בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ברלין במלחמה": העיר מתעוררת מהשלאפשטונדה

רוצח סדרתי שתקף נשים ברכבת, יהודים שירדו למחתרת ודיקטטור עייף הם כמה מגיבוריו של ספר על ברלין בימי מלחמת העולם השנייה

44תגובות

ברלין במלחמה: חיים ומוות בבירתו של היטלר, 1939–1945
רוג’ר מורהאוז. תירגם מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 511 עמודים, 96 שקלים


מסתיו 1940 ועד קיץ 1941 הפיל רוצח סדרתי את חיתתו על נשות ברלין. בחסות ההאפלה, שהונהגה בעיר מדי לילה מאז תחילת מלחמת העולם השנייה, תקף נשים, דקר אותן וניסה לחנוק אותן. בתחילה הוא פעל בחלקות גן באחד מפרברי ברלין, והעלטה סייעה לו גם להתקרב לקורבנות וגם להימלט לאחר מעשה, ובהמשך עבר לתקוף נשים בקרונות החשוכים של הרכבת העילית, להלום בראשן בחפץ קהה ולהשליך אותן מהרכבת הנוסעת.

ההיסטוריון הבריטי רוג’ר מורהאוז מספר בספרו “ברלין במלחמה” כיצד נלכד לבסוף הפושע, שקיבל את הכינוי “רוצח הרכבת העילית”: אשה שהותקפה, הושלכה מהרכבת ונשארה בחיים העידה כי הוא לבש את מדי שירות הרכבות הגרמני. לאחר חקירה מסועפת עצרה המשטרה חשוד - פאול אוגורזוב, בן 29, נשוי ואב לשניים, שעבד כעוזר לאתת בקו רכבת שבו בוצעו כמה מהתקיפות. הוא הודה בביצוע שמונה מעשי רצח, שישה ניסיונות לרצח ו–31 תקיפות מיניות.

אוגורזוב, שהיה חבר במפלגה הנאצית ובאס־אה, ניסה לגייס להגנתו את תורת הגזע וטען כי התנהגותו התוקפנית נגד נשים נבעה מטיפול בלתי שגרתי נגד מחלת הזיבה שקיבל מרופא יהודי. טיעוניו לא התקבלו והוא הוצא להורג בגיליוטינה, אך כפי שמורהאוז מעיר באירוניה מרה, “היה לאוגורזוב יסוד סביר לקוות שקו ההגנה האנטישמי שלו יוכל לנחול הצלחה כלשהי. אחרי ככלות הכל, לפחות אחד מאנשי צוות החקירה שלו, גאורג הויזר, היה עתיד להתגלות כרוצח גדול ממנו בעת שפיקד על אייזנצגרופה, אחת מחוליות ההוצאה להורג הנאציות שטבחו ביהודי אירופה המזרחית”.

לא רק נאצים, לא רק רוצחים ולא רק רכבות ‏(ואף לא רק שילובים של כל השלושה‏) ממלאים את דפי ספרו של מורהאוז. הוא משרטט דיוקן מקיף של בירת הרייך השלישי לאורך המלחמה בשימת דגש על ימיהם ולילותיהם של ארבעה מיליון התושבים במטרופולין, בין שהם נקשרו במשטר הנאצי ובמדיניותו ובין שהם נפרמו מהם.

שש השנים הנסקרות בספר הן אלה המפרידות בין יום הולדתו ה–50 של היטלר, שנחגג ב–20 באפריל 1939 במצעדים צבאיים ובטקסים מפוארים ברחבי העיר, ובין יום הולדתו ה–56, ב–1945, אז העירו אותו עוזריו בתשע בבוקר בבונקר התת־קרקעי כדי לבשר לו שחיילי הצבא האדום הבקיעו את קו ההגנה הגרמני והם מתקדמים לברלין. הפיהרר לא הגיב על הדיווח ורק ביקש מאנשיו להעיר אותו “שעה מאוחר מהרגיל, בשתיים אחר הצהריים”.

לא רק היטלר ירד מגדולתו באותן שש שנים: גם ברלין - שחלקים נרחבים ממנה היו אמורים להיבנות מחדש כחלק מתוכניתו המגלומנית של הפיהרר להופכה ל”גרמאניה”, בירת העולם - נחרבה, ולא היתה עוד אלא “ערימת הריסות ליד פוטסדאם” ‏(כדברי ברטולט ברכט‏). בהיותה המטרה החשובה ביותר לבעלות הברית משכה אליה בירת הרייך יותר גיחות הפצצה, יותר מטוסים ויותר פצצות מכל עיר גרמנית אחרת, מספר מורהאוז, ואף כי ההגנה עליה היתה המשוכללת ביותר במדינה, היא גם זו שספגה את מספר ההרוגים האזרחיים הגדול מבין ערי גרמניה - 200 אלף נפשות.

תושבי ברלין - “המטרופוליס של פאוסט”, כפי שקראה ההיסטוריונית אלכסנדרה ריצ’י למחקרה המונומנטלי על תולדות העיר - ניסו לשרוד ולהתגונן לא רק מפני האויב החיצוני, אלא גם מפני האויב הפנימי. הרדיפות והטרור של הדיקטטורה הנאצית, שהחריפו ככל שהתקרבה התבוסה, גבו מחיר יקר מהתושבים, במיוחד מאותם מעטים שלא הלכו בתלם.

כפי שמורהאוז מראה, ההתנגדות לנאציזם היתה גדולה ודומיננטית יותר בברלין מאשר בכל מקום אחר בגרמניה - תופעה שנבעה לא רק מהיותה עיר הבירה ולא רק מהקהילה היהודית הגדולה שחיתה בה עד תחילת הגירושים, אלא גם מהמסורת השמאלית, הליברלית והקוסמופוליטית שאיפיינה אותה לפני עליית הנאצים לשלטון והמשיכה לבעבע במידה לא מבוטלת גם לאחר מכן. פעילים קומוניסטים, כמרים פרוטסטנטים, משפטנים ואינטלקטואלים היו בין 12 אלף תושבי ברלין שהיו מעורבים בתנועות המאורגנות שפעלו נגד הנאציזם. אף כי הם לא משכו אחריהם המונים וכישלונם היה מהדהד, עומדת בעינה העובדה כי ברלין היתה “חממה של התנגדות למשטר”, כדברי מורהאוז.

בקיץ 1944 היתה העיר מוקדו של “מבצע ואלקירי” - קשר הקצינים בהנהגת הקולונל שטאופנברג, שניסה להתנקש בחיי היטלר ולתפוס את השלטון בניסיון ההפיכה היחיד בתולדות הרייך השלישי. עוד קודם לכן, באביב 1943, התגודדו מאות נשים גרמניות מול בניין ברוזנשטראסה בעיר שבו נכלאו בעליהן היהודים, הפגינו נגד הגירוש המתוכנן שלהם והצליחו להביא לשחרורם. אף שהיסטוריונים נוטים לעתים להמעיט בחשיבותה של מחאה זו, שהודות לה ניצלו חייהם של 1,800 הבעלים, אין להכחיש את היותה המחאה העממית הגלויה היחידה מסוגה - ואף האפקטיבית ביותר - נגד גירוש היהודים בגרמניה הנאצית. מחאת הנשים ברוזנשטראסה התרחשה לאחר שרובם המכריע של יהודי ברלין כבר גורשו באין מפריע לגטאות ולמחנות הריכוז במזרח אירופה. מספר היהודים ששרדו בשואה במחתרת בברלין - בין 5,000 ל–7,000 - היה רב יותר מבכל מקום אחר בגרמניה, בין השאר בזכות העזרה שהושיטו להם תושבים בעיר.

חרף הפרקים המרתקים המוקדשים הן ליהודים והן למתנגדי המשטר, אלה גם אלה אינם עומדים במוקד ספרו של מורהאוז. הוא מדגיש כי ברלין נחלקה באותם ימים למיעוט של נאצים פעילים, מיעוט של אנטי־נאצים פעילים, ובתווך - הרוב הגדול של התושבים, שעמדותיהם הפוליטיות היו פחות מובהקות והכוחות המניעים אותם היו בעיקרם שימור עצמי, שאפתנות ופחד.

האדישות שהפגינו רוב הגרמנים ביחס לגורל היהודים נבעה לא רק מההסתבכות וההתמשכות של המלחמה ולא רק מאופיה האימתני של מדינת המשטרה הנאצית; על פי מורהאוז, היא היתה בראש וראשונה תולדה של הצלחת הנאצים לדחוק את היהודים עוד לפני המלחמה לשולי החיים הציבוריים במדינה ולהביא להדרתם מהתודעה והמצפון הקולקטיביים, או בלשונו: “להשמדתם בפועל קדם מוות חברתי מתמשך”.

מורהאוז מבקש להציג “מבט מלמטה” על עולמם של הברלינאים במלחמה, ובמקרים רבים, זה אכן היה מיקומו הממשי של המבט - במרתפים, במקלטים הציבוריים, בבונקרים ובמסילות הרכבת התחתית, שאליהם נסו התושבים בעת ההפצצות האוויריות. מבחינה מתודית, פירושו של המבט מלמטה הוא התמקדות לא במנהיגים ובמפקדים הבכירים אלא באזרחים הרגילים, דהיינו - בהיסטוריה החברתית של הנאציזם. מורהאוז אמנם טוען כי היסטוריה זו לא זכתה לתשומת לב מחקרית רבה, אבל למעשה, ספרו משתלב בענף מרכזי ופורה מאוד בחקר הנאציזם, במיוחד בשני העשורים האחרונים, המתרכז בהבנת אופיים של חיי היום־יום תחת משטר הרייך השלישי.

זאת ועוד: לאורך הספר עלולים הקוראים להיתקל בתיאורים המוכרים להם מספרים אחרים שהמלה “ברלין” מתנוססת בכותרתם, וביניהם “לבד בברלין” של הנס פאלאדה ‏(הוצאת פן, 2010; מורהאוז מזכיר את התא המחתרתי הקטן של בני הזוג אליזה ואוטו המפל, שבהשראת סיפורם כתב פאלאדה את הרומן המצליח‏), “אשה בברלין” מאת מחברת אלמונית ‏(הוצאת עם עובד, 2006‏) ו”נפילת ברלין 1945” של אנטוני ביוור ‏(הוצאת יבנה, 2003‏). שני האחרונים תיעדו את הכיבוש הרוסי של העיר, על מעשי האונס והביזה ההמוניים שנלוו לו, אך מורהאוז מבהיר כי אין לשייך את ספרו לניסיונות הרווחים בשנים האחרונות להציג את הגרמנים כקורבנות של פשעי בעלות הברית ולהשתמש בסבלותיהם כתירוץ לצורך “קיזוז” עם פשעי הנאצים או הפחתה בחומרתם.

בסיכומו של דבר, גם אם “ברלין במלחמה” אינו כולל גילויים היסטוריים מסעירים או פרשנות חדשנית, מורהאוז אורג את קורותיהם של הברלינאים למרקם רב־שכבתי מרשים, המשופע בדוגמאות מאירות עיניים וכתוב בסגנון בהיר וקולח. הוא מפיח חיים באימת המוות שאפפה את הימים ההם ומצליח לעתים לא רק לזעזע, אלא אף לשעשע. תיאוריו את ההומור הברלינאי החמצמץ והציני, ששמר על כוחו גם אז ואף שימש לעתים כלי להפצת מסרים פוליטיים ביקורתיים, מעלים בזיכרון את אחד מתושבי העיר שאינו מוזכר בספר - הסופר אריך קסטנר, שנשאר בגרמניה למרות החרמתו על ידי הנאצים.
בספרו “ראוי לציון, 1945” ‏(מגרמנית: דב קווסטלר, הוצאת ירון גולן, 1999‏), המאגד את יומניו מחודשי המלחמה האחרונים, לעג קסטנר לאופי הגרמני הכנוע והצייתני, שהוליך לקטסטרופה: “כאשר שעות הנסיעה של הרכבות מתבלבלות, אסור לנהוג לפי לוח הזמנים, אחרת הרכבות יתנגשו. הגרמנים אינם מאמינים למראה עיניהם, אלא ללוח הזמנים של הרכבות. הם ממשיכים להישמע לו, גם כשחדלו להאמין לו. צייתנותם מעידה על רפיון השכל. הוא ממש נפשע. אם תולים בצווארם את קולר האשם, הם מצביעים על לוח הזמנים של הרכבות”.

Berlin at War / Roger Moorhouse



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו