בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרי מחאת 2011: שארית הקיץ

שני ספרים על הקיץ של 2011 מלמדים כי המחאה החברתית פיזרה זרעים לרוח הישראלית. אולם לזרעים נדרש זמן לנבוט, בעיקר לכאלה שנטמנו באדמה, שעשורים של דיכוי קפיטליסטי גרמו לה להיות צחיחה לחלוטין

13תגובות

אפשר גם אחרת: מתווה לכינונה של חברה מתוקנת, המחאה החברתית 2011–2012
עורכים: יוסי יונה, אביה ספיבק. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 436 עמ’, 88 שקלים

רוטשילד: כרוניקה של מחאה
אשר שכטר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 309 עמ’, 88 שקלים

אף על פי שהייתי לבד בבית, את שני הספרים המוקדשים למחאת קיץ 2011 לא קראתי לבדי. מעבר לכתפי הגיח לכל אורך הקריאה ראשו של ישראל טוויטו, מנהיג כיכר הלחם - תנועת המחאה הבולטת של העשור הקודם. לבוש באותה חולצה זועקת, מעשן אותה סיגריה ענייה. אנחנו חברים כבר שנים רבות, ולראשונה הציצה השמחה מעיניו. הוא חייך בין הסיגריות. נראה לי מעט מאושר. “ישראל”, קראתי בשמו מדי פעם, “ישראל, אתה קורא? אתה רואה מה קורה? אפשר לעבור דף?” “אני לא ישראל”, הוא השיב בקולו החרוך, ואף על פי שעברו שבע שנים מאז נשבר לבו סופית מכישלון מחאתו האחרונה ואף שחלפו יותר משש שנים מהלווייתו, הוא כלל לא השתנה, מסרב לתת למלים היפות להונות אותו.

כך קראתי את “רוטשילד: כרוניקה של מחאה”, פרי עטו של העיתונאי אשר שכטר, בשני זוגות עיניים. אחד מאמין, השני ספקן. אחד גאה, האחר מאוכזב. אחד תומך ללא סייג, רעהו לא מפסיק לבקר ולמצוא חולשות. במובן זה, הספר שמבקש לספר את סיפור המחאה הצליח ליצור אצלי יחס דואלי, דומה לזה שחשתי כלפי המחאה עצמה באותו קיץ של שנה שעברה.

מצד אחד, התקשיתי לאהוד את המחאה. האופי הקפיטליסטי שלה בתחילתה החריד אותי. נדמה היה לי שהמוחים אימצו את מילון המושגים של הקפיטליזם כאקסיומה שאין לערער עליה. חלומם ‏(שיאפשרו להם לקנות את דירת חלומותיהם הכי מהר והכי נוח והכי זול‏) היה מהול ביותר מדי אדי דלק מצינור הפליטה של המנוע הקפיטליסטי. בימים הראשונים הרגשתי ששיתוף פעולה עם מחאה צרכנית אינדיבידואליסטית שכזו משרת את השיטה המעוולת ולא ממגר אותה. גם הבריחה מכל מה שהריח פוליטי קוממה אותי. במובן זה, המחאה היתה עוד נדבך בתהליך הדה־לגיטימציה למעשה הפוליטי בישראל בעשורים האחרונים; תהליך מסוכן שבעטיו טובי האנשים שחיים כאן מדירים רגליהם ממלאכת הפוליטיקה, החשובה מכל שליחויות הציבור. הדרת הקורבנות האחרים של השיטה, אלה שזעקו לבדם, כל כך לבדם, רק אתמול - ישראל טוויטו ז”ל, ויקי קנפו, ראובן אברג’יל, הפנתרות, האוהלים ורבים אחרים - קוממה אותי. הם לא באו למחאתי אתמול, למה שאצטרף אליהם היום?
גם מה שחשפה המחאה החריד אותי. לא, איני מתכוון לסיפור קריסת מעמד הביניים

בעקבות ביזת הנכסים שהשתוללה פה בעשורים האחרונים. לדאבוני, סיפור זה היה מוכר לי עד לזרא מעבודתי היומיומית כעורך דין קהילתי. מה שהחריד אותי הוא תוצאת הקריסה שהמחאה בתחילתה חשפה כמעט בלי משים: הפיכת אותו מעמד ביניים קורס מקבוצת רוב הגמונית למיעוט מודר. מאלה שהמדינה היתה שלהם במובנים רבים, לאלה שאין להם עוד מדינה. המעבר הזה אקוטי משום שכשאין קבוצת רוב הגמונית בחברה, יכולה להיווצר רק קואליציה של מיעוטים. והאחרונה, מעצם הגדרתה, לא מבקשת לקדם את החברה כולה, אלא דואגת רק לאינטרסים הצרים של המגזרים שחברים בה.

ניר כפרי

ההיסטוריה מלמדת כי פוליטיקה של מיעוטים היא הדרך הבטוחה לכליונה של חברה. כולם רק מבקשים בקשות ומגישים קבלות, אף אחד לא עושה את החשבון הכללי. במלים אחרות: כשמעמד הביניים נהפך למגזר עם תודעה של מיעוט מנוכר, החברה מאבדת את “המבוגר האחראי” ששומר עליה.

ביטוי לתודעה המגזרית החדשה של מעמד הביניים אפשר היה למצוא ברשימת הדרישות של המוחים בשבוע הראשון. היא היתה צרה במובן של האינטרסים שהיא מייצגת. הם לא ביקשו לשנות את השיטה, אלא רק לשפר את מצבם כמגזר בתוכה. לכן, גם הם ברחו מכל אלמנט פוליטי. לא רק כי זה “חכם יותר” מבחינת גיוס ההמונים, אלא גם כי כבעלי תודעה של מיעוט זה פחות חשוב להם. בדיוק כמו מגזרים אחרים בחברה הישראלית ‏(הדתיים־הלאומיים, למשל‏) שנטשו את הממלכתיות לטובת קידום אינטרסים שהם מאמינים בעליונותם. ההבדל הוא שהאחרונים היו תמיד מיעוט, ואילו מעמד ביניים היה ההגמוניה שבנתה את המדינה.

מצד שני, לא יכולתי שלא לשמוח במחאה. הרי עצם היציאה למחאה לימד שיש עוד אפשרות לרפא. יותר מזה, דווקא כמי שניסה ‏(ונכשל ונכשל ונכשל, יש להודות‏) ב–20 השנים האחרונות להקים קול זעקה אפקטיבי על הידרדרותה המוסרית של החברה שלנו, לא יכולתי שלא להשתאות אל מול הצלחת המוחים הצעירים להוציא עשרות־אלפי מפגינים ולייצר תמיכה כה גורפת במאבק. וזאת, בזכות תיקון המשגים שחלקם עוד יצוין, תיקון שנעשה תוך כדי תנועה עד שהפכו את המחאה להיות מה שהיא אמורה להיות: אוניברסלית, פוליטית וכל כך מדויקת. למשל אל מול האוכלוסיות המוחלשות.

גנבו להם את המהפכה

שכטר מגלה לנו בספרו עד כמה זה לא היה פשוט. עד כמה קשה היה לקורבנות השיטה, שעד אתמול התקוטטו זה עם זה על הפירורים שהותירו להם אלה שנהפכו להיות אדוני הארץ הזאת - עד כמה קשה היה להם להתגבר על משקעי העבר ולזעוק בקול אחד “העם דורש צדק חברתי!” הרי למי שחי ללא הווה וחש שאין לו עתיד, נותר רק עבר. כיצד יוותר עליו? זה היה קשה למנהיגי המחאה שלא הפסיקו להתקוטט זה עם זה, לפי הספר. וזה היה עוד יותר לא פשוט לאנשי הפריפריה, שגם את קולותיהם מביא שכטר במסגרת החלק השני של הספר בדציבלים גבוהים וברגישות מרשימה.

האחרונים חשו בשבועות הראשונים של מחאת האוהלים כי מישהו גנב להם את המהפכה. ולא סתם מישהו, אלא מי שהוא מושא תמידי לקנאתם - יושבי תל אביב שחיים חיים שהם יכולים רק לדמיין אותם. ואותם תל־אביבים לא רק גונבים להם את לקסיקון המחאה, אלא גם מצליחים, מעשה שדים, לסחוף באמצעות מלותיו - המלים שהם עצמם יצקו לתוכו - אומה שלמה. זאת בניגוד למחאות שלהם בעבר, שלרוב התאיידו במהירות לאחר שזכו ביחס מתנכר ובבוז מצד שאר חלקי החברה. כך למשל איציק ודנה אמסלם נאלצו לראות את ישראל “מתעוררת לבדה על גבי מסך הטלוויזיה בבית אמו של איציק בשכונת עזרא, שבו הם גרו באותה עת. ומי שהעיר אותה לא היו תושבי השכונות המוחים, כמוהם, אלא צעירים אשכנזים, משכילים ושמאלנים מהמעמד הבינוני”. וכך גם משה כהן מבת ים, עזיז אל טורי מהכפר אל־עראקיב ועוד מעטים וטובים שאת סיפוריהם מביא שכטר בעט אוהד. וזה לא פשוט.

לא פשוט? כמעט בלתי אפשרי, אבל כמו הרבה דברים שלא ייאמנו שהתרחשו באותו קיץ, זה פשוט קרה. תהליך הפיוס בין הקבוצות השונות יצא לדרך, והמחאה שהחלה את דרכה כמחאה מגזרית של מעמד ביניים־גבוה עם תודעה של מיעוט דפוק נהפכה באמת ובתמים למחאה חברתית אוניברסלית. לפי שכטר זה קרה די במקרה, בלי תכנון מוקדם, אלא כתגובה אד הוק לדרישות מהשטח.

אבל מה זה חשוב? גם היום, יותר משנה אחרי, אני דומע כשאני נזכר בתשואות שזכה לקבל צ’רלי ביטון, ממנהיגי הפנתרים השחורים, כשעלה על הבמה המרכזית של המחאה. מאות אלפי אנשים, מרביתם בני האליטה הישראלית של פעם, לא הפסיקו למחוא כפיים למי שלפני 40 שנים נתפש כמעט כסיטרא אחרא, כאיום של ממש על סדר החיים הנכון שלהם. לא רק טדי קולק קרא לו ולחבריו “פרחחים רדו מהדשא!” זו היתה האליטה הישראלית כולה. לו ידעו מוחאי הכפיים בתל אביב כמה עיניים בשכונות מצוקה ובעיירות פיתוח התלחלחו למראה אותה מחווה, היו ודאי מגבירים את מחיאותיהם.

או בשבוע שאחרי, כשאוטובוסים עמוסי מפגינים עשו דרכם מתל אביב לבאר שבע והתקבלו בכוסות פלסטיק עם חלב ‏(תרומת הרפתנים שנאבקו באותה שעה על זכויותיהם מול החברות הגדולות‏) על ידי אנשי שכונה ד’ מבאר שבע כסגירת מעגל לפעילות הפנתרים השחורים, שב–14 במארס 1972 גנבו בקבוקי חלב מתושביה האמידים של ירושלים וחילקו אותם ל”ילדי שכונות העוני”. “אם לאחים הקטנים שלנו אין חלב, גם לילדים שלהם לא יהיה”, הם אמרו. כמעט 40 שנים אחרי, עמד תושב באר שבע וחילק חלב קר לאנשי המרכז שבאו מרחוק. אני זוכר שהבטתי במעגל האנושי שנוצר סביבו וידעתי, פשוט ידעתי, שלזה התכוון חזי לסקלי כשכתב על החסד והיופי שיש בגילוי “באר חלב באמצע עיר”. והמעשה הזה, הירידה לבאר שבע, כבר נעשה בכוונת מכוון.

ועכשיו פוליטיקה

החלק השלישי של הספר הוכתר בשם “התחלה” אף על פי שהוא מתאר את דעיכת המחאה, ולא בכדי. שכטר מיטיב לתאר כמה זרעים פיזרה המחאה לרוח הישראלית. זרעים שחלק מהפרחים שהם הנביטו נראים כבר בימים אלה, אם במעורבות הפעילים הצעירים בפוליטיקה, אם בהקמת קואופרטיבים, אם בשינוי המדהים של השיח הציבורי הכלכלי ואם בהרבה מובנים נוספים. עם זאת, הספר לא מתעלם מכך שבערוגות רבות של החברה הישראלית העמיקה האכזבה, והמחאה הסיגה את רוח התיקון האזרחי לאחור. שהרי לכאורה היא ‏(שוב?‏) הוכיחה שהכל אותו זיוף, שאין הבדל באמת בין אלי ישי שמזייף חברתיות לבין מנהיגי המחאה שזייפו חברתיות. ולכן, חבל על המאמץ - השינוי לעולם לא יבוא.

אכן, יש כמה “מנהיגים” שהספר לא חוסך מהם את שבטו, בהם למשל איציק שמולי. בלשון המעטה נאמר, שהתיאורים של מהלכי שמולי, ששכטר מתארו כ”הבטחה הפוליטית הגדולה של המחאה לזמן קצר שהתבררה כלא יותר ממצג שווא”, עשויים לגרום לזקני מפא”י - שידעו דבר או שניים על פוליטיקה - לתחושת קבס: דפני ליף מעידה בספר שהוא “אחד האנשים הכי מאכזבים שפגשתי בחיי. הוא פוליטיקאי” - במובן הישן והרע של המלה. וכך גם גורמים אחרים: קרנות וארגונים לשינוי חברתי שניסו לנצל את המחאה ולהפיק ממנה דיבידנדים כספיים ‏(אותן קרנות ערכו גיוסי תרומות לטובת המחאה שהם למעשה לא השתתפו בה, למעט תרומות בשולי־השוליים, למרבה החוצפה והצביעות‏).

ובכל זאת, בזכות המחאה הכרנו אנשים יפים כמו יגאל רמבם, שמבטיח לקראת סוף הספר “להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים. נדחוק גבולות, נהיה ברחובות, נשכן אנשים בבתים נטושים, נמנע פינויים... צועדים קדימה, הולכים ישר, וממשיכים הלאה”. ובזכות אנשים כמותו זה לא יכול להיגמר רע. “היתה פה הבטחת יתר”, כמו שמעיד רגב קונטס, עוד אחד מהאנשים היותר מרשימים שחשפה המחאה, “זאת הבעיה בעצם. הבטחנו אנשים חדשים, פוליטיקה חדשה, הכל חדש. וזאת הבטחה גדולה מדי, כי אין פוליטיקה חדשה ואין אנשים חדשים... הדבר היחיד שהיה חדש באמת, הדבר היחיד שנשאר, הוא הצעירים שהפסיקו להרכין את הראש והתחילו להתנגד בלי להתבייש”. וזה לא מעט, חברים, זה לא מעט.

אז נכון שבחודשים שחלפו מאז המחאה, המצב שנגדו יצאה רק החמיר: הפערים החריפו, הממשלה חזקה מאי פעם, המחירים עלו בעשרות אחוזים, השחיתות בפוליטיקה נעשתה בוטה בהרבה, התקציב המתגבש ל–2013 צפוי לכלול מבול של קיצוצים וגזרות. ובכל זאת, משהו עמוק השתנה. ספרות המהפכה לימדה אותנו שלוקח זמן לזרעים שנטמנו באדמה לנבוט, במיוחד באדמה שעשורים של דיכוי תודעתי קפיטליסטי גרמו לה להיות צחיחה לחלוטין.

יותר מכך, המחאה אינה האפשרות היחידה שעומדת מול הרכנת הראש וקבלת השיטה המשתקת. המחאה היא רק שלב ביניים בין אותו אפס מעשה ‏(שמלווה לא פעם בעצימת עיניים ובהכחשה‏) ובין אקטיביזם של ממש, שמבקש לא להסתפק בציון הרע, אלא גם לתרום להבאת הטוב.

לכן, לא במקרה אנו חווים בימים אלה את עליית קרנה של הפעילות המפלגתית בישראל יחד עם ירידת קרנה של המחאה. דווקא הכישלון, לכאורה, של המחאה הוביל לתובנה החשובה מכולן: הפוליטיקה המפלגתית היא־היא זירת המעשה האמיתית בדמוקרטיה, המקום היחיד שבאמת יכול לשנות. בנוסף, אנו גם עדים בשנה האחרונה למיזמים פוליטיים יפים אחרים מחוץ לזירה המפלגתית המסורתית - מתנועות חוצות אוכלוסיות ועד להקמת קואופרטיבים ועסקים חברתיים אחרים.

פרוגרמה מעשית

נדמה שבשביל העושים האחרונים מכוון הספר “אפשר גם אחרת”, שמבקש להציג “מתווה לכינונה של חברה מתוקנת”. למעשה, הספר הזה מאגד את הדו”חות שהנפיקו צוותי המומחים שהתגייסו לסייע למחאה ‏(ובמובן מסוים שימשו אלטרנטיווה לוועדת טרכטנברג‏). הם ביקשו, כעדות העורכים, הפרופ’ יוסי יונה והפרופ’ אביה ספיבק, למלא בתכנים את הסיסמה שנצעקה מעל לכל במה ונתלתה מעל לכל אוהל: “העם דורש צדק חברתי”.

קשה לסקור את הטוּב הרב שמשפיע הספר החשוב הזה על קוראיו. אפשר לסכם ולומר בשמחה, שבחלק הארי של הדו”חות אכן הצליחו המומחים ואנשי האקדמיה לייצר פרוגרמה מעשית ולא רק חזון אוטופי. עם זאת בחלק מההצעות, דווקא באלו החשובות יותר בעיני, ניכר הפער בינן למציאות. כך, למשל, בהצעת ועדת המשפט, שמתרכזת בכינון חוק יסוד זכויות חברתיות פשרני ודיאטטי למדי. חשיבותו לא מבוטלת, אך בוודאי שאינה יכולה לעמוד מול שינויי חוק פשוטים יותר וחשובים הרבה יותר למעמד הביניים ולאוכלוסיות המוחלשות, כמו שינוי בחוק הביטוח הלאומי שכה זקוק לרפורמה של ממש.
כך גם בהצעות ועדת הכלכלה, שחלק מרעיונותיה נוסה בעבר ולא הצליח לגמרי - למשל בתחום העלאת המסים הישירים - והיה מקום להתייחס לזה. ההצעות האחרונות מלמדות על הכורח של המבקשים להביא לשינוי חברתי להתמחות ולהתמקצע יותר בתחום הזה, כדי שנוכל באמת ובתמים להשפיע על מציאות החיים בישראל.

אבל אלו הערות שוליים בלבד. המעשה עצמו והספר שמסכם אותו ראויים לתשומת לב וללמידה. הוא אכן מספק תשתית ערכית ומקצועית חשובה לכל מי שמבקש תיקון. לכל מי שמאמין כי התיקון אפשרי.

שכטר מעיד בסוף “רוטשילד” כי לא זה הספר שרצה לכתוב. “לא רציתי לכתוב ספר שמסתיים במהפכנים שבורי לב, בפיצולים אינסופיים לתאים קטנים... ובמאבק שדועך בגלל קוקטייל רעיל של רעב, עייפות ואגו. לא רציתי לכתוב קלישאה שמצייתת לתבנית הסיפורית המוכרת לעייפה של כל מחאה חברתית מאז ומעולם, אך לצערי מתברר שיש סיבה לכך שהקלישאות הן קלישאות”.

אפשר לסכם את מחאת קיץ 2011 גם כך, אבל פניו של ישראל טוויטו זכרו לברכה שמלוות אותי במעשה הקריאה לא מאפשרות לי להתייאש. כמה ימים אחרי שסיימתי לקרוא בפעם השנייה את שני הספרים עליתי לקברו. אבנים קטנות שנערמו בימים אחרים על המצבה הבריקו בניקיונן. כשהתרחקתי הן נראו לי מנצנצות כמו מתוך חיוך של שביעות רצון.

עו”ד יובל אלבשן הוא סמנכ”ל עמותת ידיד
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו