור שלהם, תבינו את המשפט “?Can’t We Take You Anywhere” משפט שנאמר בדרך כלל לילדים, אך כמעט תמיד הוא נאמר לאבי.


בחנויות כלבו מסוימות בארצות הברית, כשמוצאים פריט שרוצים לקנות אותו - מגרפה, פטיש, שעון למטבח; אי אפשר פשוט להוריד אותו מהמדף ולרכוש אותו. צריך למלא טופס ארוך ורק אז, אם הפריט נמצא במלאי, אפשר לקבל אותו. מילוי טפסים; זה מסוג הדברים שלאבי לא היתה סבלנות רבה אליהם. הרבה יותר מעניין ליזום מופע שבו, להנאתי, מוכרים משתתפים בלי ידיעתם. לדוגמה, לאחר שבחן טופס ארוך ומפורט הנחוץ לרכישת חלק חילוף למכסחת דשא בבית כלבו, אבי החזיר את העט והניד בראשו בעצב, “אני מצטער, אבל אני מפגר ואני לא יודע לכתוב”.


“זה בסדר”, אמרה המוכרת האדיבה. “אני אמלא את זה בשבילך”.


אני לא חושבת שהוא אי פעם מילא אחד מהטפסים האלה. בכל פעם היתה סיבה אחרת, מופע אחר. לפעמים הייתי מתחילה לצחקק והוא היה מסתובב ואומר, “עכשיו הרסת הכל”.


מדי פעם מישהו היה מסתבך באחת ההצגות האלו מבלי לדעת איך להיחלץ ממנה. לאבי היה רישיון נהיגה, אך הוא העדיף לנסוע ברכבות וללכת, ולא נשא עליו את הרישיון. מן הסתם הוא היה מתבקש להציג אותו כתעודת זיהוי בזמן תשלום בכרטיס אשראי או צ’ק. “לא נותנים רישיון נהיגה לעבריינים־לשעבר כמוני”, הוא היה עשוי להגיד. אם צ’קים לא היו מתקבלים ללא רישיון נהיגה, הוא היה עשוי לשאול “אתם מקבלים שטרי חוב?” “אתם יודעים מה זה שטר חוב?”


כשהגענו הביתה, לאחר אחד מהסיבובים האלה, הודעתי לגוון, אמי החורגת: “אבא שוב עינה את המוכרים”. “לא,” הוא אמר והשתהה, “חינכתי אותם!”. למעשה הוא חינך את הבת שלו. אל תאמיני לכל דבר שאומרים לך. קל להביט ולא לראות, להאזין ולא לשמוע. הפרטים חשובים. טעויות עשויות להיות קטלניות.


השרת


ללא רישיון הנהיגה הוא היה משתמש לעתים קרובות בכרטיס עובד האוניברסיטה שלו; “אה”, אנשים היו שואלים בדרך כלל, “ומה אתה מלמד?” “אני השרת”, הוא היה משיב.


זה נמשך שנים. כששמתי לב שהוא הפסיק לעשות את זה, שאלתי אותו מדוע. אבי השיב: מפני שבסוף מישהו ידע ואמר לי “אתה לא השרת”. “איך אתה יודע?” שאל אבי. “אני יודע משום שאני השרת!”, האיש ענה.


זה היה שיעור נוסף. האמת יכולה להימצא במקומות מפתיעים. שרת. מרצה. באיזה הקשר אני עשוי להיות שרת? ובהקשר אחר מרצה? למי הזכות לשפוט? בידי מי נמצאת האמת? אל תניחי שאת יודעת איפה אפשר למצוא אותה, אל תניחי שאת יודעת מהי.


עובדות, ספרים, סיפורים משעשעים, הצגות. אלו היו אבני היסוד שאבי העביר הלאה. השיחה הזאת שבין אב לבתו נמשכה שנים וחצתה יבשות. בכל התפתחות נוספת, בכל שלב בחיים, הבדולח מסתובב מעט והתמונה המתגלה מתרחבת, או משתנה. אני לא יכולה לומר אם או מתי היה סוף לשיחה הזאת, אבל אני יכולה לומר שהיא החלה בערב קיץ אחד לפני זמן רב. כן, הנאצים הרגו גם ילדים.

דבורה הילברג היא מורה לילדים עם צרכים מיוחדים ומתגוררת בירושלים. רשימה זו מבוססת על דברים שנשאה בכנס ביד ושם, עם צאת ספרה של אביה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו