בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היופי המסתורי של המסה היפנית

המסה היפנית מעדיפה מסתורין על בהירות. כך גם האתסטיקה היפנית, שהסופר ג’ונאיצ’ירו טניזקי שר לה שיר הלל בחיבורו הקלאסי “בשבח הצללים”

6תגובות

בשבח הצללים
ג’ונאיצ’ירו טניזקי. תירגם מיפנית: דורון ב. כהן. הוצאת אסיה, 78 עמ’, 76 שקלים

גוּנאִיצִ’ירוֹ טַנִיזַקִי ‏(1886–1965‏) הוא אחד מגדולי הסופרים של יפן במאה ה–20. הוא התפרסם ברומנים הקצרים שלו, העוסקים בפנטסיות המיניות של גברים מזדקנים, הנהנים מן הסבל שנשים צעירות גורמות להם ומן הבגידה של נשותיהם. שניים מן הרומנים הללו תורגמו לעברית: “המפתח” ‏(תירגם דורון ב. כהן, הוצאת כתר, 2004‏) ו”יש המעדיפים סרפדים” ‏(תירגמה עינת קופר, הוצאת מודן, 2009‏). הרומן הארוך שלו, “האחיות מקיאוקה”, מתאר את חייה של משפחה בורגנית באוסקה ערב מלחמת העולם השנייה. טניזקי תירגם גם את הרומן “מעשה גֶנז’י” של הסופרת שיקיבּוּ מוּרסקי מן המאה ה–11 ליפנית מודרנית ‏(חלקו הראשון של הספר הזה, הנחשב לרומן הראשון בעולם, תורגם מאנגלית לעברית על ידי דן זקס, הוצאת שוקן, 1971‏). אילו חי טניזקי עוד שנים אחדות, ייתכן מאוד שהיה הופך לסופר היפני הראשון הזוכה בפרס נובל. שלוש שנים לאחר מותו זכה בפרס הזה יאסוּנרי קוּוּבּאטה, שנחשב פחות גדול ממנו.

“בשבח הצללים” הוא מסה משנת 1933, שטניזקי מציג בה את האסתטיקה היפנית, המנוגדת לדעתו לאסתטיקה המערבית. הדוגמה הראשונה שהוא מעלה היא מתחום האדריכלות. בעוד שיופיו של הבית המערבי מתבטא באור המציף אותו, יופיו של הבית היפני משתקף באזורים האפלוליים שלו. הבית המערבי מתהדר בשפע של רהיטים ומכשירים חשמליים, לעומת הבית היפני המצטיין בשטחים ריקים ובמיעוט הרהיטים והחפצים שבו. כלי הקרמיקה היפניים, העשויים מחרס או חרסינה או המצופים בלכה או בזהב, יפים יותר לאור הנר מאשר לאור החשמל, והפטינה של הזמן רק מוסיפה ליופיים. התאורה של הבית המערבי מציגה אותו באופן בוטה ואינה משאירה מקום לדמיון, בעוד שהאפלוליות של הבית היפני מבטאת יופי מסתורי.

טניזקי מתלהב מבית השימוש המסורתי. התרבות המערבית מתעלמת מנושא ההפרשות ואינה מתעניינת בבתי שימוש. לעומת זאת, במיתולוגיה היפנית האלים עושים את צרכיהם כמו בני האדם. סיפורי הזן ושירי ההייקו עוסקים גם בהפרשות ובבתי שימוש, וברומנים היפניים, הן הישנים והן המודרניים, הנושאים האלה מופיעים שוב ושוב. טניזקי מתגעגע אל בית השימוש הישן, המרוחק מן הבית, שהיה אפלולי ואיפשר למשתמשים בו לצפות בצמחים שבחוץ ולהאזין לקולות הצרצרים והציפורים. הוא אף מעלה את הסברה שמשוררי העבר קיבלו שם את ההשראה לשיריהם. אולם הוא מודה שכאשר החליט לבנות את ביתו החדש, התקין בו בית שימוש מערבי, שהאריחים הלבנים שלו אמנם אינם לטעמו, אך הוא נוח והיגייני יותר. האדם המודרני, וגם המחבר, מעדיף את הנוחות על פני היופי.

טניזקי לא ביקר מעולם במערב וידיעתו עליו התבססה על קריאת ספרים והתבוננות במודרניזציה של יפן. טענתו כי האמנות המערבית מעדיפה את האור על הצל מתעלמת מן האמנות הטרום־מודרנית. הקתדרלות האירופיות היו יותר חשוכות מן המקדשים היפניים, והוויטראז’ים שלהן הבהיקו יפה לאור הנרות. בציורים של ורמר ורמברנדט יש יותר צללים מאשר בהדפסי העץ של הוקוסאי והירושיגה. הספר נוטה לסטריאוטיפים, כמו הדיון באופיים של הגזע הלבן והצהוב, או ההבנה שהוא מגלה כלפי ההסתייגות של אנשי המערב מן השחורים. מופיע בו גם סטריאוטיפ יהודי, בדמותו של אלברט איינשטיין, שבזמן ביקורו ביפן העיר למארחיו על הבזבוז שבהדלקת פנס על מסילת הרכבת ביום. לדעת נשיא הירחון היפני שליווה אותו, הדברים נאמרו “משום שאיינשטיין הוא יהודי, ולכן הוא קמצן” ‏(עמ’ 57‏).

למרות כל זאת, טניזקי צודק בטענתו הבסיסית כי התרבות היפנית מעדיפה את העמעום על פני הבוטות. דבר זה בולט בשפה, שככל שהיא בהירה יותר כך היא פחות נימוסית, ובשתיקות שהן לא פחות משמעותיות מן הדיבור. השירה היפנית הקלאסית מעדיפה את הרמיזה על פני האמירה הברורה. הקליגרפיה היפנית מעריכה יותר כתיבה מטושטשת של האותיות. בתיאטרון הנוֹ, העלילה ברובה אינה מוצגת אלא מושרת ומרומזת. בציור, השטחים הריקים חשובים לא פחות מן השטחים המצוירים. הקימונו, בניגוד ללבוש המערבי, מסתיר את הגוף ומגלה רק את הראש ואת כפות הידיים. טניזקי טוען כי יופיין של נשות יפן התבטא בעבר בגזרתן הדקה ולא בגוף החטוב, כמו במערב. האוכל היפני הוא קודם כל חגיגה לעיניים, לפני שהוא חגיגה לחך. מרק המיסו, לדעת המחבר, טעים יותר כשהוא מוגש בקעריות כהות בחדר אפלולי מאשר בצלחות בהירות לאור החשמל. לקראת סוף הספר מגיש לנו טניזקי, בפירוט רב, מתכון להכנתו של האוכל החביב עליו, סושי עטוף בעלי אפרסמון.

הסוגה הספרותית של המסה התפתחה ביפן בצורה אחרת מאשר במערב. המסה המערבית מגישה את הרעיון שלה בצורה בהירה והגיונית, ואילו המסה היפנית ממשיכה את המסורת של זוּיהיצוּ, “הליכה בעקבות המכחול”, של הגיגים והתרשמויות בצורה אסוציאטיבית. הדוגמה הקלאסית של הסוגה הזו היא “ספר הכרית” של הסופרת סיי שוֹנאגוֹן מן המאה ה–11, שבו היא מתארת בעין חדה ובחוש הומור אפיזודות מחייה בחצר הקיסר, מחווה את דעתה עליהן וקובעת מה בעיניה יפה ומה מכוער, את מה היא אוהבת ואת מה היא שונאת.

האם ההעדפה של היופי האפלולי אופיינית רק ליפן או שהיא משותפת לכל ארצות ה”מזרח”? לעתים טניזקי מציג את האסתטיקה היפנית כייחודית ושונה לא רק מהאסתטיקה של המערב, אלא גם מזאת של סין. פעמים אחרות הוא מדבר על הניגוד שבין תפישת היופי של המזרח לעומת זאת של המערב. אם נזכור שהמסה נכתבה בראשית שנות ה–30 של המאה הקודמת, כאשר הלאומיות היפנית גאתה, נראה שהיא מתאימה לרוח הזמן ההוא; אז נראתה יפן כנציגה וכמנהיגה של תרבות מזרח אסיה, לעומת סין שלא הצליחה לשמר את המסורת הזאת.

בשנות ה–30 כבר היתה יפן מודרנית ומערבית מאוד, הרבה יותר מאשר סין, והיא אף התגאתה בכך שהיא מביאה את התרבות המערבית ליבשת אסיה. כפילות זו ביחס לתרבות המערב אופיינית גם ל”בשבח הצללים”. מצד אחד, טניזקי פוחד מן המודרנה ומתעב את השטחיות ואת הכיעור שלה, אך מהצד האחר הוא נהנה מן הנוחות של החיים המודרניים. נורות החשמל, הטלפון, הפטיפון והרדיו הורסים את הצללים והשתיקות שהוא כה אוהב, אך הוא כבר אינו יכול להסתדר בלעדיהם.

המסה הזאת היא קינה על תרבות יפה של צללים ורמיזות, ההולכת ונעלמת. כמו ביאליק, שביכה את התרוקנותו של בית המדרש האפלולי, גם טניזקי מקונן על כך שאת כולם נשא הרוח ואת כולם סחף האור. האם כיום, 80 שנה אחרי כתיבת המסה, נותר ביפן משהו מן היופי המסורתי? ארצו של טניזקי איננה מתאפיינת כבר בצללים ובאפלוליות. הכרכים שלה שטופים באור שמש ביום ובאורות ניאון בלילה. בתי השימוש שלה לא רק שאינם אפלים, אלא שהם בוהקים בניקיונם ומצוידים במכשור משוכלל יותר מאשר בכל ארץ אחרת. הנשים היפניות לובשות קימונו רק בימי חג והאיפור המסורתי נותר רק לגיישות.

למרות זאת, התרבות המסורתית של יפן חיה וקיימת. כתב הסימניות הסיני והכתבים הפונטיים המשולבים בו לא הוחלפו באלף־בית הלטיני, מי שידו משגת מייחד בביתו חדר מסורתי עם רצפת מחצלת ‏(טטמי‏), היפנים ממשיכים לחלוץ את נעליהם גם בכניסה לדירות מערביות והם ממשיכים לקוד זה אל זה במקום ללחוץ ידיים. הניקיון, הארגון, הדיוק והנימוס ממשיכים לשלוט בכל מקום. אמצעי התקשורת מלאים בפטפטת, אך הדיבור בין האנשים נשאר מאופק. התיאטראות המודרניים בנוסח המערב שוקקים אדם, אך גם התיאטראות המסורתיים, הנו והקבוקי, ממשיכים למשוך קהל, ובתוכו צעירים. יש כיום ביפן הרבה יותר תרבות מערבית מאשר לפני 80 שנה, אך יש גם הרבה יותר תרבות יפנית בעולם - וכן אוכל, סרטים, אמנות וספורט, שלא היה קיימים כמעט בזמן שטניזקי כתב את המסה שלו.

על אף 80 השנים שחלפו מאז כתיבתה, ממשיכה המסה הזאת להיות פנינה ספרותית. התרגום המעולה מיפנית לעברית של דורון ב. כהן, שכבר הגיש לנו בעבר תרגומים יפים של טניזקי ומורקמי, הוא רהוט, בהיר ומדויק. המתרגם גם הוסיף הערות ואחרית דבר מאירות עיניים. הצילומים היפים ‏(בשחור־לבן כמובן‏), המופיעים על הכריכה ומצורפים בסוף הספר תחת הכותרת “הערות ויזואליות”, מעמיקים את החוויה החזותית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו