בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בכפר של ג'ובאני וֶרְגָה, אבי אסכולת "הווריזם"

אצ’י טרצה הוא כפר דייגים עני בסיציליה שבו נולד הסופר ג’ובאני וֶרְגָה. בכפר הזה כתב את יצירתו הגדולה, הרומאן “בני מַלַבוֹלְיָה”, המספֵּר את מאבקם של אנשים בים שחור ואכזר. ביקור בכפר מגלה שלא הרבה השתנה שם מאז

2תגובות

האם יש לאתרים בעלי זיקה ליצירות ספרות מה להציע למבקרים? כמה מהם בהחלט מנסים: העיירה ארטקטה שבקולומביה כמעט שינתה את שמה ל”מקונדו”, בהשראת ספרו של בן המקום, גבריאל גארסיה מארקס. מפאריס ועד הוואנה פזורים “בתי המינגווי” שונים, עם מוזיאונים, ארכיונים ומסלולי הליכה מפורטים, וגם בירושלים המבקר החרוץ יכול לטייל “בעקבות” עגנון, עמוס עוז או חיים באר.

אבל מעטים הם מקומות המשמרים באורחותיהם היומיומיים את רוחה של יצירה שנכתבה לפני יותר ממאה שנה. כזה הוא הכפר הסיציאלני אצ’י־טרצה, שדייגיו מאכלסים את עלילת “בני המַלַבוֹלְיָה” לג’ובאני וֶרְגָה, רומאן שהתפרסם ב–1881 ‏(הספר ראה אור בעברית בהוצאת “כתר” ב–1983 בתרגום גאיו שילוני‏).

סיפור קריסתם הלא־נמנעת של פדרון ‘נטוני ומשפחתו נחשב אבן הראשה של הוֶרִיזְם האיטלקי ‏(מלשון Vero, “אמיתי”‏), ומקום של כבוד נודע לו בכלל מסורת הריאליזם האירופי. זירת ההתרחשות עצמה, לעומת זאת, נשכחה מלב ודווקא משום כך מסבירה פנים לתייר הספרותי.

“באותן ארבעים ושמונה שעות עשינו כל מה שאפשר לעשות באצ’י־טרצה”, כותב ורגה לידידתו הדוכסית המילאנֶזית בסיפורו הנפלא “חלום בהקיץ” ‏(Fantasticheria‏), המתורגם כאן לעברית בפעם הראשונה. “פסענו באבק הדרכים, וטיפסנו על הסלעים... השחר הפתיע אותנו בפסגת גושי הסלע שהיתמרו מתוך הים - שחר חיוור וצנוע, שאני עוד רואה לנגד עינַי, זרוּע השתקפויות סגולות רחבות, על פני ים ירוק כהה, מתהווה כלטיפה מעל חופן הבקתות, שהתנמנמו כמו מכורבלות בחול שפת הים”.

אם הנוף מתואר בליריות הגובלת בהיקסמות, הרי שאת החיים המתנהלים בו מתעד ורגה ללא כסות וללא רחם: הדייגים הדלפונים מתים בבתיהם מהזנחה ומחלות, ומזלם שפר עליהם לעומת אלה שנותרו בחיים, לרעוב ללחם ולחלץ את פרנסתם המועטה מים שחור ואכזר. השניוּת הזאת בין אדם וטבע מאפיינת את הכפר גם היום וניכרת היטב למבקר בו. בחורף אצ’י־טרצה ריק מתיירים ותשומת הלב כולה נתונה לדיג, משלח ידם העיקרי של התושבים. בשעות היום הדייגים מתקינים את סירותיהם העוגנות לאורך ה”לוּנגו מארֶה”, רצועת הטיילת הסמוכה לכפר. לאחר חצות הם חוזרים מן ההפלגה עם שללם, אל האנגר פתוח שבו מתקיים שוק דייגים תוסס.

יותר מכל השתמעות ציורית שאולי יש למונח כיום, בנוסח שווקי איכרים מעודכנים ואקולוגיים, המחזה מעלה על הדעת את האווירה והנפשות המתוארות ב”בני המַלַבוֹלְיָה” עצמו. המסחר פנימי, סיטוני ברובו, ונעשה בתערובת של איטלקית וסיציליאנית; ארגזי הדגים מחליפים ידיים במהרה ומועלים למשאיות הממתינות בחוץ. גם כאשר חוצים את הטיילת ועולים לכפר עצמו, ראייתו מבעד לעדשה שהציב ורגה כמעט בלתי נמנעת. בלב הכיכר המרכזית ‏(פיאצה ג’ובאני ורגה‏) ניצב “בית אגודת הדייגים של אצ’י־טרצה”, אשר לעומת המסעדות ובתי הקפה הריקים סביבו מתמלא שחקני קלפים בני גילים שונים.

בפנים, לצד גביעים ותעודות הוקרה, הקירות מכוסים תמונות מצילומי סרטו של הבמאי לוקינו ויסקונטי, “לה טרה טרמה”, שצולם כאן ב–1948. הסרט נחשב אחת מיצירות המופת של הניאו־ריאליזם האיטלקי, וכנהוג בז’אנר, משתתפיו לא היו שחקנים מקצועיים כי אם תושבי הכפר. הקשישים שבחבורה קמים משולחנות הקלפים ומראים לי את דיוקנם מלפני למעלה משישים שנה. החוויות מהעבודה עם ויסקונטי עדיין משמשות באצ’י־טרצה נושא לשיחות ערות, לרבות סקירת תמונות המחזור מאז, ומיפוי המתים והנותרים בחיים.
כשהשיחה נודדת אל המצב כיום, גם אם חיתוך הדיבור הסיציליאני מקשה להבין, ברור למדי שהתמונה הכללית קודרת. הדייגים מתלוננים באנחה כאובה על ה–Grossolani, כינוי רווח לסוחרי ומפיצי הדגים שתרגומו נע בין גסות רוח לארציוּת. לבאי אגודת הדייגים, דבר לא השתנה מאז יצא פדרון ‘נטוני אל הים. “אנשים חדשים - אותה מציאות”, מסכם בקצרה אחד מהם וחוזר למשחק הקלפים.

לזיקה הישירה הזאת בין עבר להווה יש באצ’י־טרצה ביטוי ממשי במרחב. בשער בית האגודה מתנוסס מונומנט המוקדש לאותם דייגים למודי־תלאות שתיאר ורגה, שההיסטוריה הפנתה להם גב. המלון הראשון בכניסה לכפר נקרא Malavoglia Inn, ויחד עם שמה של הפיאצה המרכזית ומסעדת הדגים הגדולה במרכזה - טרטוריה וֶרגה - מתבהר שהזיהוי של הכפר עם הסופר אינו מקרי או נחלת דמיונו של הקורא הזר בלבד.
מיהו אפוא אותו סופר החולש על לב הכפר מכל עבר? ג’ובאני וֶרגה הוא אמנם חלק לא נפרד מכל אנתולוגיה או היסטוריה של הספרות האיטלקית, והוא מי שסיפור משלו היה לליברית של האופרה הנודעת “קבלריה רוסטיקנה”. אך בשונה מ”ים־תיכוניים” אחרים כמו פּירַנְדֶלוֹ, הוא כמעט לא מוכר בארץ. ורגה נולד ב–1840 בקטאניה למשפחה משכילה. רוחות הריסוֹרְג’ימֶנְטוֹ המנשבות השפיעו עליו עמוקות כנער, ובגיל 15 כתב את ספרו הראשון, “אהבה ומולדת”, רומאן פטריוטי שערכו הספרותי מוטל בספק. בהמשך הוא גם שירת ארבע שנים בכוחותיו של גריבלדי, ולאחר שחרורו נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת קטאניה.

אבל חיידק הכתיבה היה חזק יותר, ואת מיטב זמנו השקיע ורגה הצעיר בעיתונות פוליטית ובספרות. בכסף שנתן לו אביו כדי להשלים את לימודיו מימן ורגה את הפרסום הראשון של ספר פרי עטו, הרומאן ההיסטורי “כורי הפחם מההר”, על מרידתם של הכורים בקלאבריה במי שהיה מלך נאפולי, המארשל הצרפתי ז’ואקים מירא.

בבחרותו, מתוך תחושה שלא יוכל לממש את שאיפותיו וכשרונו הספרותי מן הפרובינציה עבר ורגה לפירנצה, הבירה ומרכז חיי התרבות האיטלקיים אז. מכתביו למשפחתו מזכירים כיום שחקן מתחיל המנסה את מזלו בהוליווד הגדולה, לרבות בקשות חוזרות למשלוח עוד כסף, התנצלות על הקורבן שעליהם להקריב למענו והבטחות להצלחה עתידית. תקופה זו משתקפת בכתיבתו הספרותית המוקדמת של ורגה, שככלל נחשבת מלודרמטית ולא בשלה עדיין. מדברים על “ורגה מינורֶה” לעומת “ורגה מאג’ורֶה”; על “יצרן הרומאנים” ששילם את חובו למוסכמות של תקופתו, לעומת מחבר הנובלות הנאמן לחזונו. אם הרומאנים המוקדמים על מעללי הבוהמה נוצקו בתבנית הרומנטיקה והוקדשו לפרשות אהבה וחטא עירוניות, החטיבה המורכבת והמוצלחת לאין ערוך מתרחשת רובה ככולה בנופי הולדתו של ורגה, בכפרי סיציליה.

מורכבות זו חבה את כוחה למה שהוגדר כ”המרתו” של ורגה לנטורליזם, ובפרט לוֶריזם, ההסתעפות האיטלקית שהוא מזוהה עמה. הוֶריזם עשה שימוש חלוצי במבע עקיף חופשי, והאמין בהעלאה של הוויית־חיים שלמה על הכתב. “בני המַלַבוֹליָה” הוא הראשון במחזור רומאנים שוֶרגה הגה אך לא הספיק לסיים לפני מותו ב–1922, שעיקרו מאבק הקיום האנושי בצל הקידמה. כל רומאן במחזור היה אמור להתמקד במעמד כלכלי שונה, וב”בני המַלַבוֹלְיָה” עולה התמונה העזה ביותר, של מציאות כפרית קשה על לשונה, מנהגיה והקתוליוּת הכמעט פגאנית המאפיינת אותה.

על שאיפותיו האמנותיות כתב ורגה בהקדמה לסיפור מעט מוקדם יותר, מן הקובץ vita dei campi שהתפרסם ב–1880. “כשהזיקה והלכידות בין כל חלקיו של רומאן יהיו כה שלמות עד שתהליך יצירתו יישאר בגדר תעלומה, כמו התפתחות התשוקות האנושיות עצמן, וההרמוניה של צורתו תהיה כה מושלמת, כנות מציאותו כה ניכרת וטיבו והגיונו הפנימיים כה הכרחיים, עד כי יד האמן תישאר בלתי נראית לחלוטין - אז תהיה לו חותמת של מאורע אמיתי”.

אין כל פלא, לאור דברים אלה, שלצד הכתיבה, וֶרגה נמשך מאוד לאחד מן החידושים הטכנולוגיים הגדולים של זמנו: המצלמה. תיעוד המציאות כפי שהיא, תוך שחרור מן התלות ביד האמן, קָסַם לסופר הוֶריסטי ועלה בקנה אחד עם שאיפותיו. התמונות שצילם במסעותיו בכפרי סיציליה זוכות ליותר ויותר תשומת לב, ואפשר לראות בהן יסוד משלים לתיעוד של חיי הכפר בכתב.

כיום, אלה וגם אלה מוצגים בצניעות באצ’י־טרצה, ב”מוזיאון בית עץ השסק”. האתר הקטן מוקדש לוֶרגה, ונקרא על שם הבית שבו מתרחשת עלילת “בני המַלַבוֹלְיָה” ‏(שבכמה מתרגומיו לאנגלית נקרא גם The House by The Medlar Tree‏). גם כאן ישנן תמונות רבות מסט סרטו של ויסקונטי, וכך בין מיטות הקש, כלי העבודה ואריגי הנול המשוחזרים מאוחסנים גם זיכרונותיהם הקולקטיביים של תושבי הכפר. עם הזמן, המוזיאון העצמאי נהפך גם למרכז קהילתי, ובסוף דצמבר, על דלת הכניסה, אפשר למצוא כרזה המזמינה את התושבים לשוק חג המולד ולטקס ה–Presepio ‏(המחזת אירועי לידת ישו הנהוגה בחג המולד‏), בביצוע ילדי הכפר.

בפנים פגשתי את רוזה־מריה, אחת מארבע תושבות הכפר המפעילות את המקום בהתנדבות, ללא תמיכה ממסדית. התשובה לשאלתי מה מניע אותן הסתכמה במלים הקצרות, כה פשוטות ויפות באיטלקית: Per amor di Verga. כמו זקני הדייגים בכיכר, גם היא סיפרה שדבר לא באמת השתנה מאז ימי המַלַבוֹלְיָה, וגם בדבריה שבו ועלו ה–Grossolani. מוכי הגורל עדיין יוצאים מדי לילה אל משמרתם, ודומה שגבולותיה בינתיים התרחבו: רוזה־מריה סיפרה שפעמים רבות נאלצים הדייגים להרחיק בחיפושיהם ולהגיע למים הטריטוריאליים של יוון, ספרד ואפילו מקסיקו. מחלוקות משפטיות וסוגיות הקצאת שטחי דיג מביאות על ראשיהם צרות חדשות, שקודמיהם לפני מאה ושלושים שנה לא הכירו.

כמו בקרב דור ההורים והסבים בבית הדייגים, גם בדבריה של רוזה־מריה חולף הד כפול, של ייאוש ורצון לספר ולהישמע. נדמה אם כן שהשעה כשרה ליוצר המקומי לגולל פעם נוספת את דברי ימיהם של תושבי אצ’י־טרצה, בין נופים עותקי נשימה למציאות תובענית וקשה, ולהוסיף עוד נדבך על המסד שהניח ג’ובאני וֶרגה והרחיב לוקינו ויסקונטי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו