בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעד האקזוטיקה: על אנשים משום מקום ומכל מקום

ספרו של גבריאל לוין, "הקצה המפותל של הדיונה, מסעות בלבנט" והספר "החתול של ארול גוני" הם ספרים מכאן שאינם מכאן, כלומר לבנטיניים אותנטיים

7תגובות

The Dune’s Twisted Edge
Journeys in the Levant
By Gabriel Levin
2013, University of Chicago
Erol Guney’s Cat
Erol Guney by Himself
Journalist, Translator, Immigrant, Lover
Edited by Anne Eleonore Guney. Dolman Scott, 2012


מצאתי את ספרו האנגלי של גבריאל לוין, “הקצה המפותל של הדיונה, מסעות בלבנט” בתוך דיונה של ספרים שנידונו לזריקה באחד המשרדים במערכת “הארץ” שאליו הגיע בטעות. ולמראה המלה “לבנט” שבכותרתו וחיבקתי אותו כמוצא קרוב משפחה אבוד. נזכרתי במפגש אחד, לפני כמה שנים, עם הבעלים של בית הוצאה ירושלמי אנין ושמו “איביס”, שלוין נמנה עמם, המוציא לאור ספרים מוקפדים באנגלית הקשורים בדרך זו או אחרת לאזורנו, רובם חסרי סיכוי מבחינה מסחרית, כגון ספרי השירה של המשורר הירושלמי הרולד שימל, או תרגומים לאנגלית של שירי טהא מוחמד עלי, משורר נצרתי צנוע, בעל חנות מזכרות בעיר העתיקה שבלעדי לוין מי יודע אם היה מישהו יודע על קיומו.
בהקדמה לאוסף סיפורי המסע שלו בלבנט מספר קצת לוין על עצמו. ככל הלבנטינים האותנטיים הוא איש משום מקום ומכל מקום. אמו היתה סופרת צרפתייה ושמה טרסקה טורז ואביו, מאיר לוין, היה עיתונאי יהודי אמריקאי. הוא נולד בצרפת, חי ולמד בארצות הברית, ובישראל לא הכיר בו משרד הפנים כיהודי, אך הדבר לא מנע ממנו לקשור את חייו עם הארץ ועם תושביה, ובייחוד עם אלה המרתקים, הזרים והמוזרים שבהם, החיים כאן וכותבים בשפות שלא מכאן. הזרות של לוין, שהיתה כפויה בחלקה ובחלקה רצונית, עשתה אותו למתבונן חד־עין, לפעמים יותר ממי שמתהלכים כאן כבעלי הבתים של המקום.

בייחוד משמח היה לגלות שלוין אינו הולך שולל אחר צווי האופנה שהשליטו חוקרי הפוסט־קולוניאליזם שגזרו כרת על כל מי שיהין להביט על המזרח התיכון כעל מקום אקזוטי. הספר הזה הוא בעד האקזוטיות, כסוג של חיפוש העצמי באמצעות יציאה מתמדת מן העצמי. הוא טוען שלעתים, רק במבט שיש בו הזרה כלשהי, אפשר להבין לעומקו את המקום הזה הקרוי הלבנט.

חדור באמונה זו הוא יוצא למסעותיו הלא־רחוקים גיאוגרפית, שכן רובם מתרחשים בארץ ישראל - בשטחי ישראל, פלסטין וירדן. אך מבחינה אינטלקטואלית הם רחבי ידיים וכוללים בהם את המיתולוגיות של מסופוטמיה, את תרבויות יוון, רומא וביזנטיון, כתבי נוסעים אירופאים ואמריקאים ‏(כגון הרמן מלוויל‏) לארץ ישראל, וכתבי משוררים בני זמננו, שתלישותם במקום מסקרנת אותו ומתכתבת עם תלישותו שלו, כגון נח שטרן, אותו משורר יהודי אמריקאי ארץ ישראלי מוזר, שהואשם בניסיון לרצח בקיבוץ שגר בו.
לוין כותב את מסותיו־מסעותיו בדרך כעין־אסוציאטיבית של ערבסקה: פרט שהוא רואה בשטח מעורר בו הרהורים עליצירה ספרותית הקשורה באותו פרט, ומהיצירה, שהוא מתרגם לאנגלית ומצטט, מתגלגל מבט על פרט נוסף בשטח וכן הלאה. כמובן, שכדי לעקוב אחר השתלשלות העניינים דרוש קשב תרבותי ומטען של השכלה כללית.

פרק כזה עתיר ערבסקות אינטלקטואליות הוא הפרק “Galilean Centos”, המחייב תחילה את קוראו לדעת מהו - cento ז’אנר שהיה בשימוש נרחב ברומי ובביזנטיון והיה מעין חיקוי־עיבוד של קטעים משירת הומרוס. הפרק, ששלדו העלילתי הוא ביקור בחמת גדר עם חבר ערבי־גלילי, מתעבה והולך תוך כדי המסע ליער של הגיגים ואסוציאציות, על המשורר היווני הארוטי ולעתים אף הומו־ארוטי, מֶלֶאַגרוס, שהיה יליד גַדַרָה, הסמוכה לחמת גדר, והנמצאת כיום בתחום ירדן, ועל הקיסרית־המשוררת הביזנטית אאודוקיה, אשת הקיסר תיאודוסיוס השני, שהורחקה מהחצר בקונסטנטינופול בשל חשד לניאוף, והתאהבה בארץ ישראל ובירושלים, ודאגה לשיקום חומותיה, והשאירה אחריה cento פרי עטה במרחצאות של חמת גדר.

המִדבּר מדַבֵּר אל לוין ובדומה לסופר המסעות הבריטי ברוס צ’טווין שנסע במדבריות אוסטרליה בעקבות שירת המדבר והנוודים האבאוריג’ינים, כך חוקר לוין בתרבות הבדווים של הנגב, במסורות השירה העתיקה שלהם, וטווה מהן חוטים המובילים עד ימינו, עד למשוררים עכשוויים. ובכל נגיעה כזאת בעתיק מוצא לוין השתקפות בעכשווי ביותר. ובנוודות הבדווית מוצא הוא הד לנוודות האינטלקטואלית שלו, ולאל־זמניות של הלבנט, שהוא הוויה שחיה לנצח, והמיתוסים שלו פושטים צורה ולובשים צורה אך נשארים ביסודם כשהיו.

הוא מזהה שלושה סוגות יסוד של הלבנט: ה”קטבאסיס”, סוגת הירידה לשאול, שהיא גם הירידה לים, ותחילתה במיתוס המסופוטמי של ירידת איננה לשאול ושל מות דומוזי ‏(תמוז‏) ותחייתו. וסוגת ה”קצידה”, אותו מבנה שיר ערבי קדמוני תלת פרקי, שתחילתו בקינה על חורבן, אמצעו מסע וסופו התפארות בניצחון. והערבסקה, שהיא המטאפורה של עצם מה שעושה לוין בספר הזה: נוסע בשווה במרחב ובספרות, וטועם פעם מזה ופעם מזה, ואין לו דבר מן הדוגמטיות של אלה הגוזרים מה מותר ומה אסור לחוות כדי שלא להיתפס כ”אוריינטליסט”.

על כן כל כך חשוב הספר הזה, המראה שהיופי העמוק של אתרים שנקרים בדרכו של הנוסע בלבנט אין מצוי תכופות בהם כשלעצמם אלא עומד על היכולת להתבונן בהם כציוני דרך ספרותיים וכתזכורות של תרבות.

נוסטלגיה פשוטה - אולי גם אקזוטיקה - היא שהניעה את איש העסקים דן רביב, מי שהיה בעבר כתב טלוויזיה ומגיש תוכניות בערוץ 1, ליזום את הוצאתו לאור באנגלית של הספר הזה, “החתול של אֶרוֹל גוּנֵיי”, המצייר את דיוקנו של עיתונאי ואיש רוח ישראלי ‏(וקודם לכן טורקי וצרפתי‏) נדיר ולא נודע לרבים, שהחליף שמות וזהויות כזיקית, וחייו נותרו אפופי מסתורין עד היום, שלוש שנים אחרי מותו.

בשמו העברי אראל גינאי עבד שנים רבות ככתב החוץ של “ידיעות אחרונות”. בעיתונות הצרפתית נודע בשם “אַלֶן גִינֵה”, ובטורקיה של שנות הארבעים והחמישים התרועע בחוגי האוונגרד האמנותי והספרותי של טורקיה והיה דמות בולטת בחבורה ושמה “המסע הכחול”, המקבילה במשהו לתנועת העברים הצעירים או “הכנענים” שלנו. ושם היה שמו אֶרוֹל גוּנֵיי ‏(Guney‏). אך מי שסבור כי זה היה שמו האמיתי טעות בידו. הוא נולד ב–1914 באודסה למשפחה יהודית וקיבל את השם מיכאל רוטנברג.

גינאי חי חיי עיתונאי שגרתיים לכאורה בדירת שיכון ברחוב הטייסים ביד אליהו. אבל אין מי ממודעיו שהיה יכול לדעת שחברם חי למעשה במעין ביגמיה, וכי לצד אשתו, זו שחי אתה בארץ, היתה לו מאהבת בפאריס, שילדה לו בת, אלאונור, והיא זו שערכה את הספר הזה, המבוסס בחלקו על שיחות שלה עם אביה, ובחלקו על שיחות עם שני עיתונאים טורקים שכבר התפרסמו לפני כשבע שנים בספרון, שזכה להצלחה לא מבוטלת בטורקיה, באשר גינאי־גוניי נשאר העד היחיד כמעט שיכול לספר על תקופת הזוהר של הניסיון לבנות תרבות טורקית חילונית יש מאין ולהפיץ השכלה מערבית בטורקיה.

בימי זוהר קצרים אלה, גוניי־גינאי קיבל עליו לתרגם את הקלאסיקה הרוסית לטורקית ועשה זאת בהצלחה מרובה. הוא גם תירגם מחזות אינספור מצרפתית ובתקופה מסוימת ריכז את כל פרויקט התרגומים הממשלתי מספרות העולם לטורקית. אלא שאז התחלף השלטון בטורקיה בהפיכה צבאית. כל מי שזוהה עם המשטר הישן, הנאור, נחשד בשמאלנות. גוניי גורש למחנה ריכוז במזרח טורקיה, ובדרך לא דרך הצליח להימלט לצרפת אך לא מצא שם את מקומו כעיתונאי, ולא נותרה לו ברירה אלא לעלות לישראל.
בשטף הזיכרונות שרשמה מפיו בתו בשנה האחרונה לחייו משובצים שמות הזכורים רק למתי מעט. גינאי מספר על בדידותו האינטלקטואלית כאן, שהופרה לפעמים בביקורים של חברים לשעבר מטורקיה. מהם שירתו כאן כדיפלומטים. מרתקים הפרטים שהוא מספר על חוויותיו ככתב של סוכנות החדשות הצרפתית “פראנס פְּרֶס” בעת מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים. פרק גדול מיוחד לפגישותיו עם דוד בן גוריון, שהיה מהיחידים שראו דברים נכוחה ולא נשבו באווירת האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים.

במשך רוב שנות עבודתו נשאר גינאי ברשימה השחורה של העיתונאים בטורקיה ולא הותר לו לחזור אליה. אך אהבתו וגעגועיו אל הארץ שהיתה מולדתו הראשונה לא שככו. וגם מולדתו, או לפחות האליטה האינטלקטואלית שלה, לא שכחה אותו, ומונה אותו עם האבות המייסדים של התרבות הטורקית המודרנית. קורות חייו שזורות בחיי המשוררים הגדולים של טורקיה, כגון אורהן וֶלי־קַניק, שהיה עמיתו לאותו מפעל תרגום של ספרות העולם לטורקית, וחברו הטוב, והוא אף הקדיש לו - ולחתול שלו, שלימים עלה לישראל יחד עם בעליו - מחזור שירים נודע, “החתול של ארול גוניי”.

לקראת סוף הספר מדווחת הבת, אלאונור, על ביקור של אביה הישיש באיסטנבול ב–1990 ועל עמידתו מול אנדרטה שהוקמה לזכר המשורר אורהן וֶלי־קניק שמת זה מכבר. וכך אומר גינאי לפסל: “אורהן, אני נזכר בך היום אפילו יותר מאי פעם. ברור לי למה: אתה הקשר העיקרי שלי עם השפה הטורקית האהובה עלי כל כך. בישראל, אין לי הרבה חברים קרובים המדברים טורקית. שירתך היא הדבר היחיד שיש לי כדי לקיים את הקשר עם הטורקית”.

בפרק האחרון בספר מובא מבחר של מאמרים ספרותיים שפירסם גוניי בשנות הארבעים בטורקיה על הספרות הרוסית. בקיאותו בספרות זו היתה אחת הסיבות לכך שנחשד בקומוניזם על ידי המשטר הצבאי שתפס את השלטון בטורקיה בסוף שנות החמישים; הוא שמשפחתו נמלטה מרוסיה בשל היותה אנטי קומוניסטית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו