בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחד העם שלא רציתם להכיר

מתנגד ליסודות האוניברסליים של מדינת היהודים, מסתייג משוויון הזכויות לכל אזרחיה: דיוקן אחר של אחד העם מצטייר בעיון מחדש בוויכוח בינו להרצל

64תגובות

אחד העם והרצל
יוסי גולדשטיין. הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות ישראל ומרכז זלמן שזר לחקר העם היהודי, 235 עמ’, 92 שקלים

אין עוררין על תרומתו העצומה של אחד העם ‏(אשר צבי גינצברג, 1856–1927‏) לתרבות העברית, ללשונה ולספרותה. הוא שיחרר את העברית מן המליצה המשכילית ועיצב, למעשה, את שפת הפרוזה הפובליציסטית העברית המודרנית - השפה שאנו כותבים בה עד היום הזה. זו שפה המשתדלת להיות בהירה, רציונלית ופוזיטיביסטית, חופשית ככל האפשר מסלסולי לשון, משחקי מלים מיותרים והתחכמויות כעין־מלומדות. לא פחות חשובה תרומתו - בוודאי בדימוי הציבורי - למאמץ הציוני שלא להסתפק במטרות מדיניות, אלא לשאוף לגיבושה בארץ ישראל של מסורת תרבותית עברית, היונקת מאוצרות התרבות היהודית לדורותיה שלא בהקשר הדתי גרידא. מי שרוצה יוכל לקרוא למגמה זו “ציונות רוחנית”, אם כי המושג פשטני מדי.

לאחד העם שמורה גם הזכות להיות הראשון שהתריע, בשחר המפעל הציוני, נגד עיוורונם של המתעלמים מקיומם של ערבים בארץ ישראל. אחד העם נשלח לארץ ב–1891, על ידי הוועד האודיסאי של “חובבי ציון”, כדי לכתוב דו”ח על מצב המושבות היהודיות שהוועד תמך בהן. דיווחו, שפורסם במאמר “אמת מארץ ישראל”, כלל ביקורת קשה ונוקבת על יחסם של בני העלייה הראשונה, בייחוד איכרי זכרון יעקב, לאוכלוסייה הערבית: “עבדים היו בארץ גלותם ופתאום הם מוצאים את עצמם בחירות ללא גבול, חירות פרועה כאשר יקרה תמיד לעבד כי ימלוך, ומתהלכים עם הערביים באיבה ובאכזריות ומשיגים את גבולם ללא צדק”.

>> מדור "תרבות וספרים" החדש מחכה לכם עם שפע ביקורות וכתבות

המאמר כלל ביקורת מקיפה יותר על כמה מהנחות היסוד של ההתיישבות היהודית בארץ. ראשית, טען אחד העם, טועים החושבים “כי ארץ ישראל עתה כולה שוממה, מדבר לא זרוע”; שנית, טועים אלה הסבורים כי “הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם מבינים את הנעשה סביבם”. נהפוך הוא: “רואים ומבינים הערביים, ובייחוד תושבי הערים, את מעשינו בארץ”. אם אין הם מגיבים על כך כעת, זה עתיד להשתנות: “אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו את רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו... אז - גם אם יחריש עד עת קץ, אבל עֶברתו שמורה בלבו ונוטר הוא מאין כמוהו”. אלה דברים ציוניים שראויים להישמע עוד היום.

אבל כמו בהרבה מקרים אחרים, הגותו הכוללת של אחד העם מורכבת יותר מן הדימוי שנתקבע בתודעה הציבורית. חלק ממורכבות אישיותו עלה בשעתו עם פרסום ספרו של סטיב זיפרשטיין “נביא חמקמק” ‏(עם עובד, 1993‏). הדימוי ההומניסטי והליברלי של אחד העם, שעשה אותו חביבם של אנשי שמאל בישראל ובתפוצות, נסדק מעט למקרא ספרו של זיפרשטיין, המתאר דמות לא כל כך סובלנית.

בנישואי בתו הצעירה רחל לעיתונאי הלא־יהודי מיכאיל אוסורגין, למשל, ראה אחד העם אסון נורא, והוא ניתק את הקשר איתה. אוסורגין הסכים להתגייר ואף עבר טקס גיור רפורמי. הדבר לא פייס את אחד העם, והוא שלל גם את האפשרות שאוסורגין יתגייר גיור הלכתי. לדבריו, בעיני יהודי לא־דתי כמוהו אין משמעות לאקט הפורמלי של הגיור, שכן גם אחרי מאה שנות גיור “גוי נשאר גוי”, וספק אם “ישנה את נשמתו מבפנים”. הוא נרתע מן ה”גוי” והצדיק את קשיחותו “מסיבות לאומיות עמוקות”. את ההתנגדות היהודית לנישואי תערובת כאשר היהודים הם מיעוט בגולה אפשר להבין, אך השלילה העקרונית של נישואים כאלה גם במקרה שהצד הלא־יהודי מוכן להתגייר מותירה טעם מר.

אתנוצנטריות ושנאת זרים

עתה בא פרופ’ יוסי גולדשטיין וכינס את מסמכי היסוד של הוויכוח הגדול בין אחד העם להרצל, שנפתח במאמר ביקורת חריף ביותר שפירסם אחד העם ב–1902 ב”השילוח” על הרומן האוטופי של הרצל “אלטנוילנד”, שמתאר איך תיראה ארץ ישראל יהודית ב–1923. המאמר עורר סערה עצומה בתנועה הציונית הצעירה והחלשה. גולדשטיין מביא כאן בשלמותו את המאמר הארוך, יחד עם עשרות תגובות - מאמרים ומכתבים שנכתבו במקורם בשפות שונות - הקשורות בפולמוס הזה. התמונה הכללית מגלה לנו אחד העם שרובנו לא הכרנו.

עיקר ביקורתו של אחד העם על “אלטנוילנד” ידוע למדי. בעיניו, חסר ממד תרבותי יהודי ספציפי בחברה העתידית שהרצל מתאר; אין בה מקום מרכזי לתרבות העברית, והיא מנסה מדי להידמות לתרבות המערב־אירופית, שהרצל עצמו היה בן בית בה. בדברים אלה יש מידה לא קטנה של אמת, גם אם מביאים בחשבון שהיא מייצגת את עולמו הסגור של יהודי יוצא עיירה מזרח־אירופית מול היהודי המערבי, ה–Westjude.

אבל קריאה דקדקנית במאמרו של אחד העם מגלה היבטים מורכבים יותר, ואף שלא נעים להודות בכך, מתברר כי מעבר לביקורת על היסודות הקוסמופוליטיים ב”אלטנוילנד”, יש מידה גדולה של אתנוצנטריות ושנאת זרים בדבריו של אחד העם.

מצד אחד הוא מבקר את הציונות המדינית וטוען שאין לה מה להציע מבחינה תרבותית; כל כולה מתמקדת בצד הפוליטי, ולפי אחד העם הוא טפל לעומת החזון של מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל. לא כאן המקום להיכנס לשאלה, שאחד העם מעולם לא התייחס אליה, כיצד אפשר ליצור בארץ מסה קריטית של יהודים, החיונית לפיתוחה של תרבות יהודית, מבלי שתהא לתנועה הציונית שליטה כלשהי - אם לא על הארץ, אזי לפחות על אפשרויות ההגירה אליה.

מה בדיוק מפריע לאחד העם ב”אלטנוילנד”? הרשימה ארוכה. הרצל מתאר בהתפעמות את הישגי הטכנולוגיה האירופית - חשמל, טלגרף, רכבות מהירות - המיושמים בארץ. אחד העם מוצא בזה פסול: “לא חידשו כאן היהודים כלום... רק מה שראו מפוזר ומפורד אצל עמי ההשכלה של אירופה ואמריקה, אותו חיקו וחיברו יחד” ‏(במקום אחר הוא קורא לזה “חיקוי של קופים”‏). מכאן הוא מסיק שהרצל סבור כי מה שנוצר בארץ שייך לכל העולם - דבר שאין לו יסוד ב”אלטנוילנד” - ואילו הוא מתנגד לכך שבמדינת היהודים יהיה שוויון לכל האזרחים “ללא הבדל דת ולאום”.

אחד העם טוען כי העיקרון של “ללא הבדל דת ולאום” - ולא שיבת היהודים לארצם ועצמאותם - הוא “הרוח החיה” של “אלטנוילנד”. אחד העם מתרעם על כך כי חיפה “בכללה עושה רושם של עיר אירופית”. יתר על כן, קשה לאחד העם התיאור כי “בכל ערי הארץ נמצאים בתי תפילה של נוצרים ומוסלמים, ופה בחיפה, וכן בשאר ערי החוף - גם של בודהיסטים וברהמינים”. במלים אחרות, ארץ ישראל של הרצל אינה נראית כמו עיירה יהודית מזרח־אירופית או גטו תרבותי יהודי. אחד העם צודק שמעמד העברית ב”אלטנוילנד” אינו ברור לגמרי: אין היא הלשון הייחודית, אבל ברור שיש לה מהלכים בארץ. אחד העם אמנם מודה כי יש בחיפה “תיאטרון לאומי”, אך מפריע לו כי מתקיימים בה תיאטראות בלשונות אירופיות או בתי אופרה איטלקיים.

רק כוהן קתולי חסר

הרצל מתאר כיצד הפיתוח הכלכלי מסייע גם לקידומה של האוכלוסייה הערבית. בנימה של לגלוג מתאר אחד העם כיצד בנסיעה מחיפה לטבריה רואים האורחים “שדות פוריים, גנות ופרדסים וכפרים נאים של ערבים עם בתי מסגד לבנים ויפים”, ותוהה כיצד התאפשר פיתוח יפה זה בצד קליטתם של המוני עולים יהודים.

ב”אלטנוילנד” יש שוויון זכויות לכל תושבי הארץ, ללא הבדל גזע ודת, והמאבק על זכויותיהם של התושבים הערבים הוא מוקד העלילה הפוליטית של הספר. הרצל מתאר כיצד מגיע לארץ עולה חדש, רב בשם ד”ר גאייער, ומקים מפלגה חדשה הדורשת לשלול מן התושבים הלא־יהודים את זכויות האזרח, מפני שזו ארצם של היהודים בלבד. בעת עלילת הרומן מתקיימות בארץ בחירות לבית הנבחרים ‏(“הקונגרס”‏), ומשתתפים בהן כל האזרחים - גברים ונשים, יהודים ולא־יהודים. אחד התיאורים הדרמטיים ברומן מתמקד באסיפת בחירות באחד הכפרים בצפון הארץ ובנאומים של תומכי המפלגה הגזענית. הגזענים היהודים נוחלים מפלה, וברור כי דמותו של הגזען היהודי ד”ר גאייער היא תמונת ראי של ראש עיריית וינה האנטישמי, ד”ר לואֶגר, שהביא את הרצל להתייאש מסיכויי היהודים לשוויון זכויות באירופה.

עניין עקרוני זה, של ויכוח מהותי על זכויות הלא־יהודים ב”אלטנוילנד”, נדחק בביקורתו של אחד העם לקרן זווית. הוא מציין בקצרה ובאירוניה כי “לאחר דרשות ארוכות ובהתלהבות עצומה בה מגינים על ‘העיקר הגדול’ ‏(של ‘ללא הבדל דת ולאום’‏) סוף סוף מכירים האיכרים את האמת ו’הליברלים’ שלנו מנצחים” ‏(המרכאות במקור‏). ברור שאחד העם לא נלהב משוויון הזכויות הזה, ואולי נוטה ‏(קצת‏) לדעתו של גאייער, שמתואר על ידו כמי שדורש “לא להכניס חברים חדשים לחברה שאינם מבני ישראל”. זה תיאור קצת מסולף, שכן גאייער דורש ליטול מן הלא־יהודים את הזכויות השוות שכבר יש להם.

אחד העם מתעלם מכך כי בוויכוח על זכויות האזרח השוות מזכיר הרצל לא רק נימוקים אוניברסליים, אלא גם את הציוויים “חוקה אחת תהיה לכם ולגר” ו”זכור כי עבד היית במצרים”. ציטוטים אלה לא נוחים לאחד העם, כי אינם עולים בקנה אחד עם טיעונו כי אין יסודות יהודיים ב”אלטנוילנד” של הרצל.

אתנוצנטריות וקסנופוביה מלוות גם את ביקורתו של אחד העם על התיאור ברומן של ליל סדר המתנהל כהלכתו בטבריה. בליל הסדר הזה מסופר לא רק ביציאת מצרים, אלא גם ביציאת מצרים המודרנית - ההגירה ההמונית של יהודי אירופה לארץ ישראל. אין דעתו של אחד העם נוחה מכך שבטבריה רואים האורחים לא רק בתי כנסת, אלא גם “בתי מסגד נאים, בתי תפילה עם הצלב הקתולי והיווני”.

גם לא נוח לו כי מי שמנהל את הסדר הולך אל המנזר הפרנציסקני בעיר להזמין את אב המנזר לליל הסדר. אחד העם מוסיף באירוניה כי “יש להם כבר בין הקרואים גם מוסלמי, גם כוהן רוסי וגם כוהן פרוטסטנטי, ועוד יחסר אפוא כדי שיהיה העיקר הגדול שלם גם כוהן קתולי”.

גם תיאור האקדמיה היהודית ב”אלטנוילנד”, המתקשרת עם אקדמיות אחרות בעולם כנושאת המורשת התרבותית הכלל־עולמית, מטריד קצת את אחד העם, שכן היא “חיקוי לאקדמיה הצרפתית”. במקום אחר מביע אחד העם זלזול במימרה האוניברסלית “שום דבר אנושי לא זר לי”.

העיירה היהודית על הגב

לשיא לא נעים מגיעים הדברים אגב תיאור המעבדה לחקר המלריה, שהרצל מתאר בגאווה רבה ב”אלטנוילנד”. הרצל מוסיף וכותב שבארץ ישראל כבר הודברה המחלה, אבל על היהודים לדאוג עתה לרווחתם של השחורים באפריקה: “בעיה אנושית אחת עוד לא נפתרה, ורק יהודי יוכל להבין את מלוא משמעותה - אני מדבר על בעיית השחורים. כי כל בני האדם ראויים למולדת”.

אחד העם מלגלג על הדברים ועל היהודים שדואגים לעוד “עם אומלל אחד שלא בא אל המנוחה, הוא עם הניגרים”.

בהקשר זה מסכם אחד העם את משפטו על הציונות המדינית ועל הרצל: “ובכן, אנו יודעים מהו סוף האידיאל של הציונות המדינית, כפי שהוא מצויר בדמיונו של המנהיג הראשי... הנה הבקטריולוג שטיינעק ‏(=ראש המעבדה‏) מצר על גורל הניגרים ומקדיש כוחו להסיר המכשולים מעל דרך שיבתם לארצם, והכל בשם הציונות. לפי זה הרי נוכל לצייר לנו תנועה ניגרית, שבראשה עומד מנהיג הציונים, והוא כותב אלטנוילנד לצייר בחוש את הגשמת האידיאל הניגרי לאחר עשרים שנה - ואנו שואלים אפוא: במה תהיה אלטנוילנד הניגרית שונה מזו של הציוניות עתה?” ממש לא מקובל על אחד העם שהיהודים, לאחר שירווח להם, ידאגו גם לעמים אחרים, והוא מסיים את מאמרו בתקווה שבניגוד למה שנאמר ב”אלטנוילנד”, תתרחש בעתיד “תחיית ישראל שתהא באמת תחיית ישראל, ולא תחיית הניגרים”.

האדם הוא אכן תבנית נוף מולדתו. הרצל גדל באווירה הליברלית של אירופה המערבית, אימץ את ערכיה והיה למבקר חריף של כישלונה בהבטחת שוויון זכויות ליהודים: ב”אלטנוילנד” ביקש לממש, בהקשר יהודי, ערכים הומניסטיים ואוניברסליים אלה.
לעומת זאת, אחד העם, יוצא העיירה היהודית במזרח אירופה, נושא על גבו את כל ההסתגרות היהודית ההיסטורית, שהיתה חיונית להישרדותם של היהודים בארצות הגולה והמצוקה, אך הוא אינו מסוגל להבין כי בעת שחרורו של העם היהודי והשגת ריבונותו המדינית הוא ישתחרר גם מנטל הגנתי זה. טעם מר נותר מביקורתו על החזון הליברלי של הרצל ב”אלטנוילנד”.

שאלות היפותטיות היסטוריות הן תמיד מסוכנות. אבל מותר להניח כי אם הרצל היה חי בקרבנו, אפשר לנחש מה היתה עמדתו ביחס לדמותה הליברלית והדמוקרטית של ישראל היום. לגבי אחד העם קשה, לצערי, לתת תשובה ברורה.

פרופ’ שלמה אבינרי, שנבחר לאחרונה לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, הוא מחבר הספר “הרצל” ‏(הוצאת מרכז שזר‏)

אז בעד מי את/ה - הרצל או אחד העם? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו