טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהודה באואר והמסתורין של הישרדות העם היהודי

ספרו החדש של יהודה באואר אינו עוד מחקר שואה, אלא מסה בעקבות עמו ועצמו, שבה הוא נוגע בקשר בין העם הזה לאלוהיו ולעמים אחרים

תגובות

העם המחוצף

יהודה באואר. הוצאת נהר, 338 עמ', 98 שקלים

"אני מודה שהספר המוצג פה לפני הקורא הוא בעצם מעשה רמייה. היסטוריון של השואה, מלאכתו מבוססת על מציאת תיעוד שיוכיח את תקפות התיאורים והניתוחים של מאורעות היסטוריים, והנה כאן הוא מציג ספר חף כמעט מהערות שוליים. היסטוריון שטוען טיעונים, אך אינו מטריח את עצמו להוכיח אותם על ידי ציטוטים מתאימים, הסתמכות על בני סמכא בעניינים שבהם הוא דן, וכיוצא באלה... ואני מסכים עם ביקורת כזאת, כי אכן כך הדבר: אני מציע כאן תזות ודעות בלי להוכיח אותן בדרך המקובלת. זהו ספר מסות, Essays בלעז... אני אדם זקן: אין לי זמן, ומה שחשוב לי הוא להציג את גישתי, אשר ממילא לא תתקבל על רוב הקוראים. ומי בכלל יערוב לי שיימצאו לספרי זה קוראים במספר סביר? הרי זהו ניסיון מטורף למדי: אני מנסה להתבונן בתולדות העם שלתוכו נולדתי, העם היהודי, מראשיתו ועד היום, מפרספקטיבה של הווה – זה היסטוריון זה? – ובאופן סלקטיבי, ללא יומרה לנבא את עתידו, שכן היסטוריה וניבוי תרתי דסתרי" (עמ' 11).

ינאי יחיאל

כך נפתח ספרו האחרון של פרופ' יהודה באואר, ספר חשוב ומיוחד, עשיר בתובנות מקוריות, ספר רחב דעת שכתוב בלשון שופעת וזורמת. ואף על פי שמחברו מתנצל בפתיחה ומכנה את ספרו "מעשה רמייה", בספר עצמו אין שום רמייה או התחזות. זה ספר הנושם אמת, לא רק מבחינת העובדות וההבחנות ההיסטוריות, אלא בראש וראשונה מבחינת עמדתו של המחבר עצמו, שאיננו מסתתר מאחורי איזו אובייקטיביות נייטרלית, אמיתית או מתחזה. הוא חושף בפירוש את עמדותיו האידיאולוגיות, הפוליטיות והמוסריות, ומשלבן פה ושם (במידה צנועה) בפרטים אוטוביוגרפיים. האמיתות שהספר חושף ומגלה נבחנות, במידת האפשר, גם בכלים מוסריים אוניברסליים.

הנה למשל, כך נפתח הפרק השלישי – שואה, אלוהים ודת: "זה לא שאינני מאמין באלוהים: האמת היא שאני מאמין באמונה שלמה – כמו שכל אדם דתי מאמין באמת שלו – שאין אלוהים, משום שאין כל אפשרות שאלוהים יהיה קיים כישות אובייקטיבית, מעבר לדמיונם של בני אדם" (עמ' 62). חילוניות מיליטנטית זו, בדומה לעמדות ליברליות מובהקות, נחשפת בכמה וכמה פעמים בספר לא לצורך פולמוס אלא כעמדת יסוד המדריכה את ההיסטוריון בניתוח ובהבנה.

מעלתו הגדולה של ספר שנכתב על ידי היסטוריון אשר התמחותו תולדות השואה, היא שכל דבר וכל מאורע יהודי המוזכר בספר זוכה מיד להרחבה ולהקבלה בהיסטוריה העולמית, מעומק הזמן העתיק ועד הזמן החדש. כהיסטוריון עסק באואר שנים לא מעטות בהיסטוריה הכלכלית-החברתית של אנגליה במאות ה-16 וה-17, בתולדות ויילס במאות ה-12 וה-13, ואפילו בתולדות יפן במאות ה-16 וה-17. המומחיות הזאת הכשירה אותו לבחון את תולדות העם היהודי גם מזוויות שונות ורחוקות, כחלק ייחודי לעתים ולא-ייחודי לעתים בהיסטוריה הכללית. מבחינה זו הוא דומה להיסטוריונים בכירים, המפליאים לשייט ולנווט בתולדות העמים לפני שהם ממקמים בתוכן את תולדות ישראל.

הדוגמה המאלפת ביותר בספר הזה היא מיקום השואה בתוך המסכת הכאובה והקשה של השמדות עמים שנעשו הן לפני השואה, הן במהלכה והן לאחריה. במקרה הזה מגלה באואר בקיאות במעשי השמדה קולקטיביים שנעשו בארמנים, בצוענים, בדרפור, ברואנדה, בבורמה, באוקראינה ובעוד מקומות. כחוקר השואה הוא מנסה למקם את ייחודה בתוך כל הזוועות שנעשו בעבר ועדיין נעשות בימינו. ייחודה של השואה אינו מקנה ליהודים "תעודת הצטיינות בכמות הסבל". באואר חוזר ומדגיש כמה פעמים: רצח זה רצח בכל מקום, אונס זה אונס בכל מקום, ואין ליהודים שום יתרון על פני סבלם של עמים שהושמדו באכזריות ובנחישות לא פחותות. האבחנה בייחודה של השואה נובעת בעיקר מחוסר סיבות סבירות ומשכנעות - כלכליות, פוליטיות או צבאיות, דתיות או אידיאולוגיות, ומנחישותו של היטלר לפתוח בהשמדה מוחלטת של העם היהודי באמצעות, או בעזרת, מלחמה עולמית שיזם וקידם.

ההזיה בדבר הברית בין הבולשביזם היהודי לבין הקפיטליזם היהודי שנועדה להרוס ולהשמיד את גרמניה היתה בעצם, לדעתו של באואר, המנוע הפנימי החשוב ביותר בהחלטתו של היטלר לפתוח במלחמה עולמית בניגוד לאינטרסים הברורים של גרמניה עצמה ובניגוד לדעתם של ראשי הצבא והכלכלה. ההזיה הפראנואידית הקיצונית הזאת ביחס ליהודים הופיעה בנאום שנשא היטלר לפני הרייכסטאג ערב מלחמת העולם השנייה, ושוב בצוואתו של גדול פושעי העולם: "דורות יעברו, ועל חורבות הערים שלנו תוצת שוב אש השנאה לגזע שעליו רובצת האחריות לכל הנורא שקרה לנו – היהדות הבין-לאומית והעוזרים לה". האם ההזיה הקיצונית הזאת תיזכר רק כשייכת לאדם מטורף, או שיש לה סיכוי לחזור ולהפוך שוב למציאות, כפי שבאואר מיטיב להראות?

כאן אני מגיע לנקודת המחלוקת ביני לבין באואר. השם "העם המחוצף" ניתן לספר באיזו נימה משחקית, המדברת ספק בהשתאות ספק בהתפעלות ספק בהתנצלות, כפי שפעמים רבות משתמשים במלה "חוצפה" כדי לתאר איזו מעלה נסתרת של היהודים. כוונתה של החוצפה אצל באואר היא בעיקר לגבי יכולת ההישרדות ההיסטורית הממושכת של העם היהודי. וכך כותב באואר: "אנחנו כאן, ואל נקל ראש באמירה פשטנית, טאטולוגית זו, שהרי, כפי שעוד נראה, השם 'ישראל' הוזכר בשנת 1208 לפני הספירה, בכתובת שפרעה מרנפתח ציווה לחרוט במצרים לאחר מסע בארץ כנען: 'ישראל הושם, אין לו זרע' (לא ברור אם התכוון לדגן או להמשך ביולוגי). ואילו אני, הקטן, כותב שורות אלה ב-2012, כלומר 3220 שנים לאחר שהאיש התיימר להרוס את ישראל" (עמ' 15).

ובכן ההישרדות נחשבת פעמים רבות - הן בעיני היהודים והן בעיני אחרים - כמעלה הבולטת ביותר של העם היהודי. אם כן יורשה גם לי, הקטן, לומר שההישרדות הזו כשלעצמה כלל אינה מעלה בעיני. אילו היו מעמידים אותי עירום בפתח תא הגזים, הייתי זועק כנגד ההישרדות הזו, שבסוף משמידה אותי כחיידק. לא ההישרדות היא מעלה, אלא כיצד היא נעשית, מה תוכנה, מה ערכיה, ובעיקר מה מחירה.

בלשון חריפה יותר: אם ישראל תושמד חס וחלילה בנשק גרעיני, גלוי או טרוריסטי, ולאחר חיסולה ימשיכו לפזז בשמחת תורה יהודים "שורדים" בבית כנסת בברוקלין או באנטוורפן, לא רק שהישרדותם לא תעניק נחמה, אלא היא דווקא תעמיק את הזעם על הישרדות כזאת. כי זה האתגר הבא של פרופ' באואר, חוקר השואה החשוב והאמיץ, לרדת שוב לקרביה של הזהות היהודית כדי להבין את מהות האינטראקציה הפתולוגית שהיא יוצרת לפעמים, מדעת ושלא מדעת, בינה לבין העולם שבו היא מתקיימת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות