בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שישה יחידים": נאמנים לעצמם

ספרה של הדרה לזר מתמקד בשישה אנשים שאיש מהם לא נשכח לחלוטין, אלא שהזיכרון אינו יכול או אינו רוצה להחזיק את המורכבות שלהם

2תגובות

שישה יחידים: דמויות חריגות בארץ בשנות השלושים
הדרה לזר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 256 עמ’, 98 שקלים

“איך לכל הרוחות ילמד בני על עברה הקרוב של הארץ הזאת”, שאל אותי לאחרונה אב מתוסכל, שעה שהמניפולציות של מערכת החינוך מציבות בינו לבין העבר מסך עבה של היסטוריה מטעם? השבתי שיש בכל זאת במערכת החינוך שלנו מורים נפלאים להיסטוריה ולאזרחות העושים מלאכתם נאמנה, גם אם בשקט ‏(שלא לומר בחשאי‏), ובתנאים לא קלים. “אני יודע”, התעקש האב, “אבל אין לך רעיון קונקרטי?”, הוא שאל. “קראו, שניכם, את הדרה לזר”, הצעתי לו.

כבר ב–1990 ראה אור ספרה של לזר, “המנדטורים: ארץ ישראל, 1940–1948” ‏(כתר‏). עניינו היה עדויות שמסרו למחברת יהודים, ערבים ובריטים שחיו ועבדו בארץ בשנות ה–40 של המאה הקודמת. לזר עשתה בו מעשה חלוצי מקומי. היא הביאה לקוראי העברית את תקופת המנדט מנקודת מבטם של בני הזמן - ולא יהודים בלבד. אף על פי שמדובר היה בהיזכרות היוצאת מן ההווה אל העבר, השכילה לזר בעזרת יכולותיה הסיפוריות והספרותיות, לקחת את העדים שלה ואת הקוראים במנהרת זמן אל מה שהיה, בלי להתעלם מן ההווה שלהם ושלה.

בספרה החדש, “שישה יחידים”, מעשה זה מועצם. למקרא הטקסט הזה אינך יכול שלא לחוש ששנות ה–30, העשור שבו התרחשו הדברים שבהם נוגע הספר, הם בשביל גיבוריו הווה ממשי מאוד. כזה שאינו אמור להסתיים בעשור הבא. כבר מכותרת המשנה עולה טעם היסטורי אחר מזה שאליו נחשפים בדרך כלל קוראי העברית שעה שמדובר בתקופת המנדט. לזר מודיעה כבר שם כי הספר עוסק “בדמויות חריגות בארץ בשנות ה–30”; והיא כותבת על “הארץ”, לא “ארץ ישראל”, שהרי בשביל ארבעה מששת גיבוריה היתה הארץ הזאת פלסטין או Palestine. וגם ביישוב היהודי בן הזמן עדיין רווח באותם ימים השימוש היומיומי במונח “פלשתינה”.

במשך מלחמת העולם הראשונה כבשה בריטניה את השטח שמהים התיכון במערב עד המפרץ הפרסי במזרח. ב–1920 הסכימה ממשלת בריטניה לשלוט באזור דרך ייפוי כוח ‏(מנדט‏) של חבר הלאומים שקם כמה שנה קודם לכן. המנדט הזה אושרר ב–1922 והבריטים חילקו את המנדט שהוענק להם לשלוש ישויות: עיראק, עבר הירדן ופלשתינה־א”י ‏(בשמה הרשמי‏). האחרונה בגבולות של מה שמכונה היום “ארץ ישראל השלמה”, זולת רמת הגולן שנותרה בתחום המנדט הצרפתי בסוריה. בגבולות הללו פעלו עד 1948 שלטונות המנדט, היישוב היהודי המאורגן שקיבל מעמד משפטי על סמך הצהרת בלפור, שהוכנסה לכתב המנדט והקהילה הערבית הפלסטינית שהיתה לכזו אחרי הפרדתה המנדטורית מסוריה, לבנון ועבר הירדן. אף על פי שהיתה זו תקופה קצרה של 30 שנים בלבד, האינטנסיביות שלה, העובדה ששם נוצקו דפוסי הסכסוך היהודי־ערבי בין הירדן לים ומקומה במציאות חיינו היום, עושים אותה לחיונית ולמעניינת במיוחד ללימוד ולהבנה.

מעמדם של הבריטים באותם ימים כמי שהיו “המבוגר האחראי” נתן להם מקום היסטורי מיוחד שהתגלגל אצל שני הצדדים לסכסוך אל זיכרון מאוחר שיש בו - בו זמנית - כעס וגעגוע. אלה עם האיבה היהודית־ערבית בת זמננו בוודאי שאינם מאפשרים לראות את ההיסטוריה של האחר הערבי או הבריטי באופן מורכב, שלא לדבר על אנושי.
ספרה של לזר אינו היסטוריוגרפיה, לא במובן המקובל של המושג. הספר מתמקד בשישה אנשים שלא היו “דמויות מובילות”, כהגדרתה. לזר מגישה לקוראים מיני־ביוגרפיות של שישה שכשלו, לפחות בזמנם ובוודאי מנקודת המבט הביוגרפית שלהם. חלקם הלכו נגד הזרם בשעתם, חלקם ניסו להעצים אותו או אף להניח רגל פה ורגל שם. אף אחד מהם לא פעל מן השוליים. כולם באו מלב החברה שהיו שייכים לה. איש מהם לא נשכח לחלוטין, אלא שהזיכרון אינו יכול או אינו רוצה להחזיק את המורכבות שלהם. לזר תורמת בספר הזה תיקוני זיכרון חשובים.

הספר עוסק, כאמור, ב”שישה יחידים”. שני יהודים ציונים: יהודה לייב מאגנס שעמד בראש האוניברסיטה העברית מפתיחתה ב–1925 ועד מותו ב–1948 ומניה שוחט, “אם השומר”. שני ערבים פלסטינים: מוסא אלעלמי וג’ורג’ אנטוניוס, מוסלמי ונוצרי, בהתאמה. האחד בן ירושלים והשני היגר אליה כמו עמיתיו או אויביו היהודים. הראשון, איש הממסד המנדטורי ומאוחר יותר בעל חווה חקלאית ביריחו, פרגמטי ולאומי. השני, מי שחיבר את ספר היסוד של הלאומיות הערבית, “יקיצת ערב” ‏(The Arab Awakening‏). ושני בריטים: ארתור ווקופ, הנציב העליון הבריטי הרביעי ‏(1931–1938‏), שבימיו ולא מעט בעזרתו היה היישוב היהודי למציאות דמוגרפית, פוליטית וכלכלית ששוב אי אפשר היה להתעלם ממנה. ואורד וינגייט, קצין מודיעין בריטי ואוהד פעיל, לעתים פעיל מדי, של היישוב היהודי.

באדיבות בית השומר, כפר גלעדי. רפרודוקציה: דרור ארצי, ג'יני

מתבקש לאפיין את הקבוצה הזו. העניין הזה צריך זהירות רבה והמחברת מודעת לכך. הזיכרון אוהב הגדרות ברורות, סכמטיות. קטגוריזציה טובה לו: טובים ורעים, לנו או לצרינו. לזר לא נפלה בפח הזה. ברגישות רבה היא תיארה שש דמויות מנקודת המבט שלהן ושל הזמן שהן חיו ופעלו בו. כוחה ביכולתה לכתוב גם על מי שדעתם וגישתם אינן זהות לשלה - אף על פי שהיא אינה מסתירה מהקוראים מי היא והיכן היא עומדת - באמפתיה אנושית מרשימה ומרגשת. שהרי כאב הוא לעולם כאב, יחסי משפחה רעועים - הם כאלה, אחת היא במי מדובר. פגיעה בכבוד, הדחה, התעלמות, כשלון פוליטי או צבאי, אסונות, פליטות, זיקה משפחתית או לאומית, שלא לדבר על אהבה, גאווה, שייכות וכיוצא באלה, המדברים לעולם באותה שפה אל כולם.

גם המושג “טוב” דומה במהותו הסובייקטיבית אצל כל המנסה לעשות טוב, גם אם האחר רואה זאת הפוך. זו משימה לא פשוטה לסופרת, וביוגרפית דוקומנטרית, המנסה להחזיר את הקוראים אל עבר קרוב ונוכח מאוד.

שתי דמויות מבין השש זוכות באופן טבעי להזדהות רבה או להתנגדות נחרצת, זו של יהודה מאגנס וזו של מניה שוחט. הלאומיות של השניים היתה ייחודית לזמנם ובלתי נתפשת היום. מאגנס היה רב, משכיל וציוני. מעמדתו הרמה כנגיד וכנשיא האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ניסה מאגנס ללוש לעיסה אחת את הפציפיזם שפרח בין שתי מלחמות העולם, עם הומניזם ולאומיות תרבותית פעילה - הקמת אוניברסיטה עברית - במציאות של סכסוך לאומי גואה. הוא ביקש לממש את הציונות של אחד העם הלכה למעשה. הניסיון הזה, כן ככל שהיה, דן אותו לחיים על קו התפר עד שכוחותיו לא עמדו לו ובבוא רגע האמת עם ההחלטה באו”ם בנובמבר 1947 לחלק את הארץ והאלימות שפרצה מיד אחריה, לא יכול היה לקבל את הקמת מדינה היהודית במחיר מלחמה. בכל זאת, גם אם “התעקש להמשיך בדרכו... הלך בלתי מובס אל מלון ולדרוף אסטוריה, ששם התאכסן חיים וייצמן, ובירך אותו לרגל קום המדינה”, כפי שמתארת לזר. בקיצור נמרץ - האיש חי בשניוּת מחשבתית.

מניה שוחט, ממייסדות “השומר” וחברת כפר גלעדי, עסקה בביטחון ובמקביל בניסיונות בלתי נלאים להגיע להבנה עם הערבים ‏(ואף עמדה בקשר ממושך עם מאגנס‏). האשה שנודעה בידה הקלה על ההדק ‏(או על הסכין‏), שהקריבה את חיי המשפחה שלה לטובת העניין הציוני הכללי, ראתה בהידברות עם הערבים ובהכרה בזכויות שלהם כפרטים וכקבוצה לאומית עניין ציוני חיוני. ניכר בלזר שקשה לה עם מאגנס ושהזדהותה עם שוחט רבה: “מניה הרי לא האמינה שלא עשתה רע לערבים. האם גם אז בלב המלחמה... על הזכות לריבונות באותה ארץ, היא עדיין חיה בשלום עם השניות הישנה?” תוהה לזר. דומה כי לפי המחברת השניות היא המצב הנכון, השלם לחיות בו בארץ הזו.

בניגוד לזיכרון המקומי המדיר את מאגנס ומעלה על נס את לוחמנותה של מניה, מביאה לזר את המורכבות של השניים ומאפשרת לקוראים להבין כיצד נראו הדברים בעיניהם, בשנות ה–30. הדברים הללו ידועים לאלה שההיסטוריוגרפיה של המקום הזה פתוחה לפניהם. והספר הזה מציע גם לקהל הרחב מבט מורכב, מתקן: שכן סביר להניח שמאגנס היה נשכח כליל או מסומן כעוכר ישראל מוחלט אלמלא היתה על שמו הוצאה אקדמית נכבדה; ואילו מניה שוחט נזכרת בזכות “השומר” שעניינו היה ביטחון, שלא לומר אלימות - לעתים קשה.

מעניין האופן שבו טיפלה לזר בשני הבריטים שבספרה, ווקופ ווינגייט. אל הראשון התקשתה לזר להגיע מכיוון שחסר לה חומר מספק עליו. חומר כזה קיים אך הוא דורש מחקר רחב יותר משהיה באפשרותה לערוך. היא נעזרה אפוא בצורה משכנעת בדמות של פקיד מנדטורי נוסף, תומאס הודג’קין, ששימש לפרקים מזכירו האישי של ווקופ, כדי לצייר תמונה של מנדטור נאמן לשליחותו עד גלישתו לכיוונם של אלה שלהם היתה נתונה אהדתו. ווקופ, אף על פי שהיה בתוקף תפקידו מאוזן יותר, סופו שעשייתו למען היישוב היהודי, אם במישרין ואם בעקיפין, עשתה אותו לבלתי יעיל מבחינתם של שולחיו בלונדון. הודג’קין גלש לגמרי לכיוון הערבים. שניהם סולקו, גם וינגייט. לזר מנסה להבין אותם.

ואילו אורד וינגייט הוא דמות יוצאת הדופן בספר הזה. בעוד שהחמישה - אפילו אנטוניוס הלאומי ‏(בלשוננו “לאומן”, שכן אנחנו “לאומיים”, הם “לאומנים”‏) - שלחו ידם כך או אחרת בהידברות, האמין וינגייט בכוח, בהרבה כוח. אלימותו היתה כה גדולה עד שראשי התנועה הציונית והיישוב כמו חיים וייצמן ודוד בן גוריון, אף שהתברכו בו, הסתייגו ממנו ונתנו לו להבין כי לא ימצא בהם מסייעים למימוש חלומו לעמוד בראש הצבא היהודי, אם וכאשר יקום.

בסופו של דבר מצליח הספר הזה להציג חמישה שהבינו שאין בהכרח סתירה בין השאיפה להבין את האחר לבין הרצון להיות נאמן - כל אחד בדרכו - לעצמו, לבני עמו ולשליחותו. סביר להניח שאם היה הציבור הישראלי־יהודי היום נשאל מי מהשישה מוכר לו, רוב ברור היה זוכר את וינגייט ואת שוחט בצורתה החד־ממדית. יותר משהדבר מעיד על הזמן שבו עוסק הספר החשוב הזה, הוא מעיד על זמננו שלנו. הספר אינו חף מטעויות. ואולם, אלה בטלות בשישים מול הצלחתה המרשימה של הדרה לזר לצייר מציאות רב־ממדית של תקופה מרתקת ומורכבת.

הפרופ’ מוטי גולני הוא היסטוריון. ספרו “הנציב האחרון: הגנרל סר אלן גורדון קאנינגהם” ראה אור בהוצאת עם עובד
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו