בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הרג את דוד אבידן

לא הרבה מן האוונגרד וההומור של המשורר דבק בספר החדש על אודותיו, "הר געש סימפטי: פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן", שכתב גלעד מאירי

44תגובות

הר געש סימפטי: פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן
גלעד מאירי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 269 עמ’, 92 שקלים

מה אני עושה עם דוד אבידן? כבר כמה ימים אני חושבת מה לעשות איתו. אני יושבת בספרייה הריקה של הקיבוץ וקוראת בספרו של גלעד מאירי על הפרודיה בשירת אבידן. בספרייה הזו אני יושבת בימי הכתיבה שלי, שמתחילים תמיד מוקדם ומסתיימים תמיד בתבוסה בגלל מה שלא כתבתי, ומפני שהכתיבה אף פעם לא מתממשת בהווה שאפשר לחיות איתו. כך או כך, באחד הלילות האחרונים חלמתי שאבידן פונה אלי ואומר שיותר משהשירה הרגה אותו, הרג אותו דבר אחר, נורא עוד יותר. מה בדיוק הרג את אבידן לא הצלחתי להבין ממנו.

אני זוכרת היטב את כתבת הטלוויזיה ששודרה על אבידן בסוף ימיו. הייתי אז בת 15. רק גיליתי את יונה וולך, ואת מאיר ויזלטיר ואת יאיר הורוביץ הצעירים ממנו, ואת אבידן לא קראתי. בכתבה ההיא נחשף מצבו העגום של אבידן החולה והעני ודובר על מי אשם ומי צריך לדאוג למשוררים ולא דואג ולמה. אני זוכרת שראיתי, או שדימיתי לראות, את העזובה בדירה של אבידן ואת כפות הרגליים שלו, והמראה הזה הבהיל אותי מאוד. מה באמת צולם שם אני כבר לא זוכרת, אלא רק שהשם אבידן והשירה בכלל נקשרו אצלי אז בתחושת אובדן.

אולי יש לי מחשבות רעות על השירה, ייתכן מאוד. לכן אולי לא באתי טוב, כמו שאומרים, לקריאה בחיבור של גלעד מאירי על הפרודיה אצל אבידן. עלי להודות: אני באמת לא מתחרה עם אף אחד בהומור. אני מתמחה יותר בהספדים מעצם עיסוקי בסופרים העבריים של ראשית המאה ה–20, ובאמת פתחתי את ספרו של מאירי מתוך ציפייה אמיתית. אבל כבר בעמודים הראשונים של הספר אני מתוודעת לפירושם של פוטוריזם ומודרניזם ופוסטמודרניזם ואוונגרד גם יחד, וקוראת: “שירת אבידן קלטה את המאפיינים שצוינו לעיל ורבים אחרים באופן סלקטיבי ומצויות בה אכן מגמות סותרות; רודנות ודמוקרטיה, שוביניזם וליברליות, מזרח אירופיות ‏(הקובופוטוריזם‏) ומערביות ‏(הביט והפופ־ארט‏), אליטיזם ונגישות” ‏(עמ’ 45‏).

ועוד: “אבידן חולל מהפכות פואטיות ייחודיות - אוונגרדית, פרודית, הומוריסטית, פופואטית וניו אייג’ית ‏(...‏) זו שירה גברית המאופיינת בסממנים של חברה במלחמה: קשיחות, חספוס, אלימות, נועזות, חושפנות, מחאה פוליטית וחברתית חריפה ופולמוס פרודי, גרוטסקי ומקאברי” ‏(עמ’ 58–59‏), ואפילו: “השיר מבטא את העמדות הליברליות המוכרות של אבידן, כגון, חופש מיני, אינדיבידואליזם, חופש ביטוי, אנטי קולקטיביזם, אנטי אורתודוקסיות וכדומה בהקשר טיוטתי, כמו לומר, שהן אכן עמדותיו של אבידן, אך הן בעירבון מוגבל” ‏(עמ’ 101‏).

לרבים מאיתנו יש משאלת לב לכתוב סוף־סוף ספר רחב דיו להכיל בתוכו את כל הדברים שבעולם. זה מפני שהשירה, כשהיא טובה באמת, נראית כאילו היא רחבה לפחות כמו חיים שלמים. אצל מאירי המאמץ לכתוב ספר כזה, או לקרוא שירה כזו, הוא גלוי כל כך ולכן גם מביך. מלבד המבוא שהוקדש ל”פרודיה, צחוק ואוונגרד”, ומלבד הפרק המאתגר דווקא שעוסק בניו אייג’, בפרקי הספר הזה כלולים דיונים על “קיום וזמן”, “פנים וחוץ”, “האני והאחר” ‏(וכאן יש תת־פרק מיוחד בנושא “דמות הערבי”, ואחר בנושא “מגדר”, ובתוך הדיון על המגדר מיוחד סעיף לעניין “הומואים ולסביות” בצד סעיפים אחרים כמו: “הגבר”, “האשה”, “זוגיות”, “מין”‏). סעיפים נוספים עוסקים בהומניזם, סמים, אסטרולוגיה, ריפוי, היהדות והעידן החדש, ולא פוסחים כמובן גם על הציונות והשואה.

מפרט הנושאים הפרוע הזה הוא דבר אחד. דבר שני הוא העובדה שכל זה רחוק מלהשתלב עם הסגנון של מאירי, שדבר מן האוונגרד הפוסטמודרני שעליו הוא מדבר לא דבק בכתיבתו. הטקסט משופע בביטויים אידיומטיים ובשמרנות טקסטואלית מצערת, נוסח “פרק זה מחולק לארבעה חלקים”, או “פרק זה בוחן ארבעה היבטים”, וכן כמה “ראוי להדגיש” ו”יש לציין”. לא היה בכך כל טעם לפגם אלמלא היה מאירי מעוניין לפתות את הקורא שלו לחשוב בכיוונים אחרים לחלוטין, שהיו יכולים להיות מרעננים מאוד.

אחד מהם הוא המונח “פופואטיקה”. זה אחד המונחים המקוריים של מאירי שמשולבים בספר, וזה פירושו: “פופואטיקה היא פואטיקה המבטאת תכנים וצורות של מגוון תופעות מן התרבות הפופולרית. הפופואטיקה היא המקבילה הספרותית של הפופ־ארט ומוסיקת הפופ מבחינה היסטורית, קונצפטואלית, תוכנית וצורנית” ‏(עמ’ 51‏). הפופואטיקה, כך אני מבינה, מובילה את מאירי לדון בסוגיות דוגמת זו: “אבידן רואה בכותרת כלי משמעותי להגדרת המדיום, כמו תג ערך או מידה על בגד” ‏(עמ’ 84‏), או להידרש לטענה שלפיה הכישרון לכתוב שיר חשוב מהשיר עצמו, ולכן: “המבצע ‏(הפרפורמר‏) חשוב מהטקסט, מדונה חשובה מהשיר של מדונה ואבידן חשוב מהשיר של אבידן” ‏(עמ’ 74‏).

הדברים הללו גורמים לי לתחושה עמוקה של מלנכוליה, אבל אבידן היה עשוי לאהוב את זה. למען האמת הוא היה אוהב אילו זה נכתב מחוץ למוסד של השיח: מחוץ לספר כפי שאנחנו מכירים אותו ומחוץ למחקר כפי שאנחנו מכירים אותו. אילו רק אפשר היה לכתוב על “הפופואטיקה” של אבידן בתוך “דו”ח מאולתר על מצב השירה”, או על גבי אותו “לוח הפרסומת” שאנחנו דוהרים אליו. אילו משהו מדרכי השיח החדשות שריתקו את אבידן היה דבק בשיח השמרני של מאירי, הוא היה בוודאי נקרא במעט יותר הומור. אבל הכתיבה, כידוע, מזמנת לנו אובדן תמידי. על כך כבר כתב אבידן באיזה מקום: “מלים רבות כלכך, ולוּגם הטובות שבהן, בתוך משפטים רבים כלכך, ולוּגם במתוקנים שבהם, מועדות עדיין, דוגמת המובחרים שבבני אנוש בתוך המפותחות שבחברות, לבדידות ממארת”.

ד”ר לילך נתנאל היא סופרת וחוקרת, שהוציאה לאור את כתב היד הגנוז מאת דוד פוגל “רומן וינאי”



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו