"פנטזיה של מדינה": מה עושים צלמים במגורי הבנות

בחינת צילומי חיילות מגלה את המקום המרכזי של צה”ל בהפצת נורמות מגדריות ומיניות בחברה האזרחית בישראל

גלעד מלצר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גלעד מלצר

פנטזיה של מדינה: תצלומי חיילות צה”ל וארוטיזציה של המיליטריזם האזרחי בישראל
חוה ברונפלד־שטיין. הוצאת רסלינג, 245 עמ’, 89 שקלים

נשים שירתו בתפקידים שונים בצבאות העולם קרוב ל–4,000 שנים. עד למאה האחרונה הן נמצאו לרוב בתפקידי תמיכה ושירות, וברוב המקרים, לא כחלק מגיוס כולל של עם או קהילה. הפריבילגיה הזו, באירוניה למחצה, נשמרה לגברים. במאה ה–20, בשתי מלחמות העולם ובעיקר במלחמה השנייה, נקראו יותר ויותר נשים לשירות. המקרה הקיצוני ביותר היה בצבא האדום, שבו הנשים היו שותפות פעילות כלוחמות. אך כפי שטוענת חוקרת התרבות חוה ברונפלד־שטיין, האישור בכנסת הראשונה “היווה את הבסיס המשפטי לתופעה יוצאת דופן לזמנה: גיוס חובה לנשים ולגברים מגיל 18”. יתרה מזאת, “מאז אותו חוק ובעטיו יש לגיוסן של נשים ולאופני שירותן הצבאי תפקיד מכריע בעיצוב יחסי צבא וחברה ובאופני התפרשותו של ה’מיליטריזם האזרחי תרבותי’ בישראל”.

ספרה הצנוע והחשוב של ברונפלד־שטיין, עיבוד של עבודת הדוקטור שלה, אינו מתיימר לבחון את התופעה של גיוס חובה לנשים ואת השפעותיה ‏(והן רבות, כמובן‏) על החברה הישראלית, אלא מתמקד באספקט אחד שלו, כביכול שולי, אבל בפירוש בעל נוכחות מכרעת: הדיאלקטיקה שבה, מחד גיסא, צילומי חיילות היו בבואה של ערכי החברה הישראלית בשנים 1948–1968, ומאידך גיסא, האופן שבו צילומי החיילות שימשו מכשיר חינוכי, אידיאולוגי, והשפיעו על עיצוב אותם ערכים, או ערכים חלופיים.

זה עולם שונה, נזכיר, לפני שהיה סלולרי לכל נער/ה. מצלמה פרטית בישראל היתה מותרות, ועולם הדימויים הרשמי במדינה נשלט באופן מוחלט על ידי מערך תעמולה וצנזורה קפדני וצייתני, על אחת כמה וכמה בענייני צבא. את התצלומים בספר ‏(ובכלל את הרוב המכריע של התצלומים מן התקופה הנחקרת‏) צילמו צלמים רשמיים, או צלמי עיתונות שקיבלו הכשרה או “הכשר” של צה”ל. הדימויים, ובמיוחד דימוי החיילות, שיצרו - ומדובר, מזכירה לנו ברונפלד־שטיין, באופן גורף בצלמים־גברים - תאמו, ייצרו, שיכפלו והעמיקו את אחיזת המודל הדיאלקטי שהיא מתארת.

שוטר צבאי בודק אורך חצאית, 1969. פיתוי־הטרדה־סימון . צילום: יפפ"א

אלא שברונפלד־שטיין אינה מסתפקת במה שנראה ממרחק השנים כמעט מובן מאליו - השימוש בנשים־חיילות לצורכי תדמית, תעמולה וחינוך לאומי, והשימוש בצילום כמכשיר מרכזי בתהליך זה. בלבו של הספר היא קובעת מונח שטבעה: “מיליטריזם ארוטי”. בכל פרק היא בוחנת “את האופנים השונים המייצרים ומייצגים אפשרויות של ריגוש והנאה בהקשר למוסד הצבאי ולתצלומי חיילות”. והם רבים ומגוונים: מהתמקדות בחלקי הגוף וטיפוחו, ממש מכף רגל ועד ראש, מהנעליים, דרך הגרביונים, החצאיות מול המכנסיים, מפתחי הצווארון, וכלה באיפור, כיסויי ראש ושיער; עבור למישטור הגוף והפעלתו, הן בזמן מנוחה באוהל ‏(כשהן שרועות חצי־מעורטלות על מיטות השדה. ברונפלד־שטיין דורשת שנשאל מה עושה כאן הצלם? למי מיועד תצלום כזה? לאילו מטרות? מה התוצאה של הפצת דימויים, רשמיים, נזכיר, אלה?‏), בטקסים, במצעדים וב”סתם” הליכה נינוחה בבסיס, שהופכת מסלול פיתוי־הטרדה־סימון; וכלה במגוון המפגשים שבין הצבאי לאזרחי.

אחד הפרקים המעניינים ביותר בספר עוסק במחנות צה”ל, או כפי שברונפלד־שטיין מכנה את הצילומים, “תיאטרון של מבטים”. גם כאן נקודת הפתיחה שלה היא שפת החוק, לשון הפקודה האומרת: “שטח מגורי החיילות הוא מחוץ לתחום כל החיילים. בכל הדרגות. לא ייכנס חייל לשטח המגורים ולו גם לצורכי תיקונים, מבלי לקבל אישור לכך”. אין הרבה מה להרחיב על מופרכות התקנה, והתוצאות הצפויות מהפרתה. התקנה שם מכיוון שכפי שטען לאקאן, “מאחורי כל איסור מסתתרת תשוקה”. והתשוקה של צעירים וצעירות במחנה צבאי תמצא את פורקנה, למרות התקנות והענישה.

יתרה מזאת, מה עושים הצלמים־גברים במגורי הבנות? ועוד, כפי שרואים בכמה מן התצלומים, כשהן לא בלבוש הכי צנוע ותקני? הצלם והמצלמה, טוענת ברונפלד־שטיין, הם אלו שקיבלו אישור לתקן, לתקן את התודעה ולהתקינה על פי התקן. פעולת הצילום, כלשונה, “מטבילה את האפרטוס הצבאי בעוצמה ליבידינלית ומביאה לארוטיזציה של המרחב הצבאי”. יש שיאמרו, המרחב הצבאי אינו זקוק למצלמה ולצלמים כדי להיות טבול עד צוואר בליבידו ובארוטיקה ואף יותר מזה. אבל הספר של ברונפלד־שטיין מראה את התפקיד המרכזי של הצילום בייצור הפנטסיה והמציאות הסקסואלית בצה”ל, ואת המקום המרכזי של צה”ל בייצור והפצה של נורמות מגדריות ומיניות בחברה האזרחית בישראל.
הפקת הספר מעוררת שתי תהיות מהותיות. ראשית, הואיל והספר האינטליגנטי והתמציתי הזה עוסק בראש וראשונה בהשפעות ההדדיות של אידיאולוגיה ודימויים, מדוע התצלומים בספר, שאת חלקם צילם מיטב צלמי ישראל, הודפסו באיכות כה ירודה? ברובם קשה להבחין בפרטים שברונפלד־שטיין מתארת בדקדקנות מעוררת השראה? ושנית, מדוע ההפניות מהטקסט לדימויים מסורבלות כל כך, עד שהן בלתי מובנות? מדוע לא לציין בטקסט ליד תיאור התצלום המסוים את מספרו? יחסי טקסט ותמונה מתחילים כאן. היתר - הבחירות, הטיעונים, ואופני הניתוח - מרתקים.

גלעד מלצר הוא חוקר אמנות ואוצר

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והמאמרים ישירות אליכם

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ