בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיציאן, מכחול להשכיר

מעט מאוד ידוע על גאון הרנסנס שצייר את האפיפיור פאולוס השלישי ואת השולטן סולימאן המפואר. ביוגרפיה חדשה מגלה אדם בטוח בעצמו ומסוגר

5תגובות

אין חילוקי דעות בין המבקרים ש”טיציאן”, ביוגרפיה בת למעלה משמונה מאות עמודים מאת שילה הייל, היתה ראויה לקיצור ואף לכותרת אחרת, כמו נניח “עולמו של טיציאן”. שכן החומר הביוגרפי שעמד לרשותה של הייל היה דל ביותר. טיציאן לא הסגיר את עצמו במכתבים אישיים או בשירים ומה שהשאיר אחריו הם רק מכתבים עסקיים וחשבונות. מה שמסביר אולי מדוע לא נכתבה ביוגרפיה של האמן זה כמאה וחמישים שנה, זמן ארוך ביחס לאחד מגדולי הציירים של הרנסנס, שהראייה הפסיכולוגית שלו מציגה אותו על פסגת תרבות המערב בצד שייקספיר.

מה הסיבות לכך? שואל מבקר “טלגרף” אלסטיר סמארט. ובכן, ראשית, טיציאן זכה בחיים ארוכים מאוד. הוא נולד במשפחה של אצולה נמוכה בערך ב–1490 בעיר הקטנה פיאווה די קאדורה שבדולומיטים, השוכנת כמאה קילומטרים צפונית לוונציה. הנה כי כן, הגדול בציירי ונציה היה איש הרים בלידתו ומעולם לא איבד קשר עם מולדתו, שבה היה למשפחתו המשגשגת עסק של סחר עצים. הוא חי עד אמצע שנות ה 80 לחייו, מה שבאותם ימים נחשב לא רגיל בעליל. טיציאן צייר אפיפיור ‏(פאולוס השלישי‏) אחד, קיסר אחד - קרל החמישי, שולטן - סולימאן המפואר, ומלך - פיליפ השני. אבל דומה שבצד השמות הגדולים האלה, חי טיציאן חיים משעממים למדי.

כנהוג בימים ההם הגיע טיציאן לוונציה ללמוד ציור כבן אחת־עשרה בסדנתו של הצייר השולי סבסטיאנו צוקאטו. מכאן עבר לאולפנה של ג’נטילה בליני, ומאוחר יותר לזו של אחיו המפורסם יותר ג’ובני בליני, שהביא את הציור הוונציאני אל קידמת הבימה, אבל עד מהרה נטה לסגנונו של ג’ורג’ונֶה שעשה חיבור בין העוצמה הצבעונית של בליני לבין הריאליזם הבסיסי של ליאונרדו ויצר עולם רומזני, פחות סטאטי ויותר פגיע.

טיציאן אמנם הפנים את סגנונו אבל היתה לו אישיות חסונה יותר, שאיפשרה לו אחרי מות ג’ורג’ונֶה הצעיר ב–1510 להיות המנהיג והיורש של בליני כנושא הדגל של הדור הבא.
לא היו שערוריות בחייו להוציא אחת, כשלא הופיע לסעודה שנערכה לכבודו על ידי חשובי העיר, מכיוון שבחר לסעוד משהו קל עם חברו המשורר פייטרו ארנטינו, דמות מרתקת שהיל מתעכבת עליה. למרות שצייר כמה מן ה”עירומים” החושניים והארוטיים ביותר - כמו “ונוס הישֵנה” ‏(שיש סבורים שהוא של ג’ורג’ונה‏), דנאֵה, ועוד דנאֵה עם אחות רחמנייה, וכן דיאנה וקליסטו או אונס אירופה, אין סימן לכך שהיו לו אי־אלו קשרים מיניים עם המודלים שלו. לטיציאן גם לא היו מתחרים גדולים, שקינא בהם, שנא אותם או התחרה בהם, כותב מבקר “טלגרף”. זה אינו מדויק, מפני שטינטורטו, אמנם צעיר ממנו, היה מתחרהו, ולפחות פעם אחת הביס אותו בתחרות.

יש המנפחים את המחלוקת הפילוסופית שניטשה בינו לבין מיכלאנג’לו, אבל האמת היא שהשניים נפגשו רק פעם אחת. טיציאן עזב את ונציה לעתים רחוקות ולא היה מעורב בקטטות בין מיכלאנג’לו וליאונרדו. לפי הספר, גם כאשר הצעירים המתחילים, וֶרונֶזֶה וטינטורֶטו, פרצו אל זירת הציור של ונציה, טיציאן לא התרגש, שכן בזמן זה כבר ביסס לעצמו שם של אמן חשוב ברחבי אירופה.

ממכתביו, שאינם חושפים שום דבר אישי ונסבים על עניינים כספיים, עולה שהוא ראה את מקצועו כעסק, כפרנסה. הוא היה צייר מבוקש ובדרך כלל היה מסכסך בין הפטרונים שלו ודוחה ביצוע של הזמנות חודשים ארוכים כשהגיעה איזו הזמנה מושכת יותר.

המחברת מוצאת צד קומי בהשתמטות של טיציאן מאלפונסו ד’אסטה, דוכס פֶרָרָה, שתבע מיידית כמה ציורים שאיחר בביצועם. השגריר שלו בוונציה - ג’קופו טבלדי - היה רודף אחריו ומפציר בו ומודיע לאדונו: “מאסטרו טיציאן מבטיח לי שאפילו היה ישוע בא ומזמין עבודה הוא היה מסיים תחילה את הקנווס שלך”.

מעט מאוד ידוע על חייו הפרטיים. מעין ריק מקיף אותו, למרות שלפי הייל, היה טיציאן הגדול שבציירי הדיוקנאות של הרנסנס. אשתו הראשונה צ’צ’יליה מתה צעירה לאחר שילדה לו שלושה ילדים. שם אשתו השנייה לא ידוע. ובגלל החסר בסיפור ביוגרפי, מרחיבה המחברת בדיוקן רב־חיות של ונציה שבה גר האמן, ואשר ממנה נעדר לעתים רחוקות. בידיה של הייל מופיעה ונציה כגיבורה הרבה יותר מעניינת מאשר טיציאן עצמו. והיא ממלאה את ספרה בתיאור חיי התקופה ומציירת את חיי היום יום, את הצבעים והחיוניות של החיים בוונציה כמו ציור של קנלֶטו.

אחת האבחנות המעניינות של הייל היא שמיכאלנג’לו, אמן הרישום הפלורנטיני, צייר את העולם כפי שהיה צריך להיות, בעוד שטיציאן הוונציאני בעל הספונטניות והשימוש המיוחד בצבע הגיש את העולם כפי שהוא. טיציאן היה רשם מושלם, אבל מכיוון שהיה מניח צבע באצבעותיו כדי להשיג אווירה והשתמש בצבעים חמים, הרחיק את עצמו מן האמנים הפלורנטינים ששלטו ברישום והיו מודעים לו.

הדמות העולה מספרה של הייל היא של מכחול להשכיר, שהיה מעוניין יותר בכסף מאשר בנשמה. אחד הדיוקנאות המרשימים שלו הוא הקיסר קרל החמישי - פטרון וידיד - שמת כשעיניו מקובעות בציורו של טיציאן “הערצת השילוש” - ציור שיש בו עומק רוחני לא פחות משיש בציורי אל גרקו. היה לו כישרון הסתר.

יצירה מאוחרת, “דיוקן עצמי” מ–1562 מגלה משהו מפנימיותו. הוא מוצג בחצי צדודית כדי להדגיש את מעמדו החברתי, מביט נכחו בעיניים קשות בלא לפגוש את עיני הצופה. הוא לבוש גלימה שחורה פשוטה אך יקרה, ומעליה צווארון פשתן לבן. שרשרת הזהב מסמלת את המעמד שאליו הגיע בן למשפחת הרריים מאזור הכפר בוונטו ובעיניו אין שום פקפוק כפי שאפשר להבחין במבטו של רמברנדט בדיוקנאות העצמיים שלו או בדומה לרכות ולעצב שבמבטו של טינטורטו ‏(1588‏), שאותו תיעב.

ציור זה דומה שלא נעשה בהזמנה אלא בוצע כעין אפילוג. הוא מזמן לצופה מפגש עם אדם בטוח בעצמו אך גם אדם שקשה לחדור אליו. הנה כי כן, אישיותו המורכבת של הצייר נשארת בצל. ‏(טלגרף, ניו יורק טיימס, גארדיאן‏)

His Life - Titian
by Shiela Hale
Harper Press, 832pp. L30



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו