בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת הילברג: התחלתי להבין אותו


למרות עמדותיהם המנוגדות והוויכוחים העזים שאיפיינו כל מפגש שלהם, יהודה באואר מספר על הידידות שנרקמה בינו לבין ראול הילברג


תגובות

במשך כל שנות הוראתי את תולדות השואה, הופיע ספרו של ראול הילברג, “חורבן יהודי אירופה”, בראש כל הביבליוגרפיות שהעמסתי על תלמידי. זהו ספר יסוד חשוב ביותר, המטפל בדרך שבה בוצע רצח העם היהודי באירופה על ידי המדינה הגרמנית־נאצית, ובלעדיו אין מה לגשת לכל הנושא. הספר מנתח את הביורוקרטיה הגרמנית שבאמצעותה בוצע הרצח, והוא מבוסס על מאגר עצום של תיעוד גרמני, שהילברג הגיע אליו או אל עותקיו בארצות הברית, ואחר כך בגרמניה. חבל מאוד שהספר לא פורסם בעברית עד שיצא זה עתה, בהוצאת יד ושם, אבל טוב שהילברג עוד הספיק להיות מעורב בהכנות לפרסום, ואף הוסיף מספר רב ביותר של הערות ותיקונים. הנתק והאיבה שהיו קיימים במשך שנים בין מנהלי יד ושם בשעתם לבין הילברג תוקנו, ויחסו למוסד בשנות חייו האחרונות היה חיובי, ואפילו חיובי מאוד, וטוב שכך.


הכרתי את הילברג לראשונה פנים אל פנים בכנס המדעי הראשון בארצות הברית בנושא השואה, אותו אירגנתי בניו יורק ב–1975. נפגשנו והתנגשנו שם, הוא, שאול פרידלנדר, ישעיהו טרונק ‏(מחבר הספר הגדול על היודנראט‏), אבא קובנר, יעקב כץ, נתן רוטנשטרייך, ברל לנג ‏(הפילוסוף‏), פרנקלין ליטל ‏(הכומר המתודיסטי‏), ורבים אחרים. התנגשנו אז בעיקר משום שספרו של הילברג עוסק במחוללי הפשע ולא בקורבנות היהודים, ומשום שהילברג ראה רק מרד מזוין בתור תגובה יהודית נכונה למדיניות הנאצית. במרד גטו ורשה נהרגו רק 16 רוצחים, היה אומר, ולא היתה למרד כל השפעה על התקדמות ההשמדה.


לא הבנתי את הגישה הזאת עד שנפגשנו - ונפגשנו והתקוטטנו הרבה, למעשה כל שנה לפחות פעם אחת, בהרצאות וכנסים - ביום עיון כלשהו באוניברסיטת בוסטון, בפני קהל של סטודנטים יהודים; זה היה בסוף שנות ה–70 או ראשית ה–80. הייתי ראשון, ואמרתי מה שאמרתי, ואז קם הילברג, וממש צרח אל תוך האולם: “לכמה מכם יש רובים בבית?” נדהמתי. מה הוא רוצה מילדי השמנת היהודים האלה בארצות הברית? האם הוא חושב שהם מאוימים על ידי נאצים אמריקאים וצריכים להתגונן מפני פוגרומים? ואז הבנתי: הוא לא דיבר אליהם, הוא דיבר אל יהודי אירופה, כי הוא רצה בכל מאודו שההיסטוריה תהיה אחרת, שיהודים יעמדו מול הנאצים עם נשק ביד. מובן שזה היה הזוי לגמרי, אבל זאת היתה אמת רגשית, שעמדה בסתירה מוחלטת לדרך מחקרו ולכל התנהלותו המדעית, שהצטיינה בקפדנות אובייקטיבית שלא היתה שנייה לה. התחלתי להבין אותו.


אוסף האמנות, אגף המוזיאונים, יד ושם; תרומת לישה וד”ר יצחק רוז, ישראל

לא היה, ואין עד היום, מישהו שהבין את המערכת הביורוקרטית הרצחנית הגרמנית באותה עת טוב מהילברג. אבל הוא לא שאל אז את השאלה “מדוע הם עשו זאת?” אלא רק את השאלות בדבר “מי” ו”איך”.


היתה לנו עוד פגישה בהיידלברג, בבית הספר הגבוה לענייני יהדות, ודיברנו בגרמנית, שהיתה שפת אמו ‏(הוא נולד בווינה, והיה צעיר ממני בשלושה חודשים‏), והיא אחת משתי שפות אמי. זו היתה שיחה בין ארבעה אנשים בלבד, ושאלתי אותו מדוע אינו שואל את השאלה הגדולה; הוא ענה - וחזר על כך אחר כך פעמים רבות - שאינו שואל את השאלות הגדולות פן תשובותיו יהיו קטנות מדי. לקראת סוף חייו הוא כבר החל לשנות את טעמו: כן, הוא אמר זמן לא רב לפני מותו, “היתה אידיאולוגיה, והיה היטלר”.


על מה התקוטטנו, מעבר לנושאים היהודיים? בעיניו, השואה היתה מה שהנאצים עשו ליהודים. הוא הוציא מעיונו קודם כל את היהודים. במידה שעסק בהם, כמו בעריכתו את תרגום היומן של אדם צ’רניאקוב, ראש היודנראט של גטו ורשה ‏(יחד עם חוקר אמריקאי־פולני‏), ראה בהם קורבנות בלבד, ותגובותיהם וחייהם הפנימיים לא היו מעניינו.


מועצות היהודים, היודנראטים, טען, ייתכן מאוד שהיו ביניהם אנשים ישרים רבים, אך הם היו חלק ממכונת ההשמדה הנאצית, בין שרצו ובין שלא. בעיני, הבעיה היתה בכך שזו אמת חלקית מאוד, כי היא מתעלמת לחלוטין מהעובדה שהיהודים היו לא רק קורבן אלא קודם כל עם חי, עם תרבות משלו, שהגיב כפי שניתן היה, בתנאים שהיו אז, וזה כולל חלק לא קטן של היודנראטים.


מעבר לכך, השואה היתה בעיני הילברג תוצאה של הביורוקרטיה, שלביצוע הרצח השתמשה באותם הכלים ממש שהיו יפים לחיי יומיום בחברה מסודרת. הדרך שבה שולחו היהודים למותם ברכבות - ועניין הרכבות היה בעיניו מרכזי ביותר - היתה בדיוק אותה דרך שבה נשלחו אזרחים גרמנים לאתרי נופש. ושוב, השאלה מדוע הביורוקרטים לא שלחו את היהודים לנופש ואת הגרמנים לתאי הגזים לא נשאלה.


אולם היהודים לא נרצחו רק על ידי ביורוקרטיה המנוהלת ממרכז או מרכזים. כפי שהוכח בינתיים, היה הרצח גם תוצאה של יוזמות מקומיות ושל כושר המצאה אינדיווידואלי. כפי שכתב החוקר איאן קרשו: היוזמה המקומית פעלה “לקראת הפיהרר”, כלומר מתוך הסכמה כללית הנסמכת על אידיאולוגיה, המבוססת על ביטחון שהפעולה נעשית ברוח ההנהגה. והיו מקרים רבים שבהם מבצעי הרצח לא היו זקוקים לביורוקרטיה כלל: רבות מפעולות הרצח בשטחי ברית המועצות הכבושה נעשו ללא שימוש בשרשרת פיקוד כלשהי או בניירת, ובלא פקודה מפורשת. ובאשר לפעולות הביורוקרטים, מישהו הרי ניסח הוראות ונתן פקודות. מדוע? הילברג היה עונה שבסופו של דבר היתה השואה אפשרית בשל המדינה המודרנית הבנויה על ביורוקרטיה, ובמקרה זה על ביורוקרטיה ממושמעת ונאמנה לשלטון. אותי זה לא שיכנע.


בכנס בשטוטגרט ב–1985 התנגשנו, כרגיל, והפעם טעיתי טעות רצינית בהערכת מספר הקורבנות היהודים באושוויץ, והילברג כמובן מיד העיר על כך בפומבי. אחר כך הלכנו יחד לבדוק את חנויות הספרים בסביבה, והילברג הציע לי לשתות קפה ביחד. החלה להיווצר ידידות של ממש. פיטפטנו, התווכחנו קצת, סיפרנו זה לזה על עצמנו. מאז התהדקה הידידות, דבר שלא הפחית כהוא־זה את הוויכוחים הסוערים בכנסים ובהרצאות. הוא ביקר בארץ, גם בלי להודיע על כך למוסדות כלשהם, ונהפכתי לעוזרו ולמסייע בעניינים פרטיים שלשמם בא.


כשהגיע זמנו לפרוש באופן רשמי מתפקידו באוניברסיטה של ורמונט בעיר ברלינגטון היפהפייה, שאלו אותו חבריו מי יישא את הנאום המרכזי, והוא אמר: יהודה באואר. הזהרתי אותו שלא אחסוך ביקורת על עמדותיו, והוא השיב שבשביל זה הוא מזמין אותי. באנו, רעייתי המנוחה ואני, והיה ערב מרגש מאוד. הוא הקשיב לדברי בחיוך משועשע, והגיב בדברי שבח וביקורת ‏(כמובן‏). אחר כך הלכנו לאכול במסעדה, שני הזוגות, ושוב קישקשנו וצחקנו והחלפנו דעות.


במשך הזמן הגיע הילברג כמה פעמים ליד ושם, ישב בספרייה, והיינו נפגשים במלון לשיחות פרטיות. התכתבנו לעתים רחוקות, כי הרי כל מה שהיה לומר היינו שופכים איש על רעהו במפגשים הפומביים, וידידותנו הפרטית לא היתה מעולם נושא למכתבים. הילברג היה איש מאוד פרטי. את העולם הרגשי הסוער שלו ידע להסתיר היטב, וגם בפני גילה ממנו רק טפח. הדברים נרמזו יותר משנאמרו. הוא שנא את הרוצחים, והיתה בו חשדנות כלפי גרמנים מעל לגיל מסוים, אבל לא היתה לו כל בעיה לבקר בגרמניה ולהיפגש עם עמיתים, כולם כמובן אנטי־נאצים, ולדבר גרמנית, גם בפומבי, ובכך היתה לנו גישה זהה. גרמנית היתה שפת אם, אבל בינינו דיברנו רק אנגלית, מתוך איזו הסכמה שלא נאמרה במפורש.


ידעתי כמובן על מחלת הסרטן שלו. כשנה לפני מותו, והוא במצב של התאוששות זמנית, נפגשנו בפעם האחרונה. זה היה באוניברסיטת בראון בעיר פרובידנס במדינת רוד איילנד, שם אירגן ידידנו המשותף עמר ברטוב כנס. קראתי על כך באוניברסיטה במסצ’וסטס, שם לימדתי באותה עת, וראיתי שהילברג משתתף. נסעתי, פשוט כדי לשמוע אותו ולהיפגש. הוא הופתע מאוד לראות אותי שם, ושאל למה באתי. “כדי לראות אותך”, אמרתי. “טוב, בעיה שלך”, צחק, ואמר שההתאוששות מהמחלה היא זמנית, ואינו יודע כמה זמן עוד יש לו. “אבל בינתיים”, אמר, “אני ממשיך לעבוד במרץ. נתראה”, אמר, “או לא”. הרי היה אתיאיסט מושבע, כמוני.


איבדתי חבר.

הפרופ’ יהודה באואר הוא היועץ האקדמי של יד ושם. רשימה זו לקוחה מדברים שנאמרו ביום עיון עם צאת ספרו של הילברג




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו