בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שני בתים וילד": זו אמי מצד אבי

לא כל המשפחות אומללות, אפילו אם הן מורכבות מכמה משפחות. שתי חוקרות, אֵם ובתה, עושות סדר בבלבול המאפיין משפחה שיש בה, למשל, אשה וילדיה מנישואים קודמים, וגבר וילדיו מנישואיו הקודמים

3תגובות

שני בתים וילד
נעמה צבר בן־יהושע וגליה צבר. הוצאת שוקן, 400 עמ’, 99 שקל


סיפורי משפחה הם אבני היסוד של סיפור - סיפורו של אדם, של עם או של תרבות שלמה. סיפורי משפחה פותחים כידוע את ספר הספרים; המעיין בו יגלה מיד קנאת אחים המביאה לרצח, גילוי עריות, עקרות ונקמת דם. הוא יקרא על המתח בין שתי נשותיו של אותו גבר, על היריבות בין ילדיהן, על הסכסוכים הקשורים בהורשה, על המשפחה הרב־נשית, ועוד ועוד וריאציות אינספור. אין פלא שרבים מהרומנים והמיתוסים ההיסטוריים, וגם המחקר הסוציולוגי והפסיכולוגי, עוסקים במשפחות ובסיפוריהן הממשיים והדמיוניים, הפרטיים והציבוריים. זו אינה המצאה בת זמננו.

“משפחה משולבת” הוא המונח שבחרו המחברות, אם ובתה, נעמה צבר בן־יהושע וגליה צבר, לחלק חדש שהן מוסיפות לפאזל המשפחות הספרותי. הכוונה היא למשפחה המורכבת משתי משפחות שקדמו לה. במקרה המלא זו משפחה של אשה וילדיה מנישואים קודמים, גבר וילדיו מנישואיו הקודמים, וילדיהם המשותפים. אבל ייתכנו כל מיני וריאציות למבנה המלא. מיד בתחילת הספר מגלות המחברות כי כל אחת מהן חיה היום במשפחה משולבת שכזו, על ריבוי הילדים המיוחד לכל אחת מהן.

הספר, שהוא לקט של סיפורי חיים, מציג משפחות מורכבות משתי נקודות מבט: של “ההורים המגדלים”, המבוגרים שעומדים בראש משפחה ואחראים להקמתה, ושל הילדים - שחלקם כבר בוגרים - שגדלו בתוך המשפחה. מסיבות מובנות אין כל קרבה משפחתית בין המרואיינים השונים.

התבלבלתם? חכו עד שתקראו את הספר עצמו. לבלבול הזה התאימה הכותרת שבסופו של דבר מתנוססת רק בראש אחד הפרקים, ולא ניתנה לספר כולו: “זו אמא שלי מצד אבא שלי”. הבלבול אינו מקרי, אלא הוא חלק מהותי ממורכבות העניין עצמו: הגדרת הגבולות של משפחה שכזו, יחסיהם של בני המשפחה בינם לבין עצמם, וקשריהם עם מי שקשור קשרים ביולוגיים או היסטוריים עם החברים במשפחה.

נועם פרידמן

לא רק שאני עצמי מתבלבלת בניסיוני להסביר, או לשחזר את מה שקראתי זה עתה על הדף, אלא שגם המספרים עצמם מתקשים לא פעם להסביר את המציאות של חייהם למראיינות. משפטים כמו “מאז שאני זוכרת את עצמי אני יודעת שאבא שלי הוא לא אבא שלי”, “בקטע הסמכותי של אמא שלי מול שלו, הוא קיבל את אמי”, או “עם האחות השנייה מצד אמו ‏(היחסים‏) טובים מאוד ועם טליה ומוטי לא” - דורשים ריכוז מיוחד כדי לרדת לסוף דעתם של הדוברים. כך למשל, אחד המרואיינים מספר שהוא מדמיין לעתים את החתונה של אחותו: מי מלווה אותה לחופה ומי הקרובים, הדודים, הסבים והסבתות שיקחו חלק בשמחה, במקרה הטוב שכולם מוכנים להיפגש, פחות או יותר, באולם השמחות.

אכן התבלבלתי בקריאה מרוב שמות ויחסים טובים ורעים בכל סיפור, אך בה בשעה נפעמתי, נהניתי והרגשתי מאותגרת. האם מפת השארוּת הזו פועלת בסופו של דבר? ומה המשמעות של “פועלת”? כמו בצילום של רלי אברהמי שעל הכריכה ‏(של משפחה ממשית, ששמה הוא קורש־רוכל‏), הסקרנות מתעוררת: מי הם ילדיו ומי ילדיה, מי המשותפים, האם תנוחותיהם, המרחקים ביניהם ושפות הגוף שאפשר לפענח יכולים לגלות לנו דבר מה? ומה מחשבותיה של הסבתא, המתבוננת מהצד בחבורה הצבעונית שהתכנסה לצורך הצילום?

כל סיפור שבספר אפשר היה להפוך לרומן מרתק, ומה שקיבלנו בעדות המספרים אינו אלא סיכום סלקטיבי, מעין רמז החולף ביעף על פני יבשות וימים. נראה שהנשים המספרות הצליחו קצת יותר מהגברים המספרים לתאר מציאות סדורה, ויכולתי לעקוב יותר אחר סיפוריהן, ופחות להתבלבל. אצל כמה מהמספרים הגברים חשתי כתועה ביער של שמות וקשרי משפחה.

הצגת העלילות המשפחתיות משתי פרספקטיבות - של ההורים המגדלים ושל ילדים שצמחו במשפחות המשולבות - היא חשובה מאין כמוה ותורמת המון להבנת המציאות הנרקמת בספר. נדמה לי כי סיפורי הדור השני אופטימיים יותר מאלה של הוריהם ומביעים שביעות רצון עמוקה; בסיפורי ההורים אפשר היה לשמוע הדים של הקושי הגדול שהיה בעבר ואולי קיים עדיין. כפי שאומרות המחברות: גם לגדל ילד משלך הוא אתגר ענקי, אז ילדים של מישהו אחר - על אחת כמה וכמה.

ובהקשר זה ממש: המחברות בחרו להציג בספר רק סיפורי הצלחה, של מרואיינים שהביעו שביעות רצון מהמשפחות שיצרו. אני מאמינה גדולה ברעיון שיש ללמוד מהצלחות, ולא רק לנתח את הסטיות והכישלונות, כפי שעושה לרוב הפסיכולוגיה. אולם בטקסט הזה קראתי, ולא רק בין השורות, המון צללים - משברים, התמודדויות, אובדנים וכאב. לעתים שאלתי את עצמי: אם זו הצלחה, איך נראה כישלון? וגם זכרתי את המשפט הפותח הידוע של טולסטוי על המשפחה האומללה והמאושרת, ואף את עצותיהם של חוקרי הספרות: בסיפור טוב מוכרחה להיות נפילה, אחרת לא נרגיש את כוחו.

אם כן, האם המשפחה שבה “הכל בסדר” אינה מעניינת? אני עצמי כתבתי על נשים במשפחות חסרות גבר ‏(“סדר נשים”, שוקן 2003‏). אולם לא כתבתי על גברים במשפחות חסרות אשה, ולא על הילדים הגדלים בתוך משקי בית שכאלה. עתה אנו למדים על “שני בתים וילד”. בסוגה של סיפורי חיים ישראליים של משפחות אולי הגיע הזמן לספר על המשפחה הרגילה, האיתנה, שהחזיקה מעמד עשרות שנים, ומה סודה. ברור שיש בכך מן המזל, אך מעבר לזה, מה הם המנגנונים האישיים והבין־אישיים שיכולים לתחזק ברית של עשרות שנים למרות כל מה שהחיים מעוללים לבריתות שכאלה? גם אלה שאינם חלק מתנועת הענק של המשפחות החדשות ראויים להתבוננות מעמיקה שכזו.

במקביל לספר העיון הזה קראתי רומן נפלא של סופרת אנגלייה, רייצ’ל ג’ויס, “המסע הבלתי סביר ‏(בעליל‏) של הרולד פריי”. על העטיפה הוא מומלץ כסיפור מסע של “סגירת מעגל האובדנים והחרטות” של חיי הגיבור. בסופו של הרומן חוזר הרולד אל מורין, אשתו משכבר הימים. הם זקנים ומצולקים, שוטים כביכול, אך הרומן מסתיים בצחוק המשחרר של בני הזוג, כשהם נזכרים יחד במפגש הראשון ביניהם. מה כאן סוד הזוגיות, שאלתי את עצמי, והתשובה היא ממני והלאה.

הספר של צבר בן־יהושע וצבר מגלם בעצמו את רעיון השילוב שביסודו. יפה לראות את תוצאת השיתוף בין נעמה האם וגליה בתה, כל אחת מהן חוקרת חשובה בפני עצמה, שחברו יחד ליצירה הרב־קולית שלפנינו. במחקר עסקה נעמה בהורים, וגליה - בילדיהם. לא קל לעשות עבודת מחקר וכתיבה משותפת, ואני מדמיינת את הקשיים שיש להתגבר עליהם, אך גם את החוויה המרוממת של אם ובתה הנותנות מרחב זו לזו ומגיעות לביטוי המוסכם על שתיהן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו