בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ולטר בנימין בסימן שבתאי, כוכב המלנכוליה

בעיני בנימין היהדות היתה אחת הצורות השבורות שריתקו אותו כל חייו. הוא זיהה אותה עם שבתאי, "כוכב היהודים", יישות קוסמית פחותה אך מרתקת

14תגובות

יצירתו של ולטר בנימין ‏(1892–1940‏), מבקר ספרות והוגה תרבות, אקדמאי שנדחה, סופר גולה ששם קץ לחייו במעבר גבול בספרד בעת מנוסה מפני הגסטפו, היא יצירה בעלת פשר רב, ויש בה גם חידות ונעלמים. מפעליו של בנימין ידועים: חיבוריו המרכזיים הוקדשו למחקר הפרדיגמה האסתטית של הרומנטיקה הגרמנית, לשאלת מחזה התוגה של תקופת הבארוק, לשירת שארל בודלר ולשחזור מפעל הפסאז’ים בפאריס. לצדם העמיד עבודות קטנות יותר, וביניהן מסות על שאלת השפה, סוגיית התרגום וסוגת הסיפורת, רשימות על התיאטרון האֶפּי ועל מחזותיו של ברטולד ברכט, וכן דיוקנאות ספרותיים מעולים - על פרנץ קפקא, קרל קראוס, רוברט ולזר, פרנץ הסל, גוטפריד קלר ומרסל פרוסט.

לצד מאמרי ביקורת רבים על ספרות התקופה, טקסטים אוטוביוגרפיים ותסכיתי רדיו לילדים, הותיר בנימין בעזבונותיו פרגמנטים תיאולוגיים־פוליטיים שניכרת בהם מחשבה רדיקלית של השמאל שאינה מתכחשת למסורת המשיחית. עבודותיו של בנימין מסמנות את התשתית המיתולוגית של התרבות בת הזמן ופוערות את המשקעים העמוקים של המחשבה הדתית הטבועה בתבניות החילוניות של המודרנה. כפילולוג התמסר בנימין למחקר של תופעת החורבן ולמשקעיה בלשון.

יותר מכל השגיח בצורות אסתטיות שבורות, פרגמנטים וציטוטים, הניכרים בשירה האלגורית של דרמת הבארוק הגרמנית, באמנות המונטאז’ של חוג דאדא, בפואטיקת המחוות של קפקא, במניפסטים העיתונאיים של קרל קראוס ובעלילות הקטועות בתיאטרון של ברכט. פואטיקה של שברים והריסות היתה בעיניו הצורה האותנטית ביותר של המודרניזם המספר על שקיעת האדם ועל שברי זהותו. בהקשר זה מיקם בנימין גם את פרשנותו לשאלת המסורת היהודית. כהשקפת עולם איבדה היהדות להבנתו את לכידותה, המסורת נעשית בפיזור ובקרעים ובשבר, אולם בכוחה עדיין להוריש קטגוריות אתיות הגלומות במחזורי התפילה, ולהעתיק את המחשבה המשיחית הטבועה באגדות התלמוד, בספרות הקבלה ובמעשיות החסידות אל הספרה הפואטית והפוליטית של העת החדשה.
בנימין לא היה בקיא במקורות היהדות. את רוב ידיעותיו קנה מפי השמועה ועל דרך עקיפה. זיקתו למקורות היתה אירונית וכרוכה לפרקים באי־הבנה גמורה. אך מתוך תחושת דחיפות גדולה, הטבועה באהבת הלימוד ותאוות הציטוט, יצר בנימין בכתביו פיגורות המתכתבות באופן חשאי עם דמויות אזוטריות מעולם המסורת. על דרך זו, דרך ההיפוך ‏(אינברסיה‏), דרך ההיסט וההפרזה ‏(פרברסיה‏), נקשרת עבודתו של בנימין עם ספרות האגדה, המדרש והסוד.

מוכר וידוע סיפורו של “המלאך החדש” העשוי אצל בנימין כמדרש תמונה לציורו של פאול קליי. בנימין קשר בדמות המלאך פרשנויות רבות, חלקן מעולמה של הנצרות ‏(דיוקן לוציפר‏), חלקן מן השירה החדשה ‏(בודלר ורילקה‏), וחלקן, כפי שמעידה רשימתו הכפולה “אגסילאוס סנטנדר” ‏(1933‏), באות דווקא מן המדרש והתלמוד ‏(מסכת חגיגה‏) וקשורות באגדה בדבר מלאכי השירה הנבראים לשיר שירת הלל לפני כיסא הכבוד ולהתבטל. פיגורה זו הבשילה ונעשתה כזכור לדמות מלאך ההיסטוריה הכתובה באחד מפרקיו של חיבורו האחרון “תזות על מושג ההיסטוריה” ‏(1939/40‏).

גיזלה פרוינד. תצלום רפרודוקציה: גי קראר

אך את דעתנו ניתן כאן בקצרה לפיגורה אחרת הנשזרת בכתביו של בנימין שזירה כפולה ורבת קפלים: דמותו של כוכב שבתאי. בנימין מעיר על כוכב שבתאי ברשימתו “אגסילאוס סנטנדר” שנמצאה ופורסמה מתוך עזבונותיו בידי גרשם שלום, שגם הוסיף עליה ביאור רב ומופלג. הרשימה של בנימין עוסקת בשאלת זהותו של המלאך/השטן ובשאלת הגופים וגלגולי השמות ‏(ארוטיקה וקדושה‏) ומציירת לבסוף דיוקן דמוני של הסופר היהודי־הגרמני. כך נעשה עניין שבתאי בתמונה זו: בנימין מספר על חייו בסימן המאבק עם המלאך שצריך ללוותו ולשמש לו מגן בעולם. אך משום שלא כבש את יצרו נעשה גלגול רע בשמו והמלאך נעשה לו כיריב. כיעקב בשעתו הנאבק עם איש האלוהים, נעשה גם בנימין כאחד מאנשי העקב - המעכבים ומתעכבים. משום שעיכב את המלאך ומנע ממנו לעשות את שליחותו השירית ‏(בדומה למסופר על יעקב ומלאכו במדרש בראשית רבה‏) נענש בנימין בדרך זו: המלאך מעכב את אהובתו והיא מגיעה אליו באיחור ובדרך עקומה והוא זוכה בה רק משנעשתה “חולה, זקנה, ובגדיה מרופטים”.

אך בנימין משיב למלאך שלו תשובה עקרונית: העיכוב, ההמתנה, הדרך האטית, דרך העקלתון, היא בעצם דרך חייו. כבן מזל שבתאי הוא ניחן ב”סבלנות” שאין להכניעה. ומכאן כי גמולו של המלאך בא לו כמתת גורל. הערה זו של בנימין על תכונת שבתאי בבחינת התעכבות צריכה כאמור תשומת לב נוספת. בנימין כותב על חייו בסימן כוכב שבתאי, “הכוכב בעל הסיבוב האטי ביותר, הפלנטה של הדרכים העוקפות והאיחורים”. הערה זו קשורה בתיאוריה האסטרולוגית של ראשית העת החדשה ולפיה שבתאי מסמן את התכונה המלנכולית, את האופי דומם, האטי של בעלי התוגה. על תכונה “שבתאית” ‏(Saturnische‏) זו עמד בנימין בהערה ארוכה בספרו “מוצא מחזה התוגה הגרמני”. הערתו, הנסמכת על מחקריה של אסכולת ורבורג, באה בתוך הדיון על האישיות המלנכולית של הריבון בתיאטרון הבארוק. הריבון, הנקלע למחזורי עצב וייאוש גמור מן העולם, מבטא לפי קריאתו של בנימין את המשבר התיאולוגי־הפוליטי באירופה שלאחר “מלחמות שלושים השנה”. מאורעות המלחמה, חורבן הערים, התפשטות המגפות ובלימת הרפורמציה החישו את תחושת הייאוש בקרב בני התקופה.

הריבון המגלם את רוח התקופה נעשה לפיכך ל”פרדיגמה של המלנכוליה”. הוא מתנסה בניסיונות קשר והדחה, אינטריגות ומעשי בגידה, וחש על גופו את חזרתה של היצוריות - רקמת החיים העירומים. גם בזה עניין המלנכוליה, הקשורה בניוון של הרוח והתרוששות האמונה, ומשיבה את האדם אל מצבי הקיום הראשוניים, החרדות ויצרי המוות. לבסוף קושר בנימין את תחושת המלנכוליה עם התיאוריה האסטרולוגית: שבתאי, הנקרא ביוונית על שמו של קרונוס, הטיטן המודח היושב בשאול ומקונן על נפילתו, נחשב בתקופת הרנסנס לשביעי ולאחרון במניין כוכבי הלכת, ונאמד לפיכך ככוכב המרוחק ביותר מן הארץ. שבתאי נוטל את הנפש למסע הרחוק ביותר, וקורא לה “למרום, לידע רם ולמתת הנבואה”. אך בה בעת הוא מושך את האדם אל תהום האדישות והתוגה. הכוכב הרחוק מעורר את הנפש להגות ולנבואה, אך גם דוחק אותה לעצבות, לקרירות, לבדידות ולמצבי דומם. זה דיוקנו הכפול של שבתאי, דיוקן נביא ודיוקן חיי כלב, שבכוחו לסמן התבוננות ומחשבה נדירה, וגם חיים יצוריים וחומריות קרה ורעה.

זה המזג שמייחס לבסוף בנימין לעצמו - דיוקן של הוגה, בעל בשורה ומחשבה ומשיחית, בעל שם, המתגלגל וחי בגוף יצורי, גוף תשוקה שפל. ברשימתו על “בנימין ומלאכו” גרשם שלום עומד מעט על דבריו של בנימין בדבר האופי השבתאי, ומציין כי לאורו של כוכב זה, “אורו של שבתאי” חלפו חייו הנוגים של בנימין. שלום ידע היטב את אופיו של ידידו, ההוגה הניהיליסטי, בעל הבשורות, השוקע במצבי דומם ובקשת מוות, אך הוא אינו קושר אותו כמובן עם דיוקנו של “שבתאי” אחר, הרי הוא שבתי צבי, המתנבא כמשיח, בעל חידושים קשים בתחום ההלכה והפולחן, שסופו שהמיר את דתו לאסלאם.

שלום הקדיש כידוע לשאלת שבתי צבי ולסוגיית השבתאות מחקר עצום ‏(שקמו לו מסכימים ומתנגדים‏). לפי פירושו המוכר, השבתאות שקמה במאה ה–17 כתנועה משיחית על יסודות הקבלה הלוריאנית, יצרה בשעתה קרע גדול בתחומה של המסורת היהודית, ובדרך זו סימנה גם את הדרך היהודית להשכלה ולמודרנה. שלום אינו עומד כאמור על הזיקה בין דיוקנו העצמי של בנימין ובין תמונת חייו של שבתי צבי, אשר הייתה נתונה בדיאלקטיקה הרסנית של התעלות וירידה, “מעשים זרים” ומחשבת גאולה. “הדיכאון”, “המרה השחורה”, מחזורים של “הרגשה אקסטטית” ו”מצוקת נפש”, תחושת התעלות המתחלפת בפסיכוזה של רדיפה - תכונות נפשיות אלה שמייחס שלום לשבתי צבי, היו טבועות גם באישיות השבתאית כפי שכותב עליה בנימין בספר מוצא מחזה התוגה הגרמני, ושעל מקצתן הוא מעיד כאמור ברשימת “אגסילאוס סנטנדר”.

זיקת כוכב שבתאי למסורת ‏(ולשבתאות בפרט‏) אינה שרירותית ויש לה מראי מקום מובהקים. מאז העת העתיקה וימיה של הנצרות המוקדמת עמדה כבר ההשקפה כי שבתאי הוא כוכבם של היהודים. הכוכב השביעי, הנחשב גם לשובת ‏(בעל התנועה האטית‏), מיוחס בתיאוריה האסטרולוגית ככוכב הממונה על יום השבת - היום המיוחד ליהודים. התייחסות ממין זה אנו מוצאים אצל טקיטוס, הטוען בחיבורו “היסטוריות על זיקת היהודים לשבתאי” ומעיר על מנהגי הפולחן והדת שלהם ובפרט על מנהג השבת ושנת שמיטה הקשורים כביכול בכוכב השביעי. התייחסות דומה לזיקת היהודים לשבתאי מיוחסת גם לאוגוסטינוס. בימי הביניים המאוחרים נעשתה השקפה זו מובהקת יותר ונקשרה בראיות אסטרולוגיות. במקורות שונים נחשב שבתאי כישות קוסמית פחותה, כאחרון וכשפל שבכוכבים, שאנשיו הם האנשים המנודים, הפגומים. עם בניו של שבתאי נמנו השדים, הרוחות הרעות, אך גם הקבצנים, הנוודים, וכמובן היהודים. שבתאי, “כוכב היהודים”, הצטייר כדמות עתיקת יומין, מנוונת, נוטרת טינה, חרבה וגולה. גם במובן זה הלם ציורו של הכוכב את ההשקפה הנוצרית בדבר גורלם של היהודים בעולם.

ההשקפה בדבר זיקת שבתאי לחיי היהודים לא היתה מנת חלקם של הוגים נוצרים בלבד. גם בקרב חכמי הקבלה נמצא את הטענה כי כוכב שבתאי ממונה על היהודים, ומכאן כי ישראל כולו ב”סימן שבתאי”. בין המקורות מפורסמת אמירתו על אברהם אבולעפיה על זיקת הכוכב לישראל, שהוא “הגבוה מכל האומות”, כשם ששבתאי הוא הגבוה בכוכבים; בפירושו ל”ספר יצירה” קשר יוסף בן שלום האשכנזי את שבתאי, “הממונה על החוכמות”, עם היהודים ועם רוח הבינה וסוד המשיחיות. ובה בעת שזר את הכוכב “המורה על כובד ועל כל דבר שחור” עם צרתם של יהודים, כלומר עם הרדיפות והחורבנות. בפירושו הוא גם מונה גם את מעלות שבתאי בבחינת ראש לכל התעכבות שיש בעולם ‏(“להיות תנועתו באיחור מורה על כל עיכוב”‏) - זו שבנימין מונה כזכור ברשימת המלאך שלו, ולכן סתורה בה גם מידת המשיח ‏(שעודו בדרך, בעיכוב, והוא מתמהמה, יושב על הסף‏).

בנימין מייחס עצמו למסורת בני שבתאי, אך אינו עומד כמובן על ההשתמעות העזה של שם זה בעולם העברי ‏(שבתאי/שבתי‏). מדובר לפיכך בזיקה מהופכת, לא־רצונית, המוכיחה פעם נוספת את פרדוקס המסורת בעולמו של בנימין. והרי דווקא במקום שבו מתרחק בנימין כברת דרך מן המסורת ומסתלק מכבלי השייכות, חוזרת ומפציעה בכתיבתו בתוקף רב פיגורה מעולם היהדות.

אך צריך להוסיף כעת הערה נוספת בשוליי הדיון על סתרי שבתאי. בספר “מחזה התוגה” מציין בנימין את מקורות שיח המלנכוליה והתיאוריה האסטרולוגית של כוכב שבתאי ב”מדע הערבי” של תקופת ימי הביניים. המדע הערבי שימר את תורת המזגים ואת התורה האסטרולוגית היוונית שמתוכן נבעה התיאוריה השבתאית של הרנסנס. וכאן משיב בנימין את שמו של אבו מה’סר אלבלקי, מלומד פרסי, שחי ופעל במאה התשיעית בבגדאד, בעל החיבור “ההקדמה הגדולה לאסטרולוגיה”, שנודע בשל השפעתו הרבה ותרגומיו הרבים. בין טבעות שבתאי שזורה לפיכך גם טבעת זו שהיא בבחינת נעלם, וכך היא נכתבת, סתורה, בשוליי מפעל התוגה של בנימין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו