בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה זה להיות אותנטי: על שירה מזרחית בישראל

יש שירה מזרחית בעברית, והיא רוצה להישמע אחרת מהשירה הישראלית. שני ספרים חדשים בנושא מנסים להבין את הקול שלה, ובעיקר - מי הקהל

29תגובות

אפשרות שלישית לשירה: עיונים בפואטיקה מזרחית
קציעה אלון. סדרת מושג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 175 עמ’, 84 שקלים

מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל
יוחאי אופנהיימר, הוצאת רסלינג, 269 עמ’, 94 שקלים

“מה זה להיות אותנטי,/ לרוץ באמצע דיזנגוף ולצעק ביהודית מרוקאית./ - אנא מן אלמגרב אנא מן אלמגרב ‏(אני מהרי האטלס/ אני מהרי האטלס‏).// מה זה להיות אותנטי./ לשבת ברוֹול בצבעונין ‏(עגאל וזרביה, מיני לבוש‏),/ או להכריז בקול: אני לא קוראים לי זהר אני זייש, אני זייש ‏(שם מרוקאי‏)/ וזה לא, וזה לא,/ ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פיקוע חניכיים” ‏(“תקציר שיחה”, ארז ביטון‏).

ניגוד חד עולה בשיר הזה בין התשוקה להשתייך לקפה “רוֹול” התל־אביבי לבין זרותו של אדם לעצמו. ודומה שקשה להכריע מה חריף יותר, קובלנת הדחוי או המחויבות למורשת המשפחתית. שירו של ארז ביטון מסוף שנות ה–70 מצביע על דחפים מסוכסכים, והקיטוב העולה ממנו מחדד את השאלה מהי זהות מזרחית. מופע המחאה החושפני של המשורר “באמצע דיזנגוף” מתברר כזעקתו של מי שחי את זהותו על סבך הסתירות שבה. ביטון עוקר אותנו מהתבשמות ב”אותנטי”, כניחוח אקזוטי שמקורו אי־שם ב”הרי האטלס”, אל סדרת פעולות ‏(לרוץ, לשבת, להכריז, לשלול, לתרגם‏) המבקשות לא “להיראות” - אלא להישמע באוזני העולם כמו שהוא נשמע לעצמו. כך, דווקא השאלה על מהות האותנטי תובעת סדרת תחליפים שמטרתם לשמר את תרבות המקור, שאחרת היא צפויה להיעלם.

ספרו של ארז ביטון, “מנחה מרוקאית” ‏(1976‏) סימן את הופעתם של יוצרים מזרחים שונים זה מזה, כמו סמי מיכאל, ז’קלין כהנוב, לב חקק, שמעון בלס - והרשימה אינה ממצה. כולם עסקו החל בשנות ה–60 וה–70 בחיי המזרחים בישראל ובמשבר ההגירה שפקד אותם. כיום, כארבעה עשורים אחרי מחאת “הפנתרים השחורים” ‏(1971‏), עליית הליכוד לשלטון ‏(1977‏), פריצת המוסיקה המזרחית וייסודן של תנועות מחאה ומפלגות כתמ”י, ש”ס ו”הקשת הדמוקרטית המזרחית”, ברור לגמרי כי החברה הישראלית עברה ואולי עוד עוברת רעידת אדמה חברתית־תרבותית. התמורה הזאת קשורה קשר הדוק למהפך התודעתי שבא לביטוי בשירו הנודע של ביטון ובקבוצה רחבה של יצירות שנחקרות על ידי קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר בספריהם על שירה מזרחית שראו אור לאחרונה.

ובכן, מהי “מזרחיות”? באיזו מידה אפשר לראות בה אופק התבוננות “המאתגר את דרכי החשיבה שלנו על עצמנו”, כפי שמציעה עלון? האם הכוונה לעיקר כלשהו המצוי בנפש המזרחית? ושמא לרפרטואר תרבותי הכרוך בנסיבות חיים ישראליות, תלויות זמן ומקום? שני הספרים מציעים תפישת זהות מורכבת, שהתגבשה בשירה הישראלית החל בשנות ה–60 ונדונה מחדש במחקר התרבות בעשור האחרון.

קטגוריית “המזרחים”, במובחן מן השיוך המכליל של “הישראלים”, נוצרה מתוך חיכוך, לעתים אלים, בין מהגרים מארצות המזרח ומשפחותיהם לבין החברה והתרבות ה”אשכנזית” שתבעה מהם להיעשות “ישראלים”. בניגוד לכינויים “ספרדים”, “שחורים”, “לבנטינים”, “בני עדות המזרח” ו”יהודים־ערבים”, שהגדירו את ה”אחר” מזווית שליטה דכאנית, “מזרחים”, בהקשר זה, נתפש ככלי לביטוי עצמי. הזיהוי הזה חיוני לתהליך שבו דור ראשון ושני של בני מהגרים, מזרחים ברובם, שיש שברים בחייהם, סירבו לפעמים לראות בעצמם חלק מן המפעל הציוני ולא פעם זיהו בעצמם את קורבנותיו.

הגוון הפוליטי־התרבותי של ”המזרחי” משמש אפוא את עלון ואת אופנהיימר לברר מחדש את גבולות הזהות, גבולות המרחב והזמן וגבולות השפה בשירה ובתרבות הישראלית. הבחירה להתרכז בשירה, סוגה שמקובל לתפוש כדיבור שבין אדם לעצמו, אינה מובנת מאליה. התהייה על כך גוברת מפני שמיטב הפרוזה הישראלית הלירית מציע קריאות מאתגרות לשאלות אלה. ועולים בדעתי: רונית מטלון, סמי ברדוגו וספרי הפרוזה של המשוררים שמעון אדף, שבא סלהוב וחביבה פדיה.

המתח בין הליריקה כסוגה עילית לבין הקהל ”הטבעי” שאליו ממוענת השירה המזרחית, הוא האחראי, בעיני עלון, לבידודה. ניסיון מרתק לגשר על הבידוד הזה נעשה לאחרונה ב”פרחה שם יפה” בבימויה של חנה ואזנה־גרינולד. המופע הכובש, המועלה בתיאטרון היהודי־ערבי ביפו, עומד על המתח בין פנייה מועצמת לקהל לבין הישענות על לשונות אם ומחוות גוף לא מילוליות, מתח האופייני לחלקים מן השירה הזו.

הקולאז’ של שירה חברתית־פוליטית מחדד את הפערים בין העברית השלטת לבין דובריה. הדיסוננסים מייצרים מוסיקליות אחרת. על רקע רסיסים של “שירי ארץ אהבתי”, אנחנו מתעמתים עם עומק המצוקה ב”להיות אשה־פועלת־מהגרת” ונתבעים לחשוב מחדש על “להיות ישראלית”. איך זה נשמע, מי נוכח ומי מושתק.

קציעה עלון מאפיינת את השירה המזרחית כ”אתר מודלק” - המשבש חלוקות מורגלות. בניגוד ל”שירת הפנאי”, הנקשרת בסגנון חיים בלתי מתחייב, ניכרת השירה המזרחית במעורבותה ובמחויבותה. בהצגת התמורה שחלה מזיהוי הגנאי “מזרחי” לזיהוי שנהפך משאב של זהות ועוצמה, מראה עלון כיצד רוב אמות המידה שחוצות את החברה הישראלית, חוצות גם את השירה המזרחית. מזרחיות ואשכנזיות, דתי/חילוני, יהודי/ערבי, גברי/נשי - כל אלה נטרפים זה בזה. האם השירים והקריאות בספר אכן עונים להגדרה “אפשרות שלישית לשירה”? זו אכן שאלה שראוי לברר.

המפה השירית מגוונת. ברקע עומדים משוררים מזרחים שקדמו לארז ביטון, כגון שלמה זמיר, יואב חייק, אהרן אלמוג, שלמה אביו ומשה סרטל, שלא נהוג לזהות אותם עם המחאה המזרחית, אף כי לא השתלבו, או השתלבו חלקית, בספרות הישראלית. אבל בחזית, בד בבד עם אמירותיה הארס־פואטיות של ויקי שירן ‏(“אני מביאה תמיד את דודתי שרינה/ בתור דוגמה/ ומקללת בשקט”‏), אנו נחשפים ל”הלמות לבה של יהדות מרוקו” כפי שאפשר לשמוע אותה בקולותיהם של ביטון, סמי שלום שטרית ומשה ‏(ולאחרונה מואיז‏) בן הראש. במקביל להשמעת המצוקה של יהודי תימן ‏(אהרן אלמוג‏), חבלי המהגרים מעיראק ‏(שבכניסתם לארץ, כדבריה של אמירה הס, רוססו כ”רסס פרפרים יפים”‏); והאתוס הפועלי ‏(משה אוחיון, יודית שחר‏). השירה הזאת נלחמת על לגיטימציה לשפות האם שלה, יוצאת כנגד התכחשות וניכור שאפיינו את דור האבות ומבטאת את הבדידות, מנת חלקו של המשורר ללא קהל.

השאלה למי פונה המשורר ומי נמעניו אינה פשוטה. לעומת מתינותו היחסית של ארז ביטון,המחפש השתייכות, מתפרצת תוקפנותו ה”ערסית” החריפה של שלום שטרית, ובולטת הפולמוסיות של בן הראש, היוצא, לכאורה, נגד המזרחים כעדה. למול פניות ישירות ו”אנטי מסוגננות” אצל ברכה סרי ובן הראש לקהלם ה”טבעי”, ניכרים מירי בן שמחון במיניות ובלשון גוף בוטה, ואהרן אלמוג ושמעון בוזגלו - דווקא בפניותיהם לנמענים אשכנזים.

ספרה של עלון חשוב גם מפני שהוא מציג שירה שחלקה הארי לא זכה להכרה ולמחקר. עניין מיוחד יש בתיקון שלה להיסטוריוגרפיה המקובלת, הנוטה לדלג על מאות השנים שבין שירת ספרד וימי הביניים לשירה החדשה. קריאתה בקינה נפלאה של הרב דוד בוזגלו, גדול פייטני מרוקו בדור האחרון ‏(1903–1965‏), מאירה חוליות נסתרות בין תהילים, שירת ימי הביניים והמודרניזם של ארז ביטון ושלמה זמיר ושירתם של חביבה פדיה ואלי אליהו. מהצד האחר, קריאותיה מגלות השפעות של אצ”ג, ישורון, ויזלטיר וולך על השירה המזרחית.

גלותיות במובן הטוב

בדגש שונה, ובמיקוד תיאורטי, ספרו של יוחאי אופנהיימר “מה זה להיות אותנטי” בוחן את המזרחיות כתנועה נזילה בין עמדות שיח: איך מציג עצמו הדובר כנגד אמירה אחרת המנסה להגדיר אותו? כך, למשל, בשירו הנודע של סמי שלום שיטרית, המציב עצמו כמשורר מול קהל אשכנזי וכנגדו, כמי שהצופן השירי שלו ניזון מאותה הזדהמות של הלשון שכביכול נכפתה עליו: “אני כותב לכם שירים/ בלשון אשדודית/ כוס אם אם אמכם,/ כלה דאר בוכם,/ שלא תבינו מלה... מי שם עליכם... למה מתי שמתם אתם”. ההתנגדות המתונה של ביטון באמצע שנות ה–70, מוקצנת ומחריפה אצל שטרית ומואיז בן הראש ומקבלת נופך אינטלקטואלי אצל אלמוג בהר.

אם קציעה עלון מעמידה קווי יסוד לפואטיקה המזרחית בחתך היסטורי הנמתח ממסורת הזמירות והפיוט עד ל‏(פוסט‏) מודרניזם, הרי שאופנהיימר מפתח את השאלות העקרוניות והפוליטיות העולות מתפישה של שירה גלותית. הגלותיוּת נקראת לא כמצב של קלקול זמני שתיקונו מותנה בחזרה ממשית אל הגאולה והמולדת, אלא כרב־תרבותיות ושייכות חוצה גבולות, שסומנו כבלתי לגיטימיות בתרבות השלטת.

שני הספרים דנים בדרישה לחידוש הזיכרון המזרחי שמעוגן במרחב הים תיכוני. ה”ים תיכוניות” מסתמנת הן כשבר והן כאופק חדש המשלב מזרח ומערב - אפשרות זרה ל”אירופוצנטריות” הישראלית. לעומת המקום הפרטי, המבודד מפוליטיקה וזהות חברתית, כפי שהוא נתפש אצל מודרניסטים כישראל פנקס ונתן זך ‏(לפחות זך שעד לשנות ה–80‏), מצטייר המרחב הים תיכוני בשירה המזרחית כמארג חושי של היסטוריות וגיאוגרפיות מסוימות.

התמורה שמחוללת המזרחיות במרחב הארץ־ישראלי זוכה למעמד מרכזי אצל אופנהיימר. הקריאה שלו במשוררים כסמי שלום שיטרית, רוני סומק ובנימין שבילי מתחקה אחר התמורות שמבצעת השירה באשליית הבועה של אירופה הקטנה, ומאירה חיבורים חדשים בהיסטוריה הלא רשמית של ישראל. בהקשר הזה ראוי להזכיר את “איש הולך” ‏(1994‏) מאת חביבה פדיה, שהוא בעיני השיר המכונן של השירה המזרחית הגדולה: “עברי דבר עברית/ עכשיו בכל זאת צועק המזרח”.

שאלת אילן היוחסין של השירה המזרחית אינה מובנת מאליה. בחזית, ארז ביטון - המוכתר הרשמי. הוא האב המחוזר אשר, כפי שמראה אופנהיימר, כותבים מזרחים שבים וחוזרים אליו, גם אם מתוך פולמוס. אלא שברקע עולות שתי דמויות אב אחרות. ביאליק - “המשורר הלאומי של האשכנזים” אשר “שנא אותנו/ את השחורים, את הספרדים, את המזרחים” - הוא האב המנושל, הנבעט, על ידי שורה של משוררים, משיטרית, דרך יואב חייק, אמירה הס, רוני סומק ועד למתי שמואלוף. עליו כתב נחמיאס גלס: “לבי נשרף למלותיו, ולא סולח./ הכניסני תחת כנפך, בן שרמוטה” ‏(1995‏). ומכיוון אחר, פחות צפוי, מתגלה אבות ישורון כאב המאפשר, הטבוע במיטב השירה המזרחית, כאפשרות של ריבוי. עליו אמר ביטון: “הוא היה יחיד וממלכה גם יחד”.

דומה שכל זה מוליך לא רק לשאלה “מהי ישראליות?” אלא גם לשאלה: מהי שירה ומה ראוי שתהיה? דומה שחרף ההבדלים בגישות ובהדגשים בין המשוררים, בין הדורות ובין הכותבים עצמם, הן במחקר והן בתפישתם העצמית של המשוררים, השירה המזרחית היא קבוצה עדתית המגדירה את עצמה כנגד השירה הקאנונית. לעומת זאת, השאלה איך מזהה משורר את עצמו מתוך עצמו, בקולו שלו - היא שאלה שאין תשובה פשוטה עליה. עולים בדעתי שני ספרי שירה שכל אחד מהם פוקח מרחבי לשון ותודעה יוצאי דופן: “אביבה־לא” ‏(2009‏) מאת שמעון אדף, ו”תורת החיתוכים” ‏(2012‏) מאת שבא סלהוב. שירתם החדשה היא עניין למסה נפרדת.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו