לאו גורביץ
לאו גורביץ

באימבאיב, מאת רומן באימבאיב, הוצאת מעין, 2012, 144 עמודים


על טרומפלדור נהוג לספר כי בניגוד לאמירה שמייחסים לו לפני מותו ‏(“טוב למות בעד ארצנו”‏), סביר יותר שהפטיר איזו קללה ‏(כמעט מאליו מתחשק להוסיף “עסיסית”‏) ברוסית. שלוש שנים לאחר מותו של יוסף זה ב–1920 כתב יוסף אחר, המשורר אוסיפ ‏(יוסף‏) מנדלשטאם, יהודי־רוסי מזן מחוספס קצת פחות, בשיר ההספד־העצמי “למוצא פרסה”: “שפתי האדם / שֶאין להן מה לומר עוד, / שומרות על צורת המלה האחרונה שֶנֶאמרה”. גם הוא לא זכה להאריך ימים.

על איזו צורה שמרו שפתיו של המשורר התל־אביבי יליד צ’רנוביץ רומן באימבאיב, שמת בדצמבר אשתקד והוא בן 55? שאלה טיפשית. ובכל זאת, אותה “מלה אחרונה” של באימבאיב אפשר לנסות ולאתר, כמעין נחמה פורתא, באסופת כתביו שראתה אור לא מכבר.

המצויים בפרטי מותו של באימבאיב יתפתו ודאי לזהות רמזים מטרימים וסמליות יתר בכותרת ספרו הראשון, שיצא במקור ב–1998 ומתפרסם כעת מחדש במסגרת האסופה ‏(“רומן באימבאיב מסכם את ניסיונו - האיש שחי בין מיקרובים, מת מזה וקם לתחייה”‏), ובשמות השירים: “אינפקציה ומוות בעקבותיה”, “Post Mortem”, “נסים שחוללתי אחרי מותי”.

אכן, יש סמליות. אבל היא לא העיקר פה; ומי שיתעכב על האירוניה הזאת יתר על המידה, יחטא בהבנת הנקרא. הקורא גם לא ימצא כאן שירת הרהורים “טנטטיבית” וקיצוץ שורות שרירותי שנועד לייצג מצב־רוח, גם לא “שיר אחד ביום” שגוזרים ומדביקים על המקרר; אלא קו־עלילה, “נפתל ככל שיהיה”, כפי שמציין רונן סוניס בהקדמה לאסופה. לא שירה כבדת־פה, אלא פה שצועק דבר דבור על אופניו ‏(כפי שאפשר לשמוע היטב באלבום השירים המולחנים המצורף לאסופה “הלוואי וגודביי”, שיצא לראשונה ב–2005, ובעיקר בשיר הנהדר “כושי רומני”‏).

ואחרון־אחרון, קורא שיתעכב על הלייטמוטיב המורבידי יתר על המידה, עוד עלול לחשוב שלכך התכוון המשורר, כשדיבר על מה שנקרא בפיו “שירה מתגשמת” ‏(“מבוא לשירה מתגשמת”‏), משל היתה שירתו אוטוביוגרפיה נבואית.

מהי אותה שירה מתגשמת? מוטב להדגימה בעזרת משל שממשיל לנו באימבאיב, באחד הקטעים היפים בספר, שבמרכזו ילד חולני ונוח להצקות בשם ווצ’קה, המופיע יום אחד במגרש המשחקים ובידיו כיסא. הוא נעמד על הכיסא ומתחיל לצעוק: “איוון־דביל! / ארבעה כיסאות שברת / ואת החמישי השארת, / כי אתה דביל!”. מאוחר יותר מגלה ווצ’קה כי דבר לא השתנה בעקבות המופע הוורבלי שלו - הכיסא נותר שלם וממאן להתפורר באורח אלכימי מעצם מלותיו. הוא נאנח ומסתלק. ובאימבאיב מסביר: “האידיוט ווצ’קה התקרב אל השירה - זאת שמהווה חלק מתהליך הבריאה - יותר מכל פעלולני המלים המתוחכמים, שדואגים רק לדיבידנדים שמעניק להם העיסוק בשירת החצר. הוא ניסה לשמור על העצמאות שלו ובחר לעשות זאת באמצעות מלים. מניסיונו הכושל לבנות מפצח כיסאות באמצעות שירה מתגשמת שאבתי יותר השראה מאשר מכל אניני הטעם - זוללי הפיגולים”.

לכך אפשר להוסיף את השיר היפה “הערת אגב”, מעין הייקו נוסח כרם התימנים ‏(שם התגורר באימבאיב בעשורים האחרונים‏) שתחבירו מערער יחסי עבר־עתיד, סיבה־תוצאה, כמעין מפצח־כיסאות הפועל את פעולתו באמצעות מלים, בלי שהדובר אותן יקום מהכיסא, או במקרה שלפנינו - מהמיטה: “עוד לא התעוררתי, / אבל האופניים שגנבתי אתמול / כבר שלי”.

ואי אפשר בלי להזכיר את “שירת הכסף” של באימבאיב. דהיינו, ניסיונו של המשורר לנסח גניאלוגיה של המטבע ושל החליפין בכלל, אם בצורת “תולדות הכסף הישראלי”, העוסק בחזונו הקונקרטי של הרצל: הניסיון להקים תשתית פיננסית־לאומית, כערובה לחברה העסקית שלימים תיקרא מדינת ישראל; ואם באריתמטיקה הפשוטה: “שני כבשים - פרה / שתי פרות - אשה / תענוג!”.

אלא ששירת הכסף של באימבאיב עומדת בצלה של אירוניה חריפה אף יותר מן המקאבריות שהוזכרה פה. לאחר שיתרשם מדמותו של באימבאיב על הכריכה, המוטבעת על גבי מטבע, ייתקל הקורא בעמוד הרביעי בנותן החסות העיקרי לאסופת הכתבים - מפעל הפיס. וכך, המשורר שבחל בעסקנות ובחצרנות של מלים מכל סוג שהוא, וכפי הנראה מעולם לא ניסה אפילו את אופציית החיפוש “יותר מזל משכל” בגוגל, זוכה כעת, לאחר מותו, למימונו ‏(אם כי לא מתחשק להוסיף כאן “נדיב”‏) של בית ההימורים הציבורי, שהונו מבוסס על מכירת כזבים לבעלי תודעה כוזבת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ