בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סיפורים יכולים להציל": החיים והאגדה

הסופרת־אמנית מרית בן ישראל מובילה את הקוראים דרך המעשיות והאגדות בחזרה אל המציאות

3תגובות

סיפורים יכולים להציל
מרית בן ישראל. הוצאות סל תרבות ארצי ועם עובד, 161 עמ’, 84 שקלים


ספר המסות של הסופרת־אמנית מרית בן ישראל הוא חגיגה רב־תחומית ועל־זמנית של גיבורים ספרותיים מארץ אחרת ומזמן אחר: כיפה אדומה, חייל הבדיל האמיץ, מוכרת הגפרורים הקטנה, הדייג ואשתו, “שלוש אחיות” ‏(מאת ש”י עגנון‏), “בגדי המלך החדשים” ועוד. ומן היציע משקיפים יוצרים מאושיות התרבות: בעיקר מן התיאטרון והקולנוע, גם ציירים, משוררים, סופרים ופסלים.

בחגיגה רבת המשתתפים הזאת נוכחת גם שהרזאד, שמספרת לכל איך גילגלה בלילות סיפורי פנטסיה מרתקים באוזניו של המלך שהריאד וכך ניצלה ממוות. “סיפורים יכולים להציל”, היא אומרת, והיא יודעת על מה היא מדברת.

ראשיתו של הספר - התבוננות במעשייה הדרמתית “אלף לילה ולילה”. בסובייקטיביות של יוצר מראה בן ישראל כיצד האגדה פורצת את גבול המציאות. היא מובילה את הקוראים לאורך המעשייה העממית והאגדה האמנותית, עד לשורה החותמת את הספר: “זה הכל סיפורים מהחיים”.

ספרה של בן ישראל הופיע במסגרת הסדרה “מפתחות: ספרות ואמנות חזותית” בעריכת דורי מנור. כבר במבוא למסות מציינת הסופרת שני דברים מהותיים שמאפיינים את תפישתה: “האגדה לפי תפישתי, גלגול של מציאות, אני הופכת את הכיוון באחרית דבר ובוחנת את האבולוציה: כלומר, איך נוצרת לה פנינה, אגדה, מתוך גרגר החול של המציאות”. ועוד היא כותבת במבוא: “אגדות הן כמו סוסים טרויאניים, הן מבריחות לתוכינו תכנים מורכבים בחסות הפשטות והתמימות”.

בעצם בחירת האגדות הספציפיות, שיש בהן מן החידתי, מצטייר דיוקנה של הכותבת, המשחקת מחבואים ותופסת עם ילדותה שלה. “מוכרת הגפרורים הקטנה”, למשל, היתה ההצגה הראשונה שיצרה בן ישראל לפני 30 שנים, והוצגה במסגרת פסטיבל לתיאטרון בובות. כילדה, לא ראתה באגדה סוף עצוב. הגפרורים הבוערים שהדליקה הילדה מן הסיפור האירו גם לבן ישראל, הילדה הקוראת, וחיממו אותה. כבוגרת היא מזהה בסוף הסיפור טקס אשכבה שהילדה עורכת לעצמה בליל חג המולד.

ל”בגדי המלך החדשים” היא מתייחסת כאל תצוגת אופנה. היא מביאה את הגרסה הספרדית מהמאה ה–14, גרסה פוליטית חתרנית שהיתה מוכרת להנס כריסטיאן אנדרסן. בעונשו של המלך המתהלך עירום בתהלוכת הניצחון המשפילה, לא רואה בן ישראל משהו מוגזם, אלא “חלום מכונן, פתח לשינוי ולצמיחה. אם לא אצל המלך, לפחות אצלנו הקוראים”.

במסה המוקדשת ל”כיפה אדומה” מביאה בן ישראל, בין השאר, את דעתם של ברונו בטלהיים ושל אריך פרום, שני פסיכואנליטיקאים הרואים כל אחד בדרכו את האגדות - כהצצה אל התת מודע, או חלק מחלום קולקטיבי, צד אדיפלי ועוד. שמחתי לקרוא שהיא לא חסידה של התפישה הזאת. כמוה ואולי יותר ממנה אני סבורה שבטלהיים וגם פרום התעמרו בכיפה אדומה התמימה ‏(ובדמויות אחרות מן האגדות‏) לא פחות מהזאב שטרף את הסבתא.

שבילי האגדה המפותלים והחמקמקים נהירים לבן ישראל. ההתבוננות העמוקה שלה ביצירות אינה ממבט עיוני של חוקר עם משנה סדורה שנתלה על כתפיהם של חוקרים שקדמו לו. זוהי התבוננות מזווית אישית ומחודדת של אמן רב־תחומי אל תוך טקסט אהוב ונבחר. בן ישראל מזהה את הסימבוליקה של המלה הכתובה, מסמנת את “ההיסטוריה הרגשית” של החפצים, נותנת דעתה על הצורה ועל הצבע, מתייחסת אליהם כאל ישות קיימת לא פחות מהדמויות האנושיות; “חפצון” היא קוראת לדבר הזה. יש לה יכולת נדירה להתמסר לפרטים הקטנים ביותר ולבודד אותם. פרטים אלה מלמדים על השלם כולו ויוצרים פסיפס רב־שכבתי.

לאורך קריאת המסות ‏(וכל מסה היא מסע אמנותי‏) היתה לי תחושה שהמחברת מושכת חוטים, ובתום הקריאה מושיטה לקוראים פקעת. בין לבין לוחשת משהו על אוזנם, ובעצם מכוונת אל לבם.

לנופך האישי של הכתיבה מוסיפה בן ישראל קטעי ילדות וזיכרונות מהבית התל־אביבי ומבית הספר. “כמו הרבה ילדים חייתי בשטח ההפקר בין מציאות לדמיון”. סל הקש בבית סבתא עזר לה לדמיין את עצמה ככיפה אדומה: “סל קש עגול כמו זה של כיפה אדומה היה קשור למעקה המרפסת. בכל בוקר היינו סבתי ואני, משלשלות אותו לרחוב בחבל ארוך. אברם החנווני היה בולם את הסל המיטלטל ומניח בו בקבוק חלב ולחמניות טריות”.

לא אחת מוזכרת הסבתא הפרטית שלה, ציפורה, שמצטיירת בעיני כדמות שיצאה מאחת האגדות. נראה שזוהי אותה סבתא שכבר פגשנו בספר הפרוזה הראשון של בן ישראל, “אסור לשבת על צמות”.

אם האגדה האמנותית היא דיוקנו של הכותב, המסות של בן ישראל הן, אם כן, דיוקנה הנפשי והאמנותי. הדבר בא לידי ביטוי גם בעטיפת הספר - תצלום ללא כותרת של לאה גולדה הולטרמן. נראה שגם בבחירת תצלום קלאסי זה, של דמות נער חרדי עם צווארון רמברנדטי וחולצה חגיגית, הושקעה מחשבה רב־תחומית המשלבת צילום, ציור ותיאטרון.

באחרית הדבר לספר מושיטה בן ישראל לקוראים כרטיס כניסה ומזמינה אותם לסיור באתר תיירותי, אחוזת הרפאים של שרה וינצ’סטר בסן חוזה שבקליפורניה. האשה, אלמנתו של מפתח רובה הצלפים, מתכננת ובונה לעצמה ארמון גדל מידות ומסרבת לצאת החוצה. הבנייה והשיפוצים שנמשכו כמעט ארבעה עשורים, הצילו את שרה וינצ’סטר ממוות ומחידלון. עם מותה בבית הענקי נמצאו בכספת שני דברים קטנים: גזרי עיתון ותלתלים של יקיריה. ועל הדבר הזה כותבת הסופרת: “כמו גרגר חול שמתחיל את הפנינה”.

שלומית כהן־אסיף היא סופרת ילדים, זוכת פרס ביאליק לשנת 2011
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו