בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מישל דה מונטיין, בלוגר בן 480

מדוע אמורות המסות שכתב אציל צרפתי זוטר במאה ה–17 לעניין קוראים במאה ה–21? מפני שהן הבלוגים של העת החדשה שבה נולד האני המודרני

12תגובות

המסות - ספר שני ‏(בשני חלקים‏)
מישל דה מונטיין. תירגמה מצרפתית: אביבה ברק ‏(הומי‏). הוצאת שוקן והמפעל לתרגום ספרות מופת, 630 עמ’, 198 שקלים


“מזג מלנכולי, ועל כן עוין עד מאוד לאופיי הטבעי, שנולד מתוגת הבדידות ששקעתי בה זה כמה שנים, הוא שהעלה לראשונה בדעתי את רעיון העוועים לשלוח ידי בכתיבה. זאת ועוד, משנמצאתי מרוקן וחסוך לחלוטין מכל נושא אחר, הצבתי לי את עצמי כנושא וכחומר לדיון. ספר זה הוא היחיד מסוגו בעולם ומתכונתו פראית ומוגזמת. לפיכך, אין במלאכה זו דבר הראוי לציון מלבד מוזרותה, שכן עניין כה ריק וכה עלוב, גם בעל המלאכה הטוב בעולם לא היה מצליח לשוות לו צורה שמן הראוי לשים אליה לב” ‏(פרק 8: “על אהבת אבות לילדיהם”‏).

הקול המודרני כל כך הזה, הפרוסטיאני משהו, הוא קולו של מישל דה מונטיין, שכתב את השורות הללו לא בראשית המאה ה–20 אלא במחצית השנייה של המאה ה–16. הכתיבה על האני נהפכה לסוגה כל כך מקובלת ב–200 השנים האחרונות עד שקשה לנו לזכור שהיה צריך להמציא אותה. המסות של מישל דה מונטיין הן רגע הלידה של האני המודרני הזה. למעשה, מונטיין מזמין אותנו לחוות איתו לא רק את הלידה אלא גם את צירי הלידה. הסוגה של מסות ‏(essais‏), כפי שמציינת נדין קופרטי־צור במבוא המצוין שלה לתרגום לעברית של הכרך הראשון של המסות ‏(2007‏), היתה זרה לצרפת של המאה ה–16, והומצאה למעשה על ידי מונטיין.

כפי שהשם מעיד, מדובר בכתיבה ש”מנסה” ‏(essayer‏), שמגששת דרך בלי להתחייב לאיכותו של המוצר המוגמר. מונטיין מזמין אותנו לקחת חלק בניסוי שמתנהל במעבדת המחשבות שבמוחו. הוא חושף את עצמו ומפרט את כל חולשותיו וחסרונותיו. הוא משוחח איתנו בשפה פסיכולוגית משותפת למרות פער השנים שמפריד בינינו, ומשתף אותנו במסע של ניסיון להבין את עצמו: מגשש את דרכו, מועד, חוזר בו וסותר את עצמו פעם אחר פעם.

מונטיין, אציל זוטר ממחוז גסקוניה בדרום־מערב צרפת, ראש עיריית בורדו לשעבר, פרש בשנת 1570, בהיותו בן 37, מפעילות ציבורית כדי להקדיש את שארית חייו לבטלה, להרהורים ולכתיבה. רצונו להתבודד ב”כוך הקטן שבאחורי החנות” נתקל בקשיים. אבנים בכליות הכריחו אותו לצאת למעיינות מרפא בגרמניה ובאיטליה, וב–1581 נענה לבקשת מלך צרפת אנרי השלישי לחזור ולעמוד בראש עיריית בורדו. מלחמות הדת בין קתולים לפרוטסטנטים, מלחמות שקרעו לגזרים את צרפת בכלל ואת מחוז גסקוניה בפרט במחצית השנייה של המאה, איימו גם על שלום הטירה שבה ניסה להתבודד וגם על אחדות משפחתו. מונטיין, איש הפשרות וההיסוסים, נשאר קתולי מתון, בעוד שאמו וחלק מאחיו נהיו פרוטסטנטים, וגם עירו נעשתה בירת מחוז פרוטסטנטי ברובו. למרות כל אלה המשיך מונטיין עד מותו ב–1592 להעלות על הכתב מסות על נושאים שונים ומשונים, וגם חזר וערך את מה שכבר כתב.

שני הכרכים שלפנינו הם הספר השני משלושת החלקים של ספרו העיקרי, אוסף המסות שחיבר, והפרקים שכלולים בהם חוברו בעיקר בשנים 4–1573. מונטיין דן בפרקים הללו בנושאים כמו “כלי הנשק של הפרתים”, שיכרות ולמה משמשים האגודלים, אבל גם בפסיכולוגיה האנושית - פחדנות, יהירות, בטלנות, כעס, אכזריות והנאה. המסה הארוכה בספר, “אפולוגיה על רמון סֶבּון”, דנה לכאורה ביכולתם של טיעונים שכליים לבסס את עיקרי הנצרות, אבל רובה מביאה דוגמאות לעליונותם של בעלי חיים על בני אדם. אך גם מסה זו, ככל האחרות, דנה בנושא המרכזי שמעסיק את מונטיין, והוא מונטיין.

כאיש אצולה שמילא תפקידים ציבוריים חשובים מונטיין היה יכול לחקות את הנוהל שהחל להתקבע בתקופתו ולכתוב אוטוביוגרפיה שמספרת את שבחיו. אבל מונטיין, בעיני מונטיין, אינו ראוי ואינו מסוגל לשמש דוגמה לחיקוי או מופת. למרות הערצתו לפלוטרכוס ‏(שאותו הוא מצטט יותר מכל מקור קלאסי אחר‏), מונטיין סולד מכתיבה ביוגרפית או פורטרטים הרואיים. הוא נוקט דרך הפוכה: כל מטרתו היא להציג לקוראים את מונטיין ככל אדם. רק מכבוד הציבור הוא אינו ניצב לפנינו עירום ועריה, הוא כותב בהקדמה לאוסף המסות. אבל הוא אינו מדייק; מונטיין הוא אקסהיביציוניסט גמור, אלא שאפילו העירום שלו אינו שלו. במסה יפה על מונטיין השוותה וירג’יניה וולף את המסות שלו למראה, שמי שמביט בה רואה את עצמו משתקף בה, כשדמות הצופה מתערבבת עם דמותו של מונטיין. כל צופה רואה בה את עצמו, אבל כל צופה רואה בה עצמו אחר. מונטיין הוא ייחודי וכל־אדם בו זמנית.

פוסט וקדם־מודרני

מדוע אמורות מסות על החיים של אציל צרפתי זוטר שחי לפני 450 שנים לעניין קוראים היום? הסוגה הספרותית של מסות, החידוש של מונטיין, הפכה פופולרית בשלהי המאה ה–17. לאחר מכן שימשה המסה כלי מרכזי בהפצת רעיונות הנאורות, אבל נראה היה שהיא בדרכה להיעלם מהעולם במחצית השנייה של המאה ה–20; העיתונות מכאן והתמחויות מקצועיות מכאן צימצמו את העניין הציבורי בקריאת מחשבות של מי שאינם בני סמכא. אבל המסה היא הסוגה המובהקת ביותר של 12 השנים הראשונות של המאה ה–21. מסות הן הבלוגים של העת החדשה המוקדמת, וגם נושא הכתיבה של מונטיין - מונטיין עצמו - יכול להשתוות לעיסוק הבלתי פוסק של בלוגרים רבים בעצמם. “הכל מסתכלים תמיד אל מחוצה להם, אני מפנה את מבטי פנימה, נועץ ומעסיק אותו שם. הכל מסתכלים אל מה שמצוי לפניהם, אני מביט אל תוכי; אין לי עניין אלא עם עצמי, אני בוחן את עצמי בלי הרף, אני בודק את עצמי, אני מנסה את עצמי” ‏(פרק 17: “על גבהות הלב”‏).

לכאורה, מה יותר אופייני למאה ה–21 מהצהרה זו? אבל אל לנו לטעות בו, במונטיין. אין בו לא היהירות, לא הביטחון העצמי, ולא תאוות ההיחשפות שמאפיינים בלוגרים רבים. להפך; מונטיין אינו מטיף או מורה הוראה ואינו חושף אלא מחפש. “קשה מאוד כמדומני למצוא אדם הממעיט יותר ממני בערך עצמו ואפילו אדם שיעריך אותי פחות משאני מעריך את עצמי”. הוא הוגה בקול, משוחח, מעלה אפשרויות ופוסל אותן, סותר את עצמו, ומעיד בעצמו על אכזבתו מהכתיבה שלו. היא מעוררת בו מיאוס. “כתבי שלי רחוקים מלהשביע את רצוני. כל אימת שאני שב ובוחן אותם הם מעוררים בי רוגז... הכל אצלי מגושם וגולמי, נטול עידון ותואר... היפה בסיפורים מצחיח תחת ידי ומאבד את זוהרו”.

מדוע הוא טורח, אם כן? מונטיין מזהיר אותנו שלא להאמין לכנות כביכול שהוא מפגין. הוא כותב אמנם בצרפתית, הוא מסביר, אבל הלטינית מושכת אותו יותר בזכות יוקרתה הרבה יותר, וכאילו בדרך אגב הוא מוסיף שהיא ‏(ולא צרפתית או הניב הגסקוני‏) היתה שפת אמו. המסות מכילות מאות רבות של ציטוטים מהספרות הקלאסית, ומונטיין מצטנע לכאורה ומסביר שאינו זוכר את מקורן. אבל בתוך כך הוא גם דואג להעביר לנו את המסר שעולם הספרות הקלאסית הוא עולם שהפנים עד כדי כך שקשה לו להפריד בין מה שהוא שלו ומה שאינו שלו, בין מה שהוא מקבל ומה שהוא נותן. ואם כתיבתו היא בינונית, הרי שזו בעצם אינה אשמתו אלא אשמת התקופה, “שאינה מולידה אלא דברים בינוניים” ‏(שם‏). הבורות טובה מהלמדנות, הוא מצהיר, אבל את הכלל הזה יש באפשרותו לאשר ולאמת אחרי לימוד מתמשך ‏(פרק 12: “אפולוגיה על רמון סבון”‏).

אבל מונטיין ה”מודרני” הזה אינו אלא אחד מכמה מונטיינים. מונטיין הוא גם פוסט־מודרני. התהייה שלו על מיהו מונטיין ‏(שזהה בעיניו לשאלה מהו האדם‏), קשורה קשר הדוק לתהייה נוספת: מהי האמת, והאם בכלל יש אמת. “יש שֵם ויש דבר; השם הוא קול שמציין דבר ומצביע עליו; השם אינו חלק מן הדבר ולא מן העצמוּת, הוא חלק זר המצורף לדבר וחיצוני לו” ‏(פרק 16: “על התהילה”‏). הפער בין הדבר כשהוא לעצמו לבין המלה שמציינת אותו אינו ניתן לגישור. אין לנו אפשרות להכיר את העולם ואת עצמנו באמצעות השפה, אבל אין לנו אפשרות להכיר את העולם ואת עצמנו גם שלא באמצעות השפה, כי החושים שלנו מטעים ומעוותים את המציאות: “אין להם יסוד ומדרך רגל... ונוסף על האי־ודאות שכל איש מאיתנו חש בקרבו, נקל לראות שתשתיתו של שיפוטנו מעורערת היא עד מאוד. כה שונים המשפטים שאנו מוציאים על הדברים! פעמים כה רבות משנים אנו את מושגי דמיוננו! מה שאני חושב ומה שאני מאמין בו היום, אני מאמין וחושב באמונה שלמה... אך כלום לא אירע לי, לא פעם אלא מאה פעמים, אלף פעמים ומדי יום ביומו, שאימצתי בעזרת אותם כלים עצמם, ובאותן נסיבות, דעה אחרת, שמאז קבעתי כי היא שגויה?” ‏(פרק 12‏).

התבונה האנושית אינה אלא מצג שווא, “כיוון שלכל אקסיומה ולכל היגד אנושי יש סמכות זהה לזו של כל האחרים”, ולתבונה האנושית אין אמצעים להבחין בין אמת לשקר. כך גם לגבי הדת. בכל חברה אנושית נהוגה דת שאנשים מאמינים בה לא משום שהיא נכונה אלא משום שהם רגילים לחיות במסגרת ההנחות והציוויים שלה. חיים תחת מרותה של דת אחרת היו נוטעים באותו אופן אמונה הפוכה” ‏(שם‏). הרלטיביזם הזה חל לא רק על הדת אלא גם על אורחות חיים שנראים לכאורה מפלצתיים ומנוגדים לטבע, כמו למשל קניבליות, שלה מקדיש מונטיין מסה נהדרת בכרך הראשון של ספרו ‏(פרק 31‏), ובה הוא ממציא, למעשה, את מושג היחסיות הרב־תרבותית. רצח ילדים, רצח אבות, שיתוף בנשים, גניבה, מעשי זימה - כולם אנושיים באותה מידה. “החוקים נוטלים את תוקפם מעצם קיומם ומן הנוהג” ‏(פרק 12‏).

העצמי שלנו, אותו עצמי שמונטיין מקדיש את כל זמנו להבינו, אי אפשר למעשה להבינו. הוא משתנה ללא הרף ומתקדם במסלול שמוליך מהלידה למוות. ובכל רגע נתון “יש בנו כפילות ועל כן איננו מאמינים במה שאנו מאמינים ואיננו מסוגלים להשתחרר ממה שאנו מגנים” ‏(פרק 16‏). האמביוולנטיות הזו מקנה ממד אירוני לכל כתיבתו של מונטיין. לא אחת הוא לא רק סותר את עצמו ללא בושה, אלא גם מוסיף משפט סיום שמעמיד בספק את כל הדיון שקדם לו.
מה טעם לכתוב על ההיגיון שעומד בבסיס הקניבליות של תושבי ברזיל? הוא שואל בתום דיון ארוך על ההיגיון הפנימי של הקניבליות. הרי ממילא איש לא יתייחס לדברים אלא רק לעובדה החיצונית שהם אינם מתלבשים כמונו. כל אדם צריך לרדת לעמקי נשמתו, הוא מעודד במסה אחרת, אבל בעצם אולי עדיף שלא, כי זו משימה רצופת סכנות, ואולי עדיף שתישאר אפשרית רק ליחידי סגולה ‏(פרק 1: “על האי־עקביות של מעשינו”‏). ה–je ne scay encore, שאותו אפשר לתרגם לעברית כ”שיהיה”, או “נו, טוב” או “נניח”, ולאמריקאית עכשווית כ”whatever” - מעמיק את הממד השיחתי־הדיאלוגי של המסות בחותרו תחת עצם יציבותן.

למונטיין המודרני ולמונטיין הפוסט־מודרני יש לצרף מונטיין נוסף: מונטיין הקדם־מודרני. למרות התיימרותו להיות כל־אדם, הוא עדיין חי בעולם שבו היכולת לצטט מקורות מעולם התרבות הקלאסית ממקמת אדם בראש הסולם החברתי. יותר מ–1,300 ציטטות מופיעות במסות, אבל יפה טוענת קופרטי־צור, שהן אינן אמורות ‏(רק‏) להעיד על למדנות אלא גם לשמש ווים לתלות עליהם מחשבות. הוא איש העולם הקדם־מודרני בבטלה שהוא מרומם, בטלה שמתאפשרת בגלל ביטחונו הכלכלי ובזכות נישואיו ליורשת עשירה, ושמאפיינת את האצולה הצרפתית ואצולות בכלל. והוא איש העולם הקדם־מודרני בזלזול הברור לו מאליו בתבונתן של נשים ‏(אף על פי שהפקיד אשה, מארי לה ז’אר דה גורניי, על העריכה וההוצאה לאור של כתביו‏).

הגם שכתבי הקודש כמעט שאינם מצוטטים במסות, מונטיין הוא קתולי מאמין, שעומד בתוקף על חובתנו להאמין בקיום האל גם אם איננו יכולים להבין דבר על קיומו בכוח התבונה. דווקא מפני שאיננו יכולים לסמוך על חושים או על חוקים, דווקא מפני שאנחנו הפכפכים כל כך, בלתי אמינים לחלוטין גם כלפי עצמנו, חובה עלינו לקבל מרות של מערכת דתית. “הקשר שצריך לקשור יחדיו את כוח השיפוט שלנו ואת רצוננו, שצריך ללפות את נפשנו ולחברה אל בוראנו, צריך להיות קשר הנוטל את פיתוליו ואת כוחותיו לא משיקולינו, ממחשבותינו וממאוויינו, אלא מלפיתה אלוהית ועל־טבעית, שאין לה אלא צורה אחת, חזות אחת והיבט אחד, הלא היא סמכותו של אלוהים וחסדו” ‏(פרק 12‏). כבן התקופה הקדם־מודרנית, מונטיין אינו מוצא כלל לנכון לחקור את האמונה שלו, שאמיתותה ברורה לו מאליה.

בשנים האחרונות ראו אור כמה ספרים שבהם פילוסופים־לכאורה מביאים לפני קהל קוראים משכיל־לכאורה תמציות מזוקקות של הוגים “רלוונטים” מהעבר, שאמורים ללמד אותנו איך לחיות חיים טובים יותר בהווה. לא רק אודטה, אלא גם ספרי מופת של ספרות המערב ‏(ולא רק המערב‏), כך הם מגלים לנו, יכולים לשמש ספרי הדרכה לשיפור עצמי ‏(self help‏). הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן רב המכר העולמי של אלן דה בוטון “איך פרוסט יכול לשנות את חייך?” ‏(1997‏), שלומד מפרוסט ומלמד את כולנו איך להתמודד עם כאבי גב תחתון, איך לנהל חיי אהבה טובים יותר, מדוע לא להיכנס למיטה עם מישהו/מישהי כבר בדייט הראשון, איך להפיק הנאה רבה יותר מחופשה, ומהי מהות החיים.

מונטיין, באותה צניעות אריסטוקרטית שמאפיינת אותו, טוען שאינו מלמד דבר אלא רק מתאר. ממרחק של מאות שנים הוא משוחח איתנו על עצמו, אבל גם עלינו. הוא רחוק מלהיות מושלם, וכך גם אנחנו. למעשה, האנושיות שלו משותפת לא רק לכל בני האדם אלא גם ליצורים אחרים: “כאשר אני משחק עם חתולתי, מי יודע אם אין היא משתעשעת בי יותר משאני משתעשע בה? אנחנו מבדרים זה את זה במעשי קוף הדדיים” ‏(פרק 12‏).

באחת המסות היפות ביותר שלו ‏(פרק 28: “על הידידות”‏), מונטיין כותב על החברות והאהבה ששררו בינו לבין אטיין דה לה בואסי, הוגה דעות ומשפטן מבורדו שמת בדמי ימיו. אינני יכול להסביר למה אהבנו כל כך זה את זה, הוא מצטדק, אלא רק לומר “כי זה היה הוא, כי זה הייתי אני”. תחושת הידידות העמוקה כדי כך שאינה ניתנת להסבר כלשהו, המבוססת על יחסי אמון והדדיות בין שני בני אדם, מאפיינת את המסות כולן. מונטיין הוא חבר שמקפיד למקם את עצמו לצד הקורא, לא מעליו. הוא לא מציע תשובות לשאלות הגדולות אותן הוא ואנחנו שואלים, כי הוא בעצמו אינו יודע מהן. המסות הללו, בתרגום הרהוט של אביבה ברק ‏(הומי‏), אינן אלא בקשת חברות, ואני ממליץ לקוראים להיענות לה.


Les Essais / Michel de Montaigne

פרופ’ משה סלוחובסקי מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו