בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רשלנות ובלגן באותיות של קידוש לבנה

200 הכרזות הציוניות שהוצגו באחרונה במכללת שנקר היו עדות מרשימה לעבודה הגרפית שנעשתה כאן במאה ה–20. אבל במעבר מהתערוכה לקטלוג קרו דברים מטרידים

20תגובות

כל הארץ חזית, כל העם צבא: כרזות מאוסף ציונות 2000, 1920–1960
קונצפט וטקסט: ד”ר בת שבע גולדמן אידה. ציונות 2000 ומכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל, עמודים לא ממוספרים


הוצאה לאור בעברית של קטלוג אמנות או עיצוב היא עסק יקר מאוד ולא משתלם מבחינה כלכלית. עד שנות ה–80 של המאה ה–20 כמעט לא יצאו לאור בארץ קטלוגים שליוו תערוכות או שסיכמו את פועלו של אמן מסוים או של מעצבת חשובה. מצב הדברים השתנה בדור האחרון, ובעיקר בשנות האלפיים. רוב התערוכות במוזיאונים הגדולים מלוות בקטלוגים, חלקם הפקות ענק, ולא מעטים מהם נושאים אופי מחקרי.

מאחר שעדיין רב החסר על הקיים, יציאתו של קטלוג גדול, גדול מאוד, המציג מבחר מאחד מאוספי הכרזות הגדולים בארץ, הוא חג לכל מי שמתעניין בתרבות החזותית בישראל. הקטלוג “כל הארץ חזית, כל העם צבא” יצא לאור לרגל התערוכה שהוצגה בסתיו 2012 בבניין עלית ברמת גן, השייך למכללת שנקר. בניין בריח מתוק של פעם, מרכז אקדמי העוסק בתרבות חזותית, כ–200 כרזות יפהפיות, גם הן בעלות ניחוחות של זמן - כל אלה מבטיחים הרכב מנצח. והתערוכה אכן היתה כזאת. תענוג היה לראות איזו עבודה גרפית, עיצובית וטיפוגרפית מרשימה עשו כאן.

אלא שבמעבר לקטלוג קרה דבר, ובעצם הרבה דברים תמוהים ומטרידים קרו לחומרים הנפלאים הללו. על הבלגן מנצחת אוצרת התערוכה, ד”ר בת שבע גולדמן אידה, שהסבירה בראיון מדוע חילקה את הכרזות שנבחרו לתערוכה לא לפי סדר כרונולוגי־היסטורי אלא לפי מוטיבים בכרזות, ובהם: התגייסות, מגן דוד, זרוע מונפת, העברי החדש, הבית הלאומי, שדות הארץ, האות העברית ועוד. “ניסינו לשבור את ההקשר ההיסטורי של הכרזות, כדי שמי שמבקר בתערוכה יוכל לחוות את הכרזה מבלי לקבל את המידע מי עיצב אותה ומתי”. לא כאן המקום להתנצח עם רעיון “הכרזה האלמונית”, וההעדפה של סידור לפי מפתח תמטי ‏(צפייה בסדרה של כרזות ובהן זרוע מונפת לא כופה על הצופה קריאה מסוימת?‏).

ניחא. היא האוצרת והיא בחרה ללכת במשעול השובב של “זהה את המוטיב”. “מובן שאנחנו מספקים את המידע הזה”, אומרת גולדמן אידה, ואכן, כמקובל, הן בתערוכה, וחשוב מכך, בקטלוג, לכל כרזה מוצמד המידע המקובל: שם המעצב, שנה, והאירוע או הגוף המזמין. ופה, בכל הקשור למידע, לעובדות, אותם נתונים שבעשורים הקרובים יהיו מסד נתונים לדורות של סטודנטים, חוקרים ולכל מי שמתעניין בתרבות החזותית במקום הזה, היא והמוציאים לאור - אוסף ציונות 2000, ובעיקר מכללת שנקר, כגוף האקדמי המפקח - שותפים לחטא תרבותי.

זה מתחיל מכך שבפרסום, שמכיל אוצר חזותי, אין מספרי עמודים. מה הרעיון כאן? גן השבילים המתפצלים? איך אפשר להפנות, להתמקם, בתוך הכרך העצום הזה? זה ממשיך בטרמינולוגיה ובפרשנויות תמוהות כבר במשפט הפתיחה: “הכרזה הישראלית המודרנית הינה חלק מהז’אנר היותר רחב של הכרזה המודרנית”. ראשית, אם הקטלוג דן בכרזות מ–1920, אי אפשר לדבר על “ישראל”. נוסף לכך, כרזה אינה ז’אנר. היא מדיה. כמו טלוויזיה. או גלויה. היא מדיום חזותי המורכב מדימויים מסוגים שונים ‏(ציור, איור, גרפיקה, איכויות טיפוגרפיות וכו’‏) וטקסט, ובעזרתם מתווך מסר ספציפי. בתוך המדיום של כרזות יש ז’אנרים שונים: מסחריות, פוליטיות, הומוריסטיות וכו’.

לא ברור כלל מדוע בקטלוג שעוסק ספציפית בכרזות יש צורך בטקסט קצרצר ‏(חצי עמוד‏) תחת הכותרת: הדינמיקה של הדימוי. מה זה, מבוא ב–200 מלה לתרבות חזותית? מהותית יותר הבעיה בקביעת “גבולות הגיזרה” של התערוכה בין השנים 1920 ל–1960. עשייה גרפית, ובוודאי רציפה ומשמעותית, מתחילה בארץ ישראל רק בשנות ה–30. פחות ברור מזה קו החיתוך העליון ב–1960. היסטוריה, ובכלל זה היסטוריה חזותית, אינה כפופה לשרירות השיטה העשרונית. נהוג לחשוב על מעברי תקופה ושינויים מהותייים בישראל בהקשר למאורעות מפתח, ובשנות ה–60 שנה כזו היא 1967.
לא כאן המקום להתפלמס עם הפרשנות, אם אפשר לקרוא לטקסט הזה פרשנות, ולו רק משום שהקטלוג מכיל קרוב ל–80 ‏(!‏) טעויות עובדתיות. תיארוך מוטעה או “כללי”, קרדיטים לא נכונים של מעצבים, קריאה שגויה של מה שרואים בכרזה, הסברים מוטעים. אדגיש: איני מתייחס כאן לוויכוחים פרשניים, לעמדות תיאורטיות, לקנטרנות סגנונית. גם לא ארחיב על העיצוב העילג של הקטלוג: כרזה גולשת לכרזה, התאמות כעורות בין צמדי כרזות, פרופורציות - וכל זה בספר שעניינו החזותי. אני מוחה על רשלנות וזלזול, וכתוצאה מכך, בהפצה של תשתית עובדתית שגויה, בכל הנוגע לאחת מתקופות הזוהר של היצירה הגרפית בארץ ישראל.

כמה דוגמאות, באמת רק דגימה מתוך עשרות, ידגימו את גודל הביזיון. בכיתוב לאחת הכרזות המפורסמות של יוחנן סימון נאמר: “30 שנה למהפכת אוקטובר”. אבל בכרזה כתוב, באותיות שחורות גדולות, 1917–1942. 30? לא צריך לעבור את מבחני המיצ”ב כדי לדעת את התשובה הנכונה. בגוף כרזה נוספת של סימון כתוב, אמנם בקטן: “1948 - יום השבעת הצבא”. גולדמן אידה הסתפקה ב”שנות ה–40”. בכללי. גם את השנה המדויקת שבה נעשתה כרזה של האחים שמיר ‏(“בידך לקצר את הדרך אל הניצחון”, 1943‏) יכלה למצוא בקטלוג שמוזיאון תל אביב, שבו היא משמשת אוצרת לפרויקטים מיוחדים, הוציא לאור לצמד מעצבים חשובים אלו. היא הסתפקה בשנות ה–40. מעניין אם את תקליטי “האבנים המתגלגלות” היתה מתארכת בשנות ה–60, ואת מלחמת יום כיפור - בשנות ה–70.

הרשלנות, כאמור, אינה רק בתיארוך. בכיתוב המלווה כרזה של האחים שמיר, באנגלית ‏(לא מוסבר מה עושה כרזה זו בקטלוג כרזות ב‏(ארץ‏) ישראל, לאיזה קהל יועדה? היכן?‏) נאמר, בעצם תורגם: “כל יהודי מצביע לתנועת החירות”, והכיתוב מתארך את הכרזה ב”שנות ה–40”. נתחיל מהסוף: תנועת החרות ‏(בלי יו”ד, אבל זה כבר עניין של סגנון‏) הוקמה בקיץ 1948, כך שאפשר היה לתארך את הכרזה, לו אכן היתה קריאה להצביע לחרות, כ”סוף שנות ה–40”. אבל בכרזה כתוב “Every Jew votes Revisionist”. חרות, או חירות, זה לא תואם לרוויזיוניסטים. בין שתי התנועות יש כמובן זיקה, אך זה לא מה שכתוב בכרזה באותיות קידוש לבנה. התקה של הרוויזיוניסטים לחרות היא פרשנות ‏(שגויה‏), ולא תיאור העובדות בנוגע לכרזה.

בכרזה של שלמה בן־דוד ‏(לאחדות העבודה פועלי ציון‏) מתנוסס דגל אדום ועליו הכיתוב: “הארץ לא תחולק! ההעפלה לא תופסק!”. ברקע שטות אוניות מעפילים אל נמלי חיפה ותל אביב. שמות האוניות כתובים על גופן. בירור מהיר מראה שכל החמש ‏(הגנה, חנה סנש, פלמ”ח, ברכה פולד, ביריה‏) הגיעו לארץ ישראל ב–1946. טיפ טיפה מחשבה גם מציפה את הרעיון המקורי שאם המלים על הדגל קוראות לא לחלק את הארץ ולהמשך ההעפלה, סביר שמדובר בתקופה שעוד היתה העפלה, והארץ לא חולקה. אז איך הכיתוב מתארך את הכרזה ב”שנות ה–40 או ה–50”? אלא אם כן היתה בשנות ה–50 העפלה מז’אנר שלא מוכר לי, וגם את חלוקת הארץ “אפשר לחוות מבלי לקבל מידע מי עיצב אותה ומתי”. לפעמים הדמיון באמת מפליג.

וכך זה כמעט בכל עמוד: שגיאה, רשלנות, חוסר תשומת לב. אם המוציאים לאור לא יקבלו עליהם לפרסם מהדורה מתוקנת, מה שייוותר הוא ספר שעושה עוול עיצובי, פרשני - וחמור מכל, עובדתי - להיסטוריה של התרבות החזותית בארץ.

גלעד מלצר הוא חוקר אמנות ואוצר
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו