שחר אילן
שחר אילן

בשם התבונה: שיחות עם חבר הכנסת הרב חיים אמסלם
ארי איתן. הוצאת ידיעות ספרים, 288 עמ’, 98 שקלים

מעולם לא העליתי על דעתי שייצא לי לכתוב על ספר ששרפו אותו. חייבים להודות שעצם הרעיון שאיש חינוך, על פי הפרסומים ראש ישיבה, הורה לשרוף ספר, הוא בלתי נסבל. מצד שני, רק חסד עשה אותו ראש הישיבה עם חיים אמסלם, המתמודד בבחירות לכנסת ונמצא על סף אחוז החסימה. אילו רק טרחו תלמידיו של אותו ראש ישיבה לצלם את האירוע ולהעלותו ליוטיוב, אולי היו מבטיחים ל”עם שלם” את המנדט המוסף.

אני ממליץ לרוץ ולקרוא את “בשם התבונה” ‏(לא שם מוצלח לטעמי‏) לא משום שחשוב לקרוא את ספר הבחירות של הרב אמסלם, או של איזשהו מועמד אחר. “בשם התבונה” הוא ספר חובה משום שהוא הספר הטוב ביותר והאמין ביותר על משבר החברה החרדית שיצא לאור זה שנים. אפשר לכנות אותו “כל מה שרצית לדעת על הבעיות הקשות של החברה החרדית ולא היה אף חרדי שיסכים לספר לך”. עכשיו יש. זה כתב אישום חריף נגד ההשתמטות של חלק גדול מהחברה החרדית מהצבא, מהעבודה, מהשכלה ומשותפות במפעל הציוני. זה כתב אישום נגד ש”ס, שבמקום להחזיר את עטרת המתינות הספרדית ליושנה נהפכה לנגזרת של הקנאות החרדית האשכנזית.

הספר כתוב כשורה של שיחות או ראיונות שערך המחבר ארי איתן עם אמסלם. אפשר לטעון שספר ראיונות עושה למחבר חיים קלים. אבל בזמן הקצר שעמד לרשותו אפשר גם להבין למה בחר בשיטה הנוחה הזו. זה לא רק ספר קל לכתיבה, אלא גם קל לקריאה. אמסלם מתאר את הבעיות ומדגים אותן בשפה פשוטה וציורית. איתן דואג להוסיף רקע ולבאר מושגים. בדרך כלל קשה להאמין לפוליטיקאים חרדים כשהם אומרים לנו שכל מי שלא לומד צריך לשרת בצבא; בפועל הם מחפים בדרך כלל על רבבות שלא לומדים ולא משרתים. כשהם אומרים לנו שהם מגנים כל אלימות בהפגנות, אנחנו יודעים שהם יעשו הכל כדי לשחרר את מעט הבריונים שנעצרו. כשהם אומרים לנו שבשום מקום לא מכבדים נשים כמו בחברה החרדית, אנחנו לא יודעים אם לצחוק או לבכות.

הרב חיים אמסלם בתל אביב. קל לקריאה צילום: תומר אפלבאום

לאמסלם קל להאמין, גם משום שהוא לא מהסס להטיח ביקורת כלפי פנים, גם מפני שאנחנו אוהבים לשמוע את מה שהוא אומר וגם בגלל המחיר הכבד ששילם כדי לומר את הדברים. הוא הודח מש”ס ונודה, ילדיו אינם מתקבלים למוסדות חינוך חרדיים ‏(לאור מה שהוא אומר בספר על החינוך החרדי, אולי זה דווקא לטובתם‏) ועל המתפללים בבית הכנסת שלו מופעל לחץ כבד לעזוב. אמסלם מודה בספר שבעבר הגן על חברת הלומדים החרדית כמו כל עסקן חרדי, ואף עמד בראש כולל אברכים בעצמו. “גם אני עברתי שטיפת מוח... מותר ואף רצוי מאוד שלאדם תהיה היכולת לומר: ‘טעיתי’”!
בספר הוא לא מתייחס לדעותיו המדיניות. בסופו של דבר הספר פונה במידה רבה לבוחרים מהמרכז והשמאל. אמסלם מעדיף להעביר מסר שהוא מתמקד בנושאי דת ומדינה, ולכן דעותיו בנושאים אחרים פחות חשובות.

הוא מתנסח בבוטות ומספק כותרות רבות. “יש יותר מתחזים ללומדי תורה מאשר לומדי תורה באמת ובתמים”, הוא אומר. “מאחר שאברכים רבים מאוד מסתופפים בכוללים בעיקר מפני שאין להם ברירה אחרת, אין להתפלא מדוע במהלך שהותם בכולל הם נוטים לצאת להפסקות תכופות של שתיית קפה, שיחות טלפון ארוכות, דיונים פוליטיים מסעירים וסידורים בבנק”.

אחד המיתוסים שהחברה החרדית מנסה לשמר הוא האגדה על הצלחת החינוך החרדי - אף על פי שאחוזי הנשירה מהחינוך החרדי גבוהים יותר מאשר בכל מערכת חינוך אחרת. אמסלם לא עושה הנחות: “אנחנו שומעים על ילדים חרדים שהמערכת קטלה את נפשם באופן זה או אחר, לרבות באופן שקשור לנושאים שהשתיקה יפה להם ‏(תרגום לחילונית: התעללות מינית בקטינים - ש”א‏), ואין להתפלא מדוע רבים מהתלמידים האלו נושרים במוקדם או במאוחר”. הסיבה העיקרית לנשירה, לדברי אמסלם, היא “השיטה הלקויה שעליה מבוסס החינוך החרדי... הסבורה שכל התלמידים החרדים, בייחוד בני עשרה, חייבים ללמוד תורה מבוקר עד ערב”.

לבו הפוליטי של הספר, אבל לא בהכרח החלק המעניין ביותר שלו, הוא הפרק העוסק בעשרת חטאי ש”ס. בין החטאים: “ש”ס היא אלופת ההרשעות הפליליות”, “ש”ס רואה במדינת ישראל פרה חולבת” ו”ש”ס מתנגדת נחרצות ללימודי ליבה וגורמת לבערות ולעוני”. אבל נראה שהחטא העיקרי בעיניו של אמסלם הוא חטא מספר 1: “ש”ס הופכת את הספרדים לליטאים”, או כפי שאמסלם קורא לאנשי ש”ס “ספרדו־ליטאים”. החטא הזה משתלב עם חטא מספר 8: “ש”ס כפופה לאדוניה הליטאים”. לדבריו, “בחלוף השנים היא הפכה לשפחה יותר ויותר נקלה”.

עשו לנו לייק - ומיטב ביקורות הספרים ינחתו ישירות אצלכם בפייסבוק

מרתק במיוחד מה שיש לאמסלם לספר על האופן שבו צומחים גדולי תורה, ומי הם המחליטים באמת במפלגות החרדיות ‏(רמז: לא הרבנים‏): “נער הייתי וגם מעט זקנתי ולהלן מה שלמדתי על האופן שבו פועלת השיטה: יש אדם שלכל הדעות הוא צדיק אמיתי, שכל ימיו למד אך ורק תורה... מבלי להתעניין ולהתעמק בענייני העולם הזה. עד אשר בשלב מסוים... עסקן חרדי נמרץ זיהה שלאותו רב יש את הפוטנציאל להיות מוצג כגדול הדור, אשר חובה לכולם להישמע להוראותיו בכל תחום, החל בעניינים רפואיים וכלה בעניינים פוליטיים. וכך, בהגיע אותו רב לגבורות, שולף אותו העסקן ממחבואו, מציג אותו כגדול הדור ומתחיל לנהל אותו ולדבר בשמו”. “המנהיגים האמיתיים של הציבור החרדי”, מסכם אמסלם, “הם עסקני חצר ולא אותם רבנים צדיקים ותלמידי חכמים שלצערנו רק משמשים ככלי בידי הסובבים אותם, מי יותר ומי פחות”.

ואיך זה עובד בש”ס, שממנה בא אמסלם? “עם השנים התברר היטב שהגוף המכונה מועצת חכמי התורה הוא למעשה גוף שמשמש חותמת גומי להחלטות של הרב עובדיה יוסף, אשר הוא עצמו משמש לעתים קרובות חותמת גומי להחלטות של הפוליטיקאים של ש”ס”. בסופו של דבר הספר גם משקף את הטרגדיה האישית הקשה של אמסלם. “לא אגזים אם אומר שחשתי שפעמי גאולה ממשמשים ובאים כששמעתי על הקמת ש”ס”, נזכר אמסלם. “ראיתי בה את הגוף שיש ביכולתו לשפר באופן משמעותי את מצבם ואת תדמיתם של הספרדים”. לדבריו, “תנועת ש”ס של העת הנוכחית היא סיפור של חלום ושברו, בגידה בבוחרים, ציניות ורמייה”.

אמסלם מספר שבעבר היה מקורב לרב עובדיה יוסף. “נכנסתי אליו לשיחות באופן תדיר, והוא ראה בי בר שיח מוערך בנושאים הלכתיים, הייתי החזן הקבוע בבית הכנסת בביתו. הוא ציטט אותי בספריו כמה פעמים”. היום, אומר אמסלם, “הרב יוסף שבוי בידי חבורה שמנצלת אותו לצרכים פוליטיים ועסקיים”.

הוא אומר שקשה לו לסלוח לרב יוסף על ההתקפה הפרועה נגדו. “הייתי מצפה ממנו ליותר חמלה, לפעול יותר במתינות, לא להיות מושפע משקרים והסתה ולא לגזור עלי גזר דין כה חמור וכה לא מידתי שמשמעותו חיסול והוצאה אל מחוץ למחנה... בעצמו לקח את הגיליוטינה והניח אותה על צווארי”. זה לא הדבר היחיד שעליו הוא לא סולח. קשה לו לסלוח לרב יוסף גם “על שניפץ את חלום נעורי, חלום שראה בו את גדול הדור הספרדי שירומם באמת ובתמים את קרן הספרדים”.

הכותב הוא מחבר הספר “חרדים בע”מ, התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק”. בעבר היה פרשן “הארץ” לענייני חרדים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ