בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסון צאלים: לחשוף את הנרקיסיזם של סיירת מטכ"ל

ספרו של עמרי אסנהיים חושף את הרובד העמוק של הטרגדיה של אסון צאלים, של הדמויות שהשתתפו בה, ושל ההוויה שלא מאפשרת לטראומה להחלים

203תגובות

צאלים: הטראומה של סיירת מטכ”ל
עמרי אסנהיים. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 328 עמ’, 96 שקלים


“צאלים: הטראומה של סיירת מטכ”ל” הוא מסמך מפורט על אודות הטרגדיה שאירעה בשטח הבסיס צאלים ב–5 בנובמבר 1992 ומכונה “אסון צאלים ב’”. עמרי אסנהיים עשה עבודה ספרותית־עיתונאית גדולה: הוא חיבר אלפי רסיסים של דו”חות, פרוטוקולים, מחשבות וזיכרונות, ובעזרתם רקם תמונה עמוקה ורב ממדית של אירוע שלא במקרה מתויק בתודעה הקולקטיבית תחת המושג השטוח “אסון”.

זה ספר שחושף כמה שכבות גיאולוגיות של זרמי תודעה שמרכיבים אירוע שסומן כטראומה, כלומר זיכרון מודחק ובלתי נגיש. האיסוף העמלני של תולדות האירוע שימש את אסנהיים כדי לחדור מבעד למושגים גדולים ומרתיעים - “אסון”, “טראומה” - ולאתר שם בני אדם; הוא הצליח לפרק את התפאורה הדרמתית, שמורכבת מדימויים גדולים מהחיים - “סיירת מטכ”ל”, “סדאם חוסיין”, “אהוד ברק” - ולקלף את שכבות האגדה עד שתיחשף מציאות שניתנת לעיכול והבנה.

אין תגלית יוצאת דופן בספר הזה, וטוב שכך. הניסיון לגלות פרט מידע חדש, שיאפשר נקודת מבט “אחרת” על המקרה, הוא מעשה שמשמעותו העמוקה היא שיתוף פעולה עם תיוג האירוע כמיתולוגי. זאת גם הסיבה שאלפי הידיעות, הכתבות והראיונות שנערכו במהלך השנים לא רק שכשלו בריפוי הטראומה, אלא הוסיפו שכבות נוספות של הילה וכוח לגיבוריו, גם אם על דרך השלילה.

כשמפשיטים את הגיבורים מבגדי המיתולוגיה שלהם, הסיפור נקרא באופן די בסיסי: זה היה תרגיל של יחידה צבאית, שנהרגו בו חמישה חיילים. הם נהרגו משום שהכוח שירה טילים לא ידע שהתרגיל עדיין בשלב ה”יבש” שלו. הוא לא ידע, משום שלא היה תיאום בין הכוח היורה לכוח בשטח. לא היה תיאום, משום שלא היה מי שריכז את הנושא הבטיחותי. לא היה מי שריכז את הנושא הבטיחותי, משום שלא הוגדר אחראי למבצע שתירגלו בצאלים. לא הוגדר אחראי משום שהרמטכ”ל לא חשב שצריך להגדיר אחראי. זה סיפורו של “אסון צאלים ב’”. כל השאר, רשומון.

מובן שהרשומון הוא החלק המעניין באמת משום שהתאונה עצמה היא רק מקום הצטלבות של חלקיקי תודעה, שפועלים בתוך הוויה ייחודית, כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. אם יש ממד אגדתי ב”אסון צאלים” הוא נובע בהכרח מהמטאפורה שקרויה “סיירת מטכ”ל”, שמתפקדת - בעיני עצמה ובעיני הסובבים אותה - כמעין שלוחה נרקיסיסטית של מדינה שלמה. לכן, דווקא הסיפורים הצדדיים, השוליים, אלו שלכאורה לא קשורים ישירות למקרה - ולכן לא טעונים במגננות פסיכולוגיות של הדוברים - מעניקים לספר חשיבות שחורגת מעוד כתבה עיתונאית מורחבת.

את סיפורה של סיירת מטכ”ל כשלוחה נרקיסיסטית של מדינה, אפשר לספר דרך שתי דמויות מרכזיות: אהוד ברק ודורון קמפל. הראשון, מפקד סיירת מטכ”ל נערץ בעברו, היה בזמן “אסון צאלים” רמטכ”ל; קמפל היה המפקד בפועל של אותו מבצע, שבסופו אמור למצוא את מותו מנהיג עיראק, סדאם חוסיין. הקשר בין ברק לקמפל מובהק - אלה שני תוצרים מוצלחים לכאורה של מערכת חינוכית־צבאית־לאומית, שמבקשת להנדס את המציאות החיצונית בעזרת “המוח היהודי”. כדי לממש את מה שעלול להיתפש כהזיות מגלומניות נבחרים אנשים שקמפל מתאר כ”כמעט דתיים מבחינת האחידות המחשבתית והאחידות התקשורתית”, ואילו נרי ירקוני, התובע במשפט צאלים ב’, מתאר כחלק מ”שושלת נישואים בתוך משפחה”. המגלומניה - שעשויה להיות מתוארת גם כצורה לגיטימית של שאפתנות והישגיות - אינה תיאורטית, אלא היא חלק מצורת המחשבה ה”רגילה” בסיירת מטכ”ל. היא מגולמת בתוך מערכת תודעתית מסועפת, שתחילתה שימוש ברטוריקה מאדירה ‏(מפקד התרגיל נקרא “מצביא”‏) וסופה בצורך לבצע פעולות שעשויות “לשנות את ההיסטוריה ברמה העולמית” ‏(קמפל, על מבצע “שיח אטד”‏).

כדי לפרוט את הנרקיסיזם הלאומי לתכנים ממשיים, כדי להבין איך הוא נראה ומתנהג במציאות, איך הוא חושב ומרגיש, כדאי להתעכב על רס”ן דורון קמפל, הגיבור האמיתי של הספר. צורת המחשבה שלו מייצגת באופן מוקצן - ולכן נהיר - את מה שנתפש כאידיאה של מנטאליות לאומית. כבר כשהיה בן 24 שירטט לעצמו תרשימי זרימה המתארים את עתידו. “חשבתי שבכל מקרה אני רוצה להשלים את לימודי המשפטים והפילוסופיה”, אמר לאסנהיים 20 שנים אחרי המקרה, “ומשם היו שלושה צירים, אחד מהם היה להמשיך בציר הצבאי ואולי להיות רמטכ”ל, ומשם להמשיך לפוליטיקה ולחתור להיות ראש ממשלה. הציר השני היה אקדמי והציר השלישי היה עסקי”.

הצירים של קמפל חושפים צורת מחשבה עקרונית של צעיר בן 24, שהמדינה מגדירה כמי שראוי להוביל אותה בעתיד. הצירים האופציונליים של קמפל הם אופני מחשבה סינתטיים, שמטרתם הגשמת מאוויים פרטיים בכסות לאומית. עצם השימוש במונח “צירים” מעיד על התכה של מושגים צבאיים במציאות פרטית של אזרח בישראל. קמפל מוכן לשרת את הנרקיסיזם הלאומי - חיסול מנהיג של מדינה, שלטעמו של הרמטכ”ל ברק עושה רושם של אדם “די מופרע” - כדי שבסופו של דבר יתוגמל ויעמוד בראש אותה מדינה ששירת. במקרה שלא יעלה בידו לממש ציר אחד, הוא מכין לעצמו שני צירים חלופיים.

אצל קמפל החיים מנוהלים כמשחק אסטרטגיה מעוקר מרגשות ונטול אמות מידה מוסריות. כשהוא נדרש לשאלות אתיות ביחס למטרת מבצע “שיח אטד”, הוא אומר: “מבחינתי הם היו צריכים למות ‏(סדאם חוסיין ומקורביו - א”ע‏). לא הרגשתי שהם עשו משהו שהוא לא בסדר. אף פעם לא חשבתי שהם אנשים רעים, דרך אגב. הם רק היו בצד הלא נכון של המגרש. שים אותי בצד השני של המגרש, ואני משחק בשבילם”. קמפל תופש את המציאות כמגרש משחקים, ולכן הערך היחיד של בני האדם נקבע על פי הצד שלהם במגרש - כלומר, במנותק מאופיים ואיכותם כבני אדם.

לאחר שהתאונה מתרחשת וחמישה חיילים נהרגים, קמפל לא מגלה שבירה נפשית וגם אינו עסוק בהתאבלות, לפחות לא על פני השטח. “ניסיתי לראות מה תוכנית המשחק שלי בקשר לזה”, הוא מסביר, “איך אני מנהל את זה נפשית”. נדמה שהשפה שבה קמפל משתמש חדרה בשנים האחרונות ללב לבה של ההוויה הישראלית: “תוכנית משחק”, “מנהל את זה נפשית” - כמו הכל היה חלק ממשבר בחברת היי־טק. הוא ממשיך: “עשיתי ישיבות כאלה עם עצמי. אמרתי לעצמי, ‘בוא רגע תחשוב למה זה מפריע לך. מבחינה מוסרית זה מפריע לך? איך אתה רוצה להרגיש כלפי העניין הזה?’, ואז קבעתי לעצמי איך אני רוצה להרגיש, והתחלתי להרגיש ככה’”.

מתוך עובדה, קשת ערוץ2

כדאי לשים לב לאופן שבו אדם מייצר לעצמו מציאות נפשית: הוא חושב את הדברים שלא בהכרח ניתנים לחשיבה, ולאחר מכן מטיל על עצמו הוראות רגשיות שמיושמות באופן שהוא תופש כיעיל. כך ניתן לדחוק מעל עצמך השלכות רגשיות או מעצורים נפשיים, שעלולים לפגום במטרה הסופית, כשכל התהליך הסינתטי הזה נעשה “מאחורי שולחן, עם עיפרון ונייר”. גם כשקמפל נחקר במצ”ח על אודות התאונה הוא ממשיך באותה רטוריקה שכמו לקוחה מתורת המשחקים: “היתה לי תוכנית משחק... עברתי לשפה אחרת. החלטתי שאני כותב את העדות שלי... גם אם ייקח 600 שנים, אני הולך לכתוב את הכל, שהם יתעייפו ראשונים, אני מנהל את הזמן”.

הניתוק הרגשי שמפעיל קמפל מאפשר לו להיות תכליתי ומעשי. לכן, אפילו כשהוא בדרך לבית החולים לבקר כמה פצועים, הוא אינו עוסק בקורבנות אלא במשימה עצמה: “עכשיו, כשזה קרה, יש לי תמונה ברורה של מה שצריך לעשות שם”. ההכחשה של האירוע באה לידי ביטוי גם בעובדה שקמפל וסרן דרור, המפקד של הצוות היורה, פעלו לאחר התאונה כפי שהם פועלים אחרי מבצעים מוצלחים: הם מיסגרו תמונה של שקיעה בים עם הכיתוב הקלישאתי: “כל שקיעה היא גם זריחה וכל סוף הוא גם התחלה”.

מה שמרשים ומטריד בעת ובעונה אחת בדורון קמפל הוא העוצמות הפיסיות והמנטליות שמנותבות לצורכי מימוש עצמי שמתכסה בבגדים לאומיים. קמפל הוא אדם ש”עושה מה שצריך לעשות” בלי להתייחס לתכנים של העשייה. מנקודת מבטו, העולם הוא מכשיר לשירות שאיפותיו הפרטיות, ולכן הוא מרוקן אותו מתוכן רגשי ומוסרי, והופך אותו לתמונה חד ממדית. בתמונה הזו קל יותר לפעול מבלי שפסי האטה פסיכולוגיים יאטו את קצב התקדמותו. האופן שבו תופש קמפל את המציאות ואת תפקידו בתוכה, הוא האופן שבו תופשת סיירת מטכ”ל את המציאות ואת תפקידה בתוכה, ובאופן עקרוני יותר - האופן שבו תופשת המדינה את המציאות ואת תפקידה בתוכה. זו תפישה שמונחת על מצע תועלתני, יצירתית במובן האינסטרומנטלי, מגובה ביכולות אנליטיות גבוהות ובמשמעת עצמית ספרטנית, אבל גם תפישה שמעוקרת מכל ממד מוסרי, רגשי, לעתים אנושי. חשוב מכל: זו תפישה שנעה על הציר הטקטי בלבד ומקדשת מציאות של “ניהול משברים”, שמאפשרת את המשכיותה של השיטה. היא מסרבת להכיר בסיפור־העל שמונח מעל הדברים ומתחתם, ושמורכב מאנשים, מרגשות, מתחושות, מכאבים ומשריטות. זו מעין סינתזה שבה “המוח היהודי” ‏(המנטלי‏) ו”היהודי החדש” ‏(הפיסי‏) מותכים זה בזה ויוצאים להילחם ב”רעים” של העולם.

“אסון צאלים ב’” מנע מקמפל מלממש את “הציר הצבאי”. הוא המשיך לפעול בשני הצירים האחרים: עשה תואר שני במנהל עסקים בהרווארד, והיום הוא איש עסקים ‏(הציר השלישי‏) ששווה עשרות מיליוני דולרים. “בסופו של דבר אני אדם שמח, לא עצוב”, אומר קמפל בסיומו של הספר. לשאלה אם בכוונתו לחזור הוא עונה: “תבין, אני לא בארצות הברית בגלל שאני מרגיש שאני לא רצוי בישראל או בגלל שברחתי ממנה. זה פשוט יותר מתאים למטרות ולמשימות שלי כרגע”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו